איש תחת גפנו

יפעת ארליך

לגלגל את הכוס בהטיה קלה כדי לשחרר את הארומה, ולבחון איך דפנותיה נצבעות בסגול. לעצום עיניים, לנפח את הנחיריים ולמלא אותן בריח אדמה מהול בשוקולד ובאוכמניות. להצמיד את השפתיים וללגום. הטעם הפותח נבחן בעוצמתו, בצריבה הקלה בלשון ובחיך. ואז מתחילה תנועת המטוטלת מהראש אל המעיים, סחרור נעים בראש שמהדהד בתחושת החמימות העוטפת את הבטן וחוזר חלילה. הטעם המסיים נמדד באורכו ובתחושת הגעגוע שנשארת בגוף לעוד לגימה.
יש מי ששותה יין בקידוש ובהבדלה, יש מי שמרים כוסית "לחיים" לכבוד שנה חדשה, אך יש מי שעבורו כל טעימה של יין היא טקס.
תרבות היין החלה לחדור עמוק לתוך היישובים ביהודה ושומרון. יישובים רבים יכולים כיום להתפאר ביקבי הבוטיק שלהם. יקב ייכלל בקטגוריה של יקבי בוטיק אם הוא מפיק עד מאה אלף בקבוקים לשנה. יקב הבוטיק הגדול ביותר ביו"ש שייך למשפחת ברג מפסגות, והוא מייצר שישים אלף בקבוקים לשנה. היקבים, שהוקמו לרוב כיוזמות פרטיות של תושבים, חלקם כתחביב וחלקם כמקור פרנסה עיקרי, מתבססים על ענבי ההר. כרמי שילה, הר ברכה וגוש עציון התברכו באיכותם הנישאת בפי כל.
מה זה אומר עלינו? איך הומרו הדובון במקטרת, הזקן בקוקו, ו"אורות הקודש" בכוס יין? או במלים אחרות, איך התנחלה הנהנתנות בתוך חברה ספוגת אידאולוגיה?

