אחריות אישית – מהי?

אחריות אישית – מהי?

באופן עקרוני קיימות שתי איכויות או קטגוריות של "אחריות" המשלימות זו את זו. האחת הינה "אחריות תיפקודית" וזאת במישור המעשי- פרקטי של החיים, זו שכולנו מכירים ונדרשים לפעול על פיה, הן בחיינו האישיים והן בחיינו הקשורים במגע עם האחרים והחברה,. והאחרת, "אחריות תודעתית", שמקורה במימד ההווייתי- תודעתי  של החיים.

הגדרת המונח "אחריות "   ("אחריות תיפקודית") (responsibility- accountability )

מתוך מילון "וובסטר":

 ·        להיות גורם מרכזי, בעל השפעה על העניין.ותוצאתיו.

·        צפוי להידרש לתת מענה או דין וחשבון על מעשים , תוצאות או מחדלים שנעשו בתחום סמכותו. או בהתאם להבטחתו (accountability) ולשאת בתוצאותיהם.

·        מי שהייתה לו או שישנה לו זכות או יכולת בחירה בעניין מסויים וביצע את הבחירה ועתה הוא נושא בתוצאות הבחירה או אי הבחירה.(המחדל).

·        ראוי לאמון, שניתן לסמוך עליו ועל שיקול דעתו ובחירותיו.

יש כמה רמות של  "אחריות תיפקודית" והן תלויות ברמת המודעות ואיכות התודעה של נוטל האחריות. ישנן רמות אחריות שונות בטיבן ובהיקפן כפוף לדרישות או צרכי המערכת שלטובתן נדרשת נטילת האחריות.

בדר"כ נדרשות מודעות ויכולת בחירה כתנאי לאחריות. אך יש גם רמת אחריות בסיסית ביותר שאיננה כוללת בתוכה דרישה למודעות ספציפית. כדוגמא: תקנות התעבורה בדבר נהיגת כלי רכב בכבישים. הנהג הינו ומוחזק כאחראי אבסולוטי לכל עבירות התנועה אותן ביצע בזמן נהיגתו בין אם היה מודע לקיומן או שלא היה מודע להן. אם נהג חצה צומת באור אדום ברמזור, כדוגמא, ויטען כי לא ראה את האור האדום ולכן לא ידע על קיומו לא תעמוד לו טענה זו כהגנה מאחר ועפ"י תקנות התעבורה קיים העיקרון של "אחריות אבסולוטית". עצם העובדה שנעשתה העבירה- היא היא הקובעת ואין זה משנה כלל מה היה מצבו הנפשי של הנהג , האם היה מודע והתכוון לתוצאות מעשיו או לא.

זוהי כאמור רמת האחריות הבסיסית והאבסולוטית ביותר הנדרשת מהנהגים לטובת פיתוח "אחריות על" לטובת כלל הנוהגים ברכב.

דוגמא לצורך באלמנט המודעות המלווה והקובע את רמת האחריות ניתן למצוא בעולם המשפט הפלילי המניח שלקטין עד גיל 9 אין אחריות פלילית למעשיו מאחר ואין לו (בדר"כ) עדיין את רמת האבחנה והמודעות הנדרשת להבין את מהות ותוצאות מעשיו.  כלומר, במקרה זה, בהעדר מודעות –אין אחריות פלילית וכך גם לגבי בוגר המוגדר כ"בלתי שפוי" , אין דורשים ממנו לשאת באחריות על מעשיו מאחר וכאן חסרה המודעות וההבנה לגבי תוצאות ומשמעות מעשיו.

רמה שונה של אחריות שהינה במימד גבוה הרבה יותר אך גם היא איננה דורשת

את אלמנט המודעות , הידיעה או הבחירה בתוצאה הינה מה שמכונה-  ה"אחריות המיניסטריאלית".(שאיננה כ"כ  מקובלת עדיין במקומותינו).

ברמה זו מוחזק כדוגמא שר הממונה על  ענייני משרדו כאחראי לכל מה שקורה בתחומי סמכותו המיניסטריאלית אף אם לא היה מודע כלל למה שהתרחש. זוהי חזקה המוטלת על השר שמאחר והדבר נעשה בתחומי סמכותו  הכללית והייתה לו היכולת להיות מעורב לדעת ולהחליט, לו היה מעורב יותר בענייני משרדו, הוא מוחזק כאחראי לתוצאות (גם אם  לא ידע  על המתרחש).

. זוהי כאמור הרחבה של רעיון ה"אחריות" מעבר לאלמנט המודעות שהוא בדר"כ תנאי יסודי לקיום האחריות.

יש אחריות שניתן להטיל אותה על אנשים "אחריות נכפית") כגון עובד בחברה שהמנהל מטיל עליו תחום אחריות מסויים וזאת עפ"י החלטת המנהל (אם כי תמיד שמורה הזכות הפנימית של אדם שכזה  "לבחור" את שניכפה עליו  ואז מצוי הוא שוב בשלמות יחסית, המקלה עליו  ועל ביצוע מטלותיו).

