אדם וסופי ספרו של יניב איצקוביץ'

"רכושו האמיתי של האדם הוא זכרונו; בשום דבר אחר אינו כה עשיר או כה עני"

אלכסנדר סמית

"אדם וסופי" הוא רומאן פסיכולוגי-חברתי שפורט על מיתרים המחוברים מצד אחד לרגש ומצד השני לזיכרון.

הגיבורים,אדם וסופי הינם זוג גרוש העוסק כל אחד בצילום.אדם מתעד את המוות,בעוד סופי את החיים.

אחד הדברים שהכי משעשע אותי בחו"ל הוא תאוות התיעוד של התיירים היפנים,בכל מקום ואתר הם חמושים במצלמות ומנציחים תוך כדי צקצוק וסינוור פלאש כל פיסה.

הספר חבר אותי למהות הרבה יותר עמוקה ופסיכולוגית של צילום והחזיר אותי לעלעל בדפים של אלבומי משפחה ישנים,תמונות מהיסודי,הצבא,חתונה ועוד.

כפי שכתוב בגב הספר:"תמונות נגד זכרון מחד,ותצלומי המוות מאידך, פרי הרגשתו שייעודו הוא לרשום לזיכרון את נוכחת המוות בחיים".

צילום מנציח לעולם עבר והוא הפך לחלק מהזיכרון שלנו.

הדמויות בספר כמהות לדברים שכבר לא יחזרו לעולם וכל מה שנשאר זה לעלעל באלבום תמונות של הזכרון.

ההתמודדות של הדמויות עם הזכרונות בהווה רתקה אותי והרי אדם אינו מצלמה,התמונות שלנו,הן תמונות זכרון

והוא מחובר אצלנו בחוט לרגש.

לצד העיסוק הפילוסופי בחיים,זכרון ומוות ישנם דמויות חינניות,גרוטסקיות,משעשעות,פאטטיות ואנושיות כל-כך.

טעם ההחמצה החמוץ הינו כחוט השני בספר – האהבה הגדולה בין אדם לסופי,ארתור שלוסר אביו של הגיבור,ניצול שואה המתמודד עם זכרונות ועם רגשות מורכבים משם,אמא של סופי על קריירה שלא מומשה כשחקנית גדולה ואפילו בעלי החיים שבסיפור צופנים זכרונות וכאב.

הספר עורר זכרונות קולקטיבים שיש לי כישראלית,יהודייה,נכדה ליוצאי שואה,כבת-זוג וכאשה.

העלילה,הדמויות והמקום הינם חלק מהפסיפס שמרכיב אותנו כישראלים – שואה,עולים חדשים,מלחמת לבנון והניסיון לישראלי החדש והיפה שכפינקס יתרומם מעל זכרונות והטראומות,אבל האם זה באמת אפשרי?

האמירה החריפה בספר המשיכה להעסיק אותי גם אחרי שכבר סיימתי את הספר וזה כוחו האמיתי לטעמי.