תפארת יורם

יורם כהן מעפרה, בעליו של יקב "תניא", הוא האדם האחרון שהכינוי "נהנתן" יכול לאיים עליו. הוא לא מפחד לומר שהוא עושה רק מה שהוא אוהב: "ב. "כל מקום שטוב לי להיות בו – שם אני. אני בעפרה כי זו סביבת חיים נהדרת. אני אוהב ארוחות גורמה משובחות ואוהב שהמנה מוגשת בטוב טעם ולידה בקבוק יין טוב, כי אני בהחלט יודע להעריך יופי. הזמן שבו אני מרגיש הכי טוב הוא הזמן שרוב האנשים חושבים שאני לא עושה כלום, כמו כשאני יושב בסיני במשך שבוע ונהנה מהים", אומר יורם בחיוך שמבליט את החריצים הצרובים מהשמש של שארם בקצות עיניו, "ויותר מכל אני אוהב לרחף במצנחי רחיפה. זו ההזדמנות היחידה שלי להיות לבד לחלוטין ולהרגיש שרק אני שולט בחיים שלי".
השיחה בנינו מתנהלת לאיטה. הפלאפון והתוכי מתחרים ביניהם מי יצליח לקטוע יותר את רצף השיחה. התוכי מפר מדי פעם את שלוות הבוסתן שסביב הבית בצעקה חדה: "שלום יורם", והפלאפון מצלצל שוב ושוב. יורם עונה לכולם – גם לתוכי – כשבת צחוק נסוכה על פניו; כולם אחים שלו. ממני הוא מבקש שוב ושוב סליחה. ואני סולחת. איך אפשר שלא? הרי כל מי שנכנס לחצר הפסטורלית הזו נשבה מיד בקסמה. בקצב החיים השונה. בסטלבט. אפילו בית כנסת יש בחצר הזו. אל שער ברכת השחייה הקטנה שבפאתי חצרו של יורם הצמידו ילדיו שלט: בית כנסת "תפארת יורם". כאן, בברכה הפונה אל הנוף הטרשי, אל התאנים העתיקות, נוח לו יותר לשאת תפילה מאשר בבית הכנסת הבורגני, שדורש מהאדם לפקוח את עיניו בשעה שהן עוד כבדות.
– האווירה ביישוב מאפשרת?
"אנחנו חיים בבועה. יש לנו כאן שכנים וחברים, אנשים נפלאים, אבל למעשה אני חש כמי שגר בעיר; לא ממש מחובר לקהילה המקומית. לפעמים יש לי הרגשה של אי נוחות, במיוחד כאשר מישהו מציץ לחיים שלי. למדתי לחיות עם זה. טבעו של שלטון לחטט בכל מקום".
"הרוח האידאליסטית, שלפעמים באה לידי ביטוי בסגפנות, ובנכונות של הציבור לוותר על איכות חיים בסיסית, לא תמיד מיטיבה עם היחיד. לאנשים דוסים יש בעיה להיחשף לחיים במלוא עיזוזם, בכל ההתגלויות שלהם. לראות אישה יפה ולומר שהיא יפה. בעיניי, תובנות רוחניות לעולם לא יוכלו להיות שלמות בלא המפגש עם החיים הפשוטים, החומריים. 'אין שמחה בלא בשר ויין'. הבשר והיין הם מטפורה ליכולת למצות את החומר. הרגשתי את זה חזק דווקא כשהייתי ברומא. אל מול הארכיטקטורה של מבני העיר לא יכולתי שלא לומר: 'החומר פה הוא א'-והי כמעט'. כוס היין לא צריכה לבוא במקום 'אורות הקודש'; היין מוסיף להבנת הטקסטים".
– למה "תניא"?
"תניא הוא שמה של בתי, ילדה מופנמת ושקטה. חסרה לה שמחת החיים הטבעית שיש בילדים אחרים. חשבתי לקרוא ליקב בשמה כדי שיהיה לה משהו שלה. אחר כך התגלגלתי עם זה וקראתי לסדרת העלית של היקב בשם בני אנוש. זו סדרה של חביות מובחרות מיין קברנה סוביניון. סדרה אחרת, שזכתה במדליית זהב בתחרות אשכול הזהב 2007, נקראת על שם בתי הלל. בהתחלה שאר הילדים – ויש לנו שבעה – קצת קינאו, אבל הם למדו לחיות עם זה".
עד שהקים את היקב, בשנת 2002, התפרנס יורם מצילום. תמונות בנותיו של יורם, כחולות עיניים וכהות שיער, מעטרות את הפרוספקט של היקב. אם יפי תוארן מעיד על טיב היין, אז אין כמותו. התחושה הזו מלווה כנראה גם את יורם, ונוסכת בו את האומץ לדרוש תמורה גבוהה לתוצרתו. המחיר הממוצע לבקבוק של 750 מ"ל נע בין 150 ל-200 שקלים, ויש גם בקבוקים שנמכרים ב-750 שקלים. ותתפלאו, יש קונים מהארץ ומחו"ל, וגם מבין תושבי היישוב, בעיקר עולים חדשים מצרפת. על צדו האחורי של כל בקבוק מודבקת מדבקה שנושאת שיר הלל לתכולתו, פרי עטו של יורם. ציטוט חלקי מהתווית של "אנוש 2004": "צבע שחור סגול מאוד ואטום. אף מלא, ארומות של פרי שחור מתובל, עץ רך, תבלינים חריפים ותאנים. בפה גוף מלא, פרי יפה ומרוכז משולב עם אלון קלוי". 
מדי שנה מיצר היקב 12 אלף בקבוקי יין. בשנה האחרונה, לקראת שנת השמיטה, החליט יורם לשלש את הכמות וייצר ארבעים אלף בקבוקים. הרעיון היה לזכות ליהנות באמת משנת השמיטה ולשבות בה.

בקיץ שעבר, בשיא העונה, כשהלחץ לפני שנת השמיטה היה בעיצומו, ויורם עבד לפעמים שלושים שעות ברציפות, החל להתפרץ ממנו קול חדש. העט החל כותב, וכעת הוא מחזיק ביד רומן ביכורים.
יורם כותב על הכרם החדש שנטע בעפרה:

"לקראת תום החורף, הגפנים הנהדרות שלי מבקשות אותי. ואני נענה בשמחה. השלג עדיין מונח בחצרות בתי הכפר. האוויר עדיין קר מאוד והדרכים משובשות מגשמי הזעף. האנשים ספונים בבתיהם, עדיין לא חשים את האביב שבפתח, אבל הגפנים שלי כבר יודעות. עם בוקר יצאנו ארול ואני אל הכרם. יצאנו אל השביל המוליך אל המעיין הסמוך לכרם … עלוות הקיץ האחרון כבר טמונה בקרקע ומהווה מזון מצוין לניצנים הרכים שעוד יפרצו. טללים של בוקר מונחים בתוך השורות המדשיאות שבכרם. ואנו פוסעים בתוכם. בודקים כל גפן וצרכיה. מברכים אותה בבוקר טוב, ודומני שהיא עונה לנו בוקר טוב גם לכם".

