איך אכלתי אותה בקיוסק דרוזי

נסענו לסופ"ש בפקיעין. היה מבצע. מודה. המחיר היה טוב. המלון לא. לפחות חמישים אחוזי הצלחה. תיאור המלון היה מבטיח וכלל בתוכו מילים כגון "בריכה מחוממת" אז החלטנו ללכת על זה. "מקסימום הילדים ייהנו", זה תמיד עוזר לחשוב ככה. בתוך פקיעין עצמה מצאנו עצמנו נוסעים בדרכים שגם עבור חמור מיומן ובריא רגליים היו קשות להתנהלות וניווט. באורח פלא מצאתי את עצמי נוסע ישירות לתוך החצר האחורית של איזה איש דת דרוזי. הוא נראה מאד מופתע לראות אותי. גם אני אותו. הייתה פגישה מרגשת בסמטאות הצרות שבמהלכה הוא הסביר לי כמעט בסבלנות שאת הסלאלום הגיהינומי שעברתי בדרך למטה,לחצר שלו, אני צריך פשוט לעשות חזרה. ברברס. היה כייף.

הגענו ל"מלון". מעין אכסנייה לרגע בעיבורה של פקיעין. רותם טענה ש"הדרוזים דווקא יודעים לארח". לא אותי כנראה. הלובי היה נראה כאילו לקוח מסרט רע במיוחד משנות השבעים. את החדר שלנו עיצב ביד אמן אותו מעצב שעיצב את הלובי. רק נורמן בייטס היה חסר במקלחת שלנו. "מקסימום הילדים ייהנו" שיננתי את המנטרה. משהו היה צריך להרגיע אותי. עד האוכל,כמובן. זה תמיד מרגיע. או לפחות מנחם.או לפחות ככה חשבתי. 
עלינו לחדר האוכל,מעין מודל של חדר אוכל של קיבוץ דרוזי. נשמתי עמוק.מאד עמוק. אבל עם כל נשימה נכנסו גם אדי האוכל דרך הנחיריים. שקלתי להפסיק לנשום. אוקיי, לא חדר מפנק ולא אוכל מרומם לבב אנוש,מה נשאר?

למחרת החלטנו שנוסעים לאכול בחוץ. הפעלנו את הג`י פי אס והורינו לו לחפש מסעדות באיזור. היה שם הכל-מפיצריות מחורבנות ועד קיוסקים. גורמה,גורמה,גורמה. אז טעיתי בדרך בכוונה. או שלא. בשלב מסויים היה נדמה שאפילו הקריינית של הג`י פי אס נהיית רעבה. ואז ראינו אותה. לא נראתה משהו מבחוץ. כמו קיוסק. אבל הייתה חנייה ליד הדלת,עובדה חשובה לכשעצמה במצב הרעב שלנו והגשם השוטף. השלט הורה שהגענו ל "לב הכפר". נכנסנו למסעדה ששימשה גם על תקן של קיוסק,תחנת טוטו ואין לי מושג מה עוד כי כבר לא חשבתי בצורה צלולה מרוב רעב. 
את פנינו קידם דרוזי חביב בלבוש מסורתי. "אהלן וסהלן,אהלן וסהלן" הוא לא הפסיק להגיד. הסתכלתי סביב וכמעט הזמנתי שניים אגוזי ומי קולחין. לקחת. הבחור החביב הסביר שאמא שלו מבשלת את הכל במקום ואף שלף תפריט. בקיוסק.תפריט. ואני כבר חשבתי שראיתי הכל. התפריט,למרבה ההפתעה היה עשיר במאכלים דרוזיים. הזמנו. מה כבר יכול להיות?

ואז זה קרה! מיד אחרי שהלך להעיר את אמא שלו משנת הצהריים שלה (נשבע!!היא גרה מעל הקיוסק) התחילו לצאת צלחות מהמטבח. והאוכל? מדהים. חומוס ביתי עם מרקם עשיר ,עם שמן זית אסלי, פיתות חמות וחמוצים תוצרת בית וזיתים שמחלקים בגן עדן. בכניסה כבר כנראה או לחניכים מצטיינים. הסלט ירקות (כאן לא ביקשתי סלט ערבי….) היה מדהים בפשטותו וטריותו,וככה גם טעים. היו לעגבנייה ולמלפפון האילו טעם של "הרגע נקטפו". ככה צריך להיות סלט. בלי חוכמות,רק ירקות טריים,קרים ותיבול פשוט ומדוייק. כדורי הפלאפל שהגיעו אחריהם היו חגיגה בפה-גדולים,חמים, לא ספוגי שמן מכונות ועם המון כוסברה. יצאתי החוצה לבדוק את השלט-"כן,אני בקיוסק". הצ`יפס שהגיע לילדים היה מדוייק בטעם,לא שמנוני ופשוט טעים.

אבל אז הגיעה גולת הכותרת-הסמבוסק. דמעות עולות לי עד עכשיו כשאני נזכר בפיסת גן העדן המטוגנת הזאת- בצקניות קטנות ומטוגנות מלאות בגבינת עיזים ותירס. מדהימות. לא האמנו שהן כל כך טעימות שעל מנת לבדוק את זה שוב הזמנו עוד מנה. בעלת הבית "האמא", ישבה לידינו וסיפרה לנו איך היא מכינה את הכל. אישה מדהימה,בשלנית מלידה. ידי אומן. אוכל "פשוט" במובן הגאוני של המילה. רבים מהחומרים היא מגדלת לבד ומכינה לבד. טוב שהערנו אותה מהשינה. 
לקינוח קיבלנו חליטת צמחים. ה"אמא" אחראית על כל שרשראת המזון של החליטה-מגידול העשבים,קטיף,ייבוש ,אחסנה ועד ההגשה. התמהיל החם פשוט ריפד את הקיבה. אז הזמנו עוד סמבוסק. גם לקחנו לחדר מגש. 

מסעדת "לב הכפר", פקיעין

כל הזכויות שמורות,אורי שקד-מטפל במודעות אחרת