אינטימיות – הגשר לעצמי ולאחר

אינטימיות היא מילה עם קונוטציות שונות ומשונות. 
היא מחברת אותנו למרכיב חיוני ביחסים רומנטיים,  היא מחברת אותנו ליכולת שלנו להיות פגיעים, כנים ואמיתיים בכל מערכות היחסים שלנו- בזוגיות, במשפחה ועם חברינו הקרובים. 

קיים הקשר קרוב הרבה יותר של אינטימיות. האינטימיות שלנו עם עצמנו. 
הכוונה אינה רק בהקשר המיני והמקובל של עינוג עצמי, בשלל צורותיו, שמהווה נושא בפני עצמו, סביבו קיימות שלל התניות חברתיות וגם מרכיב אשם חברתי כבד- במיוחד בקרב נשים, ושאלת מתן הלגיטימציה או האי לגיטימציה למיניות שלנו, כאשר אינה באה לידי ביטוי בהקשר זוגי.

אני רוצה לדבר על הקשר אחר של אינטימיות. 
אני רוצה לדבר אתכם על אינטימיות עם עצמנו, במובנה הפשוט והעמוק ביותר –מערכת היחסים הרגשית שלנו עם עצמנו. 

מה הכוונה של מערכת יחסים עם עצמנו?
לפני שאנחנו יוצאים לעולם שבחוץ ויוצרים קשרים עם בני האדם בו, אנחנו יוצרים קודם כל קשר עם עצמנו. הקשר "ביני" לבין "עצמי".

אבל כיצד ייתכן שקיים קשר ביני לבין עצמי? הרי אני רק אחד. 
מתי שהוא, שהיינו ילדים קטנים מאוד, יצרנו פיצול פנימי כדי לשרוד.
 יצרנו זהות "מזויפת" לה קראנו *עצמי*. בהתחלה היה רק *אני* אחד שמאוחד עם הכל. 
ילד קטן הרי לא יודע שיש "אני" ו"אחר". הוא לעולם לא חושב- "הנה *אמא* באה להניק *אותי* בחלב ו*אני* מבסוט!".
 
מבחינת התינוק כל החוויה שחווה היא ה*אני* שלו- יש רעב או יש שובע. יש קור או חום. 
אני זה התינוק שנושם או בוכה, אני זה השד שממנו החלב יוצא, אני זה מי שיונק את החלב, אני זאת הרוח הקרה מבחוץ, אני זה הקור, אני זה האיש שמסתכל עליי ברחוב. הכל זה אני.  

מתי שהוא התינוק יוצר את ה*עצמי* כדי לשרוד. עליו לתקשר ולהתנהל בחברה בה הוא חי. עליו להתאים את התנהגותו לאימא כדי לשרוד אחרת אולי לא יקבל אהבה, מזון או שינה. הוא לומד מייד שעליו לחייך כדי לקבל תגובה אמפאתית או להיות בשקט כדי שאבא לא יצעק וכדומה. התינוק מפצל את עצמו לשניים *אני* ו* עצמי*. 
ה*עצמי* הוא האני החברתי הניתן לשינוי והתאמה אשר חייב לציית ל*אני* כדי להתאים עצמו לסיטואציה וכדי לשרוד כישות חברתית. כל שיפוט על עצמי הוא הדרך ל"חינוך". 

לדוגמא: אני טוב, אני רע, אני אוהב את אימא (אני טוב), אני שונא את אימא (אני רע), אני אוהב את עצמי, אני שונא את עצמי. בגילאים מבוגרים יותר אנו משכללים את האני – אני מאמין בעצמי או אני לא מאמין בעצמי, אני חסר ערך, אני מדהים, אני מבריק, אני טיפש, אני עצלן או אני חרוץ. 

בהתאם להזנה ההורית שקבלנו בילדות, מתפתחת מערכת היחסים של ה*אני* עם ה*עצמי*. ככל שקבלנו אהבה וחום בינקות ויחס מותאם יותר לצרכים שלנו, כך מערכת היחסים בין אני לעצמי תהיה טובה יותר. 
במצבים של חוסר התאמה או חוסר תפקוד משפחתי תתקיים מערכת יחסים גרועה ביני לבין עצמי שיכולה להגיע למצבים נפשיים קשים. 
ה*אני* שופט, מבקר, רודה ומפעיל על *העצמי* טקטיקות שונות של אלימות וטרור עד חוסר תפקוד. כל זאת במטרה טובה כמובן, לעזור ל*עצמי* לשרוד ולהתאים את עצמו למצב. 

ה*אני* מתוכנת למנגנון הישרדותי מזמן הינקות, בה הדרך היחידה לדאוג להישרדותו של הפרט הייתה באמצעות שינוי ה*עצמי* על ידי אלימות, ביקורת וטרור נפשי. 
אלו נבעו מהזנחה הורית או יחס אמביוולנטי ולא עקבי של ההורים לתינוק שהכריח היווצרותו של *אני* ביקורתי, אלים ומניפולטיבי (מקרבן) ו*עצמי* סופג (קורבן).
מנגנון מושלם שמותאם בצורה מושלמת להישרדות הילד באקלים של מלחמה בינקות אך מונע תפקוד תקין בסביבה נורמטיבית בבגרות.