אחרית הימים

היישוב נגוהות, הנושק לפאתי קרית גת מצדו המזרחי של הקו הירוק, הוא יישוב מבודד ומרוחק. הנוף המדברי המדהים שעוטף אותו מכל צד מפצה על הדרך הקשה והמסורבלת אליו. גם לנגוהות הגיעה האופנה החדשה של יקבי הבוטיק. "יקבי המלך שלמה" הוא פרויקט המשותף לשניים; האיש המקומי, – ברק וינברגר, , שאחראי על היצור, ואיש עסקים ממרכז הארץ, שאחראי בעיקר על השיווק. מקורה של החברותא העסקית בין השניים בשירות מילואים משותף. הרעיון של שיתוף פעולה בין דתיים לחילונים הוא המצע הערכי שעליו הוקם היקב. ערב שנת השמיטה ניטע כרם הדגל של היקב בנגוהות – ענבי קברנה סוביניון. מרתף היינות של היקב נמצא במערה טבעית שמעניקה את התנאים האופטימליים לשיבוח היין. תוצרת היקב – עשרת אלפים בקבוקים בשנה, החל בשנת 2003 – יועדה כולה לייצוא. בשנה האחרונה החלו לפנות גם לשוק הישראלי. ההתמחות שלו היא בעיקר יין אדום יבש מזיני קברנה, סוביניון ומרלו, ושילובים בניהם. יש גם סדרה תנ"כית של ליקרים ייחודים: חרובים, תמרים, תפוחים ורימונים.
– ברק, למה "המלך שלמה"?
"שלמה המלך, על פי הפרשנות שלי, ראה את תקופתו כאחרית הימים, ולכן בחנוכת המקדש נשא תפילה שהבית יהיה בית לכל העמים. עד היום תקופת מלכותו חרותה בתודעת האומות כשיא של מלכות ישראל. לא יאומן עד כמה הגויים תופסים את זה כך, ולכן הם כל כך מוקסמים מהשם King Solomon".
על אף ההצלחה, ברק מספר שהיקב עדיין אינו רווחי והוא מתפרנס משיווק דשנים. בינתיים היקב בעיקר שואב כספים בלי סוף, אבל ברק מאמין שאחרי ההשקעה יזכו גם לקטוף את הפֵּרות.
– אתם משתתפים בתחרויות?
"אנחנו לא אוהבים את זה. מבחינתנו הלקוחות שטועמים ומוקסמים הם התחרות האמיתית. מדליה כזו או אחרת היא משהו נוצץ, אבל זה לא זה".
– העיסוק ביין נובע מאווירה נהנתנית שחדרה ליישובים?
"אני לא חושב שזה נובע מנהנתנות. נכון שכל התרבות בארץ עוברת תהליך שבו יש מקום מרכזי יותר להנאות החיים, וזה משפיע גם על החברה ביהודה ושומרון. אנחנו לא יכולים להסתגר ולהישאר מאחור. אני גם לא חושב שגדלנו רק על הדובון והעוזי, חיינו באווירה חשופה ופתוחה. אני באופן אישי משתדל להכניס את הדברים לפרופורציה; לדעת ליהנות, אך לא לשקוע בזה. לדעתי הייננות ונטיעת הכרמים הן יותר דרך נפלאה להתחבר למקום, ופחות נהנתנות. כל הקמת עסק ביישוב קושרת אותך אליו, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בדברים הקשורים לאדמה".