. ויש אחריות שהאדם בוחר או נוטל על עצמו מרצונו החופשי. וזוהי בדר"כ רמת האחריות הגבוהה, העוצמתית  והאיכותית ביותר

בעיקרון, ניתן לומר כי ככל שרמת האחריות הרצונית שנוטל האדם על עצמו גדלה, כך גם גדל במקביל מימוש הפוטנציאל האישי שלו ומידת עוצמתו והשפעתו על הנעשה והמופיע בחייו ובחיי סובבים אותו ואת יכולתו "לעשות הבדל" .

רמת אחריות גבוהה מביאה לצמיחה אישית ועוצמתית ולביטוי עצמי מלא יותר  ואילו "בריחה" מאחריות או נטילת אחריות מצומצמת , מצמצמת במקביל את פוטנציאל הצמיחה האישית של האדם ועלולה לגרום לתחושות תיסכול מצטברות בהמשך החיים עקב תחושות של אי מיצוי עצמי.

בריחה מאחריות: יש אנשים הבוחרים "לברוח" מאחריות , לשחק ב"ראש קטן" מתוך  נוחיות אישית ("למה לי צרות ובאלגאן מיותר בחיים") או מתוך פחד שיוחזקו כאחראיים לתוצאות בלתי מספקות ויידרשו לשלם על כך מחיר אישי.

יש כאלה (תופעה האופיינית לארגונים מסויימים) המנסים ליצור את הרושם שהם בעלי אחריות גבוהה ורחבה בתחומי סמכותם ובפועל  יעשו הכל כדי ."להגן על התחת שלהם" ובכל מקרה של טענה כנגדם או כישלון בתחומם יטענו ויוכיחו כי הם אינם אחראיים לכך וכי יש מישהו אחר אחראי שהוא האשם ושאליו יש לבוא בטענות ("סינדרום ה- ש.ג.")

האחריות התודעתית:

זוהי רמת אחריות פחות מוכרת כמושג, אם כי ישנם אנשים רבים  המודעים לכך  ובוחרים להתפתח לרמת תודעה  גבוהה יותר מתוך הכרתם כי יש להם בחירה חופשית בעניין, וכי הסיפוק האמיתי בחיים בא יחד עם ההתפתחות והצמיחה התודעתית ("מטרת המסעות שאנו עושים בחיינו איננה בכדי לגלות נופים חדשים

אלא בכדי לגלות נקודת מבט חדשה" –מרסל פרוסט)..

"בעיות שנוצרו ברמת התודעה (חשיבה) הנוכחית שלנו אינן יכולות לבוא על פתרונן מאותו המימד" (פאראפרזה  מדברי אלברט איינשטיין). כלומר- שלשם פתרונן, יש צורך בקפיצה למימד תודעתי חדש.

רמת האחריות התודעתית קשורה ומושפעת מתפיסת החיים הבסיסית של האדם,

כיצד הוא רואה את עצמו ,ומה חלקו, שייכותו ומידת מעורבותו בחיים האישיים ובתופעת החיים בכללותם.

יכול ואדם יראה את עצמו כפרט הנפרד מ"כל היש" ומכל ה"אחרים" ובכך יראה ויתפוס את ייעודו כדאגה להישרדותו האישית (כולל משפחתו וכל הקשור לצרכי הישרדותם והמשכיותם).

זוהי רמת ה"אחריות התודעתית" הבסיסית והנמוכה וביותר (אם כי נדרשת לכל אדם לצרכי קיומו הפיזיים).

ברמת האחריות הזו , ובאם לא פיתח "אחריות תודעתית" גבוהה ומזינה יותר מבחינה נפשית-רוחנית, צפויה בדר"כ לאדם  תחושת עייפות ואי-שביעות רצון בהמשך הדרך.  וזאת מפני שאין ברמת אחריות זו בכדי להזין את גופו ונשמתו של האדם  בהזנה מספקת ומרוממת רוח לאורך כל חייו.

כשאדם מתחיל להבין שאיכות חייו האמיתית תלויה ונגזרת מאיכות תודעתו, או אז מוכן הוא להתחיל ולחקור מצבי תודעה וקיום גבוהים יותר (הכוללים בתוכם את הצורך הבסיסי בהתקיימות אך אינם מוגבלים ע"י צרכי ההישרדות בלבד).

אז בשל הוא לנטילת "אחריות תודעתית" כלומר, הוא מוכן להתחיל ולפעול למען שידרוג רמת התודעה שלו עד למקום בו הוא חווה שהוא הוא החיים בכל כוליותם.

בשלב זה זוכה הוא לחוש בנפלאות ובקסם החיים והיותם המתנה הנפלאה ביותר הקיימת ביקום ואו אז בשל הוא  לקחת  מרצונו החופשי ומתוך הכרת תודה, אחריות להמשך קיומם ושיפורם המתמיד של החיים, כמעשה יצירה מתמשך. זוהי "אחריות תודעתית" במיטבה.