קיומו של *אני* כזה יכול לגרום לדיכאון – *אני* אפס, *אני* לא סובל את עצמי, *אני* שונא את החיים שלי, הכול היה רע הכול רע והכול יהיה רע, אין תקווה, למה להתאמץ? בסוף *אני* אפול. 
זוהי למידה של חוסר אונים נרכש מחוויות קדומות, וזוהי הייתה דרכו לשרוד בעבר.   

קיומו של *אני* כזה יכול לגרום לחרדה- *אני* לא אצליח, *אני* כשלון ובטח אכשל, *אני* לא יודע איך עושים את זה, *אני* חסר אונים וכדומה.

במקרים קיצוניים קיומו של *אני* אומלל כזה יכול לגרום לקרע של ממש, פיצול מוחלט עד מצב של סכיזופרניה (שסע בין חלקי הנפש) או דיסוציאציה (הפרעת נתק זהות מפוצלת).

לכאורה המצב עגום ומייאש ובכלל דברנו על אינטימיות. מה הקשר?
החדשות הטובות הן שאין הכרח לרפא את מערכת היחסים הכאובה הזו ביני לבין עצמי.

הרי כפי שאמרנו בהתחלה אחד מהם אינו אמיתי. 
ה*עצמי* הוא רק כלי תקשורת חברתית, מטרתו הבלעדית היא יציאה לעולם. אפשר לדמות זאת לדף הפייסבוק שלי. תארו מצב מדומיין בו אקיים מערכת יחסים ביני לבין הדף פייסבוק שלי ואאמין שהדמות הפייסבוקית שלי היא עצמי.

אוכל לשנוא את האני הפייסבוקי שלי או לאהוב אותו, להאמין בו או לזלזל בו. כך או כך הוא רק דף פייס בוק. הוא לא קיים באמת. 
אותו דבר לגבי כל שיפוט או ביקורת של *אני* ב*עצמי*.
אני שונא את עצמי – הרי אין באמת עצמי יש רק אני ששונא דמות דמיונית.  
אני לא מאמין בעצמי – אין אף אחד להאמין בו או לא להאמין בו. יש רק אני אחד שמנהל דו שיח מדומיין עם עצמו.

איך כל זה קשור לאינטימיות? 

אינטימיות קשורה לסליחה ברמת הכי עמוקה שיש. 
לא לסלוח על מה שקרה לי או על מה שעשו לי. לא.

סליחה אמיתית היא ההבנה העמוקה שמה שחשבתי שקרה בעצם לא קרה.
מה הכוונה? 
הכוונה היא שאין לי על מה לסלוח. כי מדובר רק באי הבנה.

לדוג: אני כועס על הילד שגנב לי את העיפרון שהייתי בכיתה א'. 
סליחה היא לא לסלוח לו על כך שגנב לי את העיפרון, סליחה אמיתית היא ההבנה שהוא בכלל לא גנב לי את העיפרון אלא רק שחק אותו ושכח להחזיר לי ורק הפרשנות שלי הייתה שגויה.

סליחה אמיתית תקרה ברגע שההבנה שלי תיפול. 
ההבנה העמוקה שאני אפילו לא יכול לסלוח לעצמי כי אין עצמי שאוכל לסלוח לו, יש רק אני.
ברגע שאין פיצול, כשהקצוות מתאחדים, יש רגע מופלא של אינטימיות קסומה.
אינטימיות של זה. של חוויה אחת. לא מפוצלת. מאוחדת. פתאום יש רק רגע אחד וכל מה שקורה בו הוא חלק מאותו שלם.

בין אם אנו בזוגיות או לא. לבד או עם אנשים. ברגע שפשוט נהיה עם החוויה בלי הפיצול המדומיין בראש שלנו נחווה אינטימיות שלא ניתן לדמיין. אחדות אמיתית עם הלב ועם החיים עצמם. ניתן לוותר על מערכת היחסים שלי עם עצמי ובתמורה לזכות באינטימיות נפלאה.

איך אוכל להיות באינטימיות עם בת זוגתי אם יש לי אמונה שאני ועצמי נפרדים? שאני והיא נפרדים? מערכת יחסים מורכבת ומסובכת של 4 דמויות מדומיינות – אני, עצמי, היא, עצמה. ולפעמים בתוך כל אחד מאיתנו יש עשרות פיצולים שונים שמתקיימים במקביל…..כל אלו חונקים כל הזדמנות לאינטימיות אמיתית.

ברגע שאני לא מפצל את עצמי מעצמי ולא אותה ממני, אני חווה אינטימיות. אהבה ללא תנאי. אני מאוחד לחלוטין במציאות. איתה או בלעדיה. אינטימיות היא מצב שאפילו לא קשור ממש לאחר. היא היכולת שלי להיות פה במלואי. נוכח. נותן לכל מה שקורה להיות. ואז ההפרדות נעלמות. נשארת רק אינטימיות טהורה.

אפשרו לעצמכם אינטימיות, מערכות יחסים מספקות ומרחב של אהבה ללא תנאי. 
מוזמנים להירשם לסדנת אינטימיות חוויתית ב-30.1.16 בשעה 19-22 , בקליניקה טיליה. סעדיה גאון 24 תל אביב.  מחיר מוזל למשלמים באתר מאובטח- 60 שקלים במקום 80. 
כל הפרטים כאן. לתשלום מיידי בהנחה. 
מהרו להירשם, מספר המקומות מוגבל !

אשמח להיפגש אתכם באינטימיות J