ברכת יעקב

בגוש עציון, בשונה מיישוב פריפריאלי כמו נגוהות, החיבור בין יין להנאות החיים בולט. משפחת רוזנברג – בשותפות עם יקב תשבי מבנימינה ועם משקיע מחו"ל – בנתה בצומת גוש עציון יקב בוטיק ומרכז מבקרים מפואר. לצד היקב הוקמה מסעדה חלבית שמגישה ללקוחותיה גם מתנובת היקב. שילוב מנצח בין אוכל טוב ליין. על קיר המסעדה תלוי תצלום אוויר ענק של יישובי גוש עציון, שבו מסומנים הכרמים שניטעו בגוש על פי זני הענבים. בסך הכל ניטעו בגוש 12 זנים שונים של ענבים אציליים. מהמסעדה, הממוקמת מעל היקב, ניתן לעלות על גשר מתכת ולצפות בעד חלונות זכוכית בתהליך ייצור היין. אחרי סיור מפורט בהדרכת תמר רוזנברג, זכיתי גם אני להתבסם קלות מהיינות השונים.
שרגא ותמר רוזנברג, בעלי היקב, הם תושבי אפרת מזה עשרים שנה. הוא היה עובד סוציאלי שניהל בית אבות, והיא הייתה הנדסאית בניין. תמר מספרת שבעלה הוא המשוגע לדבר, אבל ההתלהבות שלה מסגירה שזה בהחלט פרויקט משפחתי. הכל התחיל מכמה שיחי פטל שנטעו סתם כך בגינתם באפרת, שלאחר זמן גדלו והניבו פרי רב. אחרי שבטנם כבר כאבה מזלילת פֵּרות הפטל, הציע להם חבר לעשות מהם יין. כך למדו את סוד הקסם של הפיכת פֵּרות לשכר.
התחביב של העובד הסוציאלי המתוסכל התחיל בקטן, אך התפתח במהירות לאלפיים בקבוקים שייצרו בבית מדי שנה. בשנת 1995 החליט שרגא ללכת על העניין בגדול, והחל לטעת כרמים בגוש עציון, בשיתוף עם הקיבוצים מגדל עוז, ראש צורים וכפר עציון, והיישוב בת עין.
"נתנבא על ארץ יהודה שתהא מושכת יין כמעיין", מפרש רש"י את ברכת יהודה ליעקב, והברכה זוכה להתממש. היום יש בגוש עציון 500 דונם של כרמי יין. ביקב שבגוש מייצרים 40 אלף בקבוקי יין, שכר וליקר מדי שנה, המשווקים בארצות הברית ובארץ. אחד מהיינות, קברנה פרנק 2005, זכה השנה במדליית זהב בתחרות הבינלאומית "טרה וינו" שהתקיימה באילת. שרגא, איש צנוע ושתקן, זוכה לראות איך החזון שלו להחזיר עטרה ליושנה ולהשיב לגוש עציון את מעמדו ההיסטורי כאזור של יין וחקלאות מתחיל לקרום עור וגידים. החקלאות בגוש עציון, שסבלה מקשיים רבים, מתחילה להתאושש בזכות כרמי היין.
– תמר, האם את יכולה להצביע על תהליך שבו החברה בגוש עציון הפכה לנהנתנית יותר?
"בגוש עציון התגבשה חברה פחות אידאליסטית בהשוואה למשל לעפרה בראשיתה. זו לא חברה של דובון ועוזי. בגוש יש בו הרבה מאוד אמריקנים, ציבור שאוהב יין ואוהב לבלות. גם אנשי אלון שבות, שאפשר אולי לקטלג אותם כאנשים תורניים יותר, למדו 'לצאת'. המסעדה שלנו מלאה, ובמוצאי שבתות אין שולחן פנוי. יש משהו מאוד מוזר באוכלוסיית הגוש. ניגודיות. תוכלי למצוא כאן גם את הסטריאוטיפ של טיפוסי הדובון, אבל דווקא הם יודעים לשתות, ולהזמין במסעדה את האוכל הכי משובח. התושבים 'תוצרת חוץ' הביאו אתם את תרבות השתייה והבילוי לארץ, וזה בהחלט יוצר אווירה. הישראלים עדיין בשלב הלימוד".
בארץ ובעולם כבר מתחילים להכיר בעובדה שהרי יהודה ושומרון מניבים יין משובח. יש שמחרימים, אבל הזכייה בתחרויות השונות, וההצלחה הבינלאומית, גרמו לכך שתל אביבים רבים מודים, גם שלא בשעת גילופין, שאין כמו היין של ההתנחלויות.

התוצאות מדברות בעד עצמן

את אביגדור שרון, אב לארבע בנים וסב לארבעה נכדים, אני פוגשת בביתו בקרני שומרון. הוא מקדם את פני בלבביות, ומפנה אותי בהתרגשות רבה אל היקב שלו ושל שותפו ליאור נחום, איש מחשבים במקצועו. בין השניים – שותפים כבר למעלה מחמש שנים – שוררת חברות חמה, למרות שליאור הצעיר יכול היה להיות בנו של אביגדור. יקב "גת שומרון" נבנה מתחת ליסודות ביתו של שרון, תוך התגברות מאומצת על הסלע הקשה. את הכניסה ליקב עיטרה אשתו בכתובות פסיפס צבעוניות. היא גם זו שתמכה ברעיון להפוך תחביב בן עשרים השנה של עשיית יין ביתי למפעל של ממש. ועד שהיקב יתבסס, עובד אביגדור לפרנסתו כנהג אמבולנס במד"א. המשמרות בלילות ובשבתות מותירות לו זמן להשקיע ביקב, ולהחליף מראות דם באדום הנוצץ והשוקק של היין. את דיבורו הרך והנמרץ מלווה מבטא ארגנטיני מהול במבטא הונגרי, שירש מהוריו שהיגרו מהונגריה לארגנטינה.
ביקב מסביר אביגדור בפרוטרוט את תהליך יצור היין, החל משלב בחירת הענבים המתאימים, דרך התסיסה, הסחיטה, וההתיישנות בחביות העץ. ממכל התסיסה הוא ממלא מבחנה בנוזל הסמיך, כדי לבחון אם שמרי היין כבר סיימו להפוך את סוכר הענבים לאלכוהול.
– עד כמה לדעתך יש ביישובים מקום לתחביבים ולנהנתנות במובן החיובי של המושג?
"אני חושב שביישובים שלנו הראש פחות פנוי לתחביבים מאשר במקומות אחרים בארץ עם אוכלוסייה בעלת חתך סוציו אקונומי דומה. פה אנשים מקדישים יותר זמן ללימוד תורה, ועסוקים יותר בגידול הילדים והנכדים. אני חושב שעסוקים פה פחות בנהנתנות אישית, למרות שהאנשים אינם סגפנים חלילה. ובכל זאת שותים יין בקידוש, ולעתים שותים גם סתם להנאה, בשילוב ארוחה טובה או בלעדיה. יש כאן אנשים שמוכנים להשקיע גם שמונים שקלים בבקבוק יין, ואפילו יותר, אם כי הם לא רבים. יש לי לקוח קבוע, יוסף פישל, זקן היישוב, בן 94, איש פעיל וערני שמקפיד לשתות כל בוקר יין אדום מטעמי בריאות, והתוצאות מדברות בעד עצמן".
ביקב, שהחל להיות מסחרי בשנת 2002, מייצרים כיום 7,000 בקבוקים של יין אדום ולבן בשנה. בשונה מרוב יקבי הבוטיק, המייצרים בעיקר יינות יבשים, מתמחים ב"גת שומרון" גם ביינות קינוח ברמות מתיקות שונות, ואף ביין ניסיוני בשיטת icewine (יין קרח). "יינות מתוקים הם בדרך כלל יינות שהיקבים התעשייתיים הגדולים לא משקיעים בהם מספיק ביקבים התעשיתיים הגדולים. לרוב מייצרים אותם מענבים לא איכותיים ובתהליך מהיר. חשבנו שנכון יהיה להשקיע, בנוסף ליינות היבשים הרבים והמגוונים שאנחנו מייצרים, גם בתחום הזה, כדי לייצר יין איכותי במתיקות מעודנת, והלקוחות שלנו לא מפסיקים להלל אותו".
מסתבר שגם המקצוענים משבחים את תוצרת היקב. לאחר ביקורי שם התקשר אליי ליאור בהתלהבות כדי לבשר לי שאחד מהיינות היבשים שלהם זכה במדליית זהב בתחרות הבינלאומית "טרה וינו" שהתקיימה באילת. ליאור מסביר שהם החליטו לקרוא ליקב בשם "גת שומרון", ולא להסתיר את מוצאו של היין, דווקא כדי להבליט את החיבור שלהם למקום, למרות שיש שמחרימים את ה'יין הכבוש': "הנה עכשיו, בזכות במדליה, השומרון זכה להכרה ופרסום", הוא אומר.
גם אני לא הפסקתי להלל כשאביגדור מילא את כוסי בנדיבות. את בקבוק היין שפתח לכבודי שלח אתי כצידה לדרך. אני, שהייתי כבר מסוחררת קלות, השארתי אותו לבני הבית. ביתנו עבר לאחרונה מהפך, ומבית ספגני המתנזר כליל מאלכוהול, הפך לבית שלומדים בו אט אט ליהנות מיין. לשם הגילוי הנאות, חדירת רוח הנהנתנות הזו לחיינו החלה בקיץ האחרון, שבו נדבקנו גם אנו באופנה, והשקנו פס יצור של שכר גודגדנים מפרי מטענו. היין של אביגדור וליאור, שחוסל במהירות – עד שחשד קל התגנב ללבי שמא התמכרנו לטיפה המרה – הולל בפי בני הבית בעיקר בשל הטעם הנפלא שהוא משאיר בסוף.