אהבה ראשונה – סיפור קצר

לדוד אפרים יש זקן ארוך עד המכנסיים. אני עומדת מול המראה ומורטת את השיער של הזקן הדמיוני שלי, בדיוק כמו שדוד אפרים עושה. דוד אפרים הוא צדיק. הוא עסוק בלהיות צדיק. הוא הולך מדלת לדלת ואוסף כסף לצדקה בשביל ישיבה שקוראים לה "ישיבת באר יעקב". ואנחנו הילדים עוזרים לו. זה פשוט. לוקחים חתיכת עיתון בצורת ריבוע, סופרים עשר מטבעות ומגלגלים את העיתון מסביב, וסוגרים בקצה כמו סוכרייה. יש ערמות של עשר אגורות,  ויש ערימות של שקלים, ושל שטרות. גם על הרצפה יש. לפעמים, שאף אחד לא רואה, אני זורקת מטבע מהשולחן לרצפה, ועוד מטבע, ועוד אחת, ואחרי שגומרים לסגור את כל המטבעות שעל השולחן עם העיתונים, אני לוקחת את המטבעות שמתחת לשולחן, מחביאה מתחת לחולצה, וקונה ארטיק בקיוסק. הכי טעים זה האדום, כי הוא משאיר צבע על הלשון ועל השפתיים, כאילו יש לי אודם, ואם המורה תשאל אגיד לה שזה בכלל לא אודם, זה מהארטיק. לדוד אפרים יש גם מעיל שחור וארוך, כשהוא לא בבית, אני מודדת אותו ושמה את החגורה מסביב סביב. אני צריכה לשים את החגורה כמה פעמים מסביב. נעים המעיל. כל כך חלק. לאבא שלי אין כזה מעיל , רק שחור קצר כזה. אבל דוד אפרים הוא צדיק, אז יש לו.יש לו גם הרבה ספרים שחורים וגדולים, וכל פעם שאני ואיציק משחקים, הוא סוחב אותו באוזן, שיבוא ללמוד איתו גמרא, במקום לשחק עם בנות. ואז אני מפחדת ממנו, בגלל שאיציק בורח לו, ודוד אפרים רץ אחריו עם החגורה, והם שניהם רצים מסביב לשולחן, עד שדוד אפרים מושיט יד ארוכה מעל השולחן, ותופס את איציק בפאות שלו, ואיציק צועק "אי, אי, אי", ואני רואה שהוא עצוב נורא כשדוד אפרים פותח את הספר וצועק שיחזור אחריו. אבל איציק ממציא מילים משלו, ואז עוד פעם דוד אפרים צועק ועוד פעם איציק בורח  מסביב לשולחן, ואני עצובה כי באתי לשחק איתו, ועוד מעט יהיה ערב, ואני אחזור הביתה, ואני כל כך אוהבת אותו, כשאגדל אתחתן רק איתו. איציק קצת יותר גדול ממני, והוא יודע הכל. גם הוא אוסף כסף מתחת לשולחן וקונה בו ספרים. ה

רבה ספרים של מבוגרים, ולפעמים, כשנמאס לשחק הוא מקריא לי אותם בחצר. לדוד אפרים יש ערימה גדולה של פנקסים, שכיף לצייר בהם. יש עליהם ציור של ישיבה קדושה, וכל שבוע בלוח השנה הוא דף שלם, אבל יש מקום לצייר מה שרוצים. יש הרבה תמונות של צדיקים כמו דוד אפרים בתוך הלוח, לפעמים אני מציירת להם  עם הטושים זקנים בצבעים. יותר נחמד לראות זקן ירוק, או סגול, הכי יפה זה וורוד. אבל דוד אפרים לא אוהב את הציורים שלי, הוא נתן לי מכה ביד שהחזיקה את הטוש ואמר: "אסור, אסור, אנשים לא משלמים בשביל זקנים בצבעים". בכלל, כל הזמן הוא אומר "אסור, אסור", והכי שנאתי אותו כשאמר: "אסור לשחק עם איציק" אני לא מבינה למה, איציק חבר שלי, ואנחנו אפילו מראים אחד לשני, אבל את זה אף אחד לא יודע. לאיציק יש משהו אחר, לא כמו שלי או של שפרה, והכי מצחיק, שהוא יכול להזיז אותו עם האצבע. אני מתפקעת מצחוק כשהוא עושה את זה, ובשביל שאצחק הוא עושה את זה הרבה. דוד אפרים הוא צדיק. בפורים הוא לקח את כל הילדים לרבי שלו, שיש לו זקן יותר ארוך משלו, וכולם ישבו מסביב לשולחן הגדול ושרו. כולם נראו כמו דוד אפרים עם מעיל שחור וארוך, וחבשו  כובע עם שערות רכות וארוכות. ופתאום נהיה שקט, והרבי הזקן דיבר בשפה שלא הבנתי, וכולם הסתכלו על השולחן והחזיקו בזקנים שלהם והתנדנדו לא דיברו, ואז הוא דפק על השולחן וצעק :"שמחה, שמחה", וכל הדודי אפרים שליד השולחן התחילו לצחוק ולשיר ולרקוד, והרבי הזקן חתך את החלה הגדולה שלידו, אף פעם לא ראיתי חלה כל כך גדולה, והתחיל לזרוק חתיכות לכל הדודי אפרים, והם התנפלו עליהן, וצעקו אחד על השני, ורבו, אם אני הייתי מתנהגת ככה היו צועקים עלי. הרבי הזקן המשיך עוד קצת לשחק "בלהיות בשקט-לשמוח-ולשיר" ואני אספתי לי מהרצפה חתיכת חלה שאף דוד לא מצא וטעמתי, אבל היה לה טעם של סתם חלה. זה היה כל כך נחמד, שניסיתי לשחק את המשחק עם איציק ושפרה, אבל איציק לא רצה וברח. חבל, רציתי שהוא יהיה הרבי הזקן, ואני אתפוס את החלה. אחר כך כשגדלתי נודע לי שאין דבר כזה "ישיבת באר יעקב". אף פעם לא היה, ושבני דודים לא מתחתנים, רק אם הם פרימיטיבים, אבל זה כבר סיפור אחר.