אל תיגע במוצרט שלי

תגובה להודעה בפורום: "פעם קראתי שמישהו טען שלמעט בתחום המוסיקלי, כישוריו השכליים של מוצרט היו נמוכים מאוד". לא זוכר מי זה היה ועל מה הוא הסתמך (ואם הטענה בכלל נומקה — זה היה במאמר בעתון). אמנם ישנם idiot savants כשרוניים להפליא, שהמאמר ניסה למקם את מוצרט ביניהם, אבל דווקא על מוצרט קשה להאמין שהוא היה כזה".

תשובתי: 
גם אידיוט וגם סאוונט? כמה מחמאות בבוקר שבת אחד!

האמת שהמאמר צודק. ידוע היטב, ומילוש פורמן תיעד את זה בסרטו על בסיס מחקר ארוך שנים, שלמוצרט היו כישורים נמוכים מאוד. חצי אידיוט. לא יודע כלום על החיים ועל בני אדם. כבד כזה. אומר הכול בצורות פשוטות, חצי עילג. הכול מבלבל אותו. יחסים בין אישיים, כולם נראים לו אותו הדבר. די אוטיסט. לא מבין מה מניע בני אדם. כולם נראים לו תמוהים, חסרי פשר. בשביל להצליח להגיד משהו בכלל על דמות האדם הוא חייב לפחות שישיית זמרים או שביעייה, כמו באנסמבלים המפגרים האלה של ה"פיגרו". כי אחרת הוא לא מצליח לבטא כלום. ובאמת כל הדמויות שלו אותו הדבר, והיחס היחידי שהוא ידע לתאר באופרה היה דואט אהבה, וגם את זה הוא עשה לפי שבלונה שאותה הוא למד באיטליה כשהשתלם שם בגיל 40. כל היום דו רה מי פה סול. 

ולגמרי אפאזי. שום כישורים ורבליים למשל. ממש מפגר. שפת אמו גרמנית, בגיל 12 כותב אופרות באיטלקית, וגם אין לו בעיה עם צרפתית. מסכן. בכלל לא מצליח לעשות כלום עם השפה. לא רגיש לצליל, לא למשמעויות. כשכולם צוחקים על משחק מילים הוא בוהה באוויר. סול לה די דו רה כל היום. לא פלא שחיבר רק מחולות כפר לחלילית סופרן. אולי לא רק, אבל בעיקר. 

מתמטיקה. טוב, קצת דביל. מה לעשות. בגיל עשר הולך בכל הבית עם גיר ומצייר משוואות מתמטיות על הרהיטים. כל היום סול פה מי רה דו. 

כישורים חברתיים. אהבל גמור. החבר היחיד שהוא הצליח למצוא זה היה שוטה הכפר הזה, יוזף היידן, שעד היום לא מבינים למה הוא היה המוזיקאי המכובד ביותר באירופה בעשורים האחרונים של המאה. אה כן. סליחה, אני לא מרוכז. מה רציתי להגיד. שמוצרט היה החבר הטוב ביותר שלו. כי גם הוא היה כזה מפגר ובודד שאף אחד לא שם לב אליו בכל העולם. מזלם של שניהם שהם מצאו אחד את השני. אחרת הם היו נשארים לבד לגמרי כל החיים. ובמיוחד בערוב ימיו, כשמוצרט הגיע לגיל 85 עד 92, זה באמת לא משמח להיות כזה בודד. סול לה סי דו רה. 

דיסלקטי חסר כל תקווה. בקושי כותב. רק ארבעה כרכים של מכתבים. וגם זה הלך לו לאט כל כך… מסכן. כל מילה לקחה לו חצי יום. אבל מזלו, היה לו פנאי, כי הוא היה כזה דביל שכל היום שכב במיטה וכתב את המכתבים שלו. מה הוא היה עושה אחרת? בלי שום כישרון חוץ מרה דו סי לה סול. ובכלל כמו שאמרנו היה לו מזל, מכיוון שהאריך ימים מאוד, אז היו לו הרבה שנים. כל עשרים שנה הוא כתב כרך, וכשהגיע לגיל תשעים וחמש הוא אמר. תגידו בשביל מה למפגר כמוני להמשיך לחיות, כשכל מה שאני יכול לעשות זה לשכב במיטה ולכתוב מכתבים. דו רה מי פה סול. 

ובתור מוזיקאי. נו טוב. מתוק כזה. מלודיות חמודות. לא רציני. מחונן. כן מלודיות נורא יפות. גם המלחינים שאחריו התייחסו אליו בחיבה סלחנית. אולי חוץ מבטהובן שאמר פעם לקרמר כשהאזינו ליצירה תמימה של מוצרט, הקונצ'רטו בדו מינור, קרמר, קרמר, את זה לא נצליח לעשות לעולם. ועוד אחד אלמוני, שופן, שאמר, מי שבאמת הייתי רוצה שיחווה דעה על היצירות שלי הוא רק מוצרט. ומי זה היה, איך קוראים לו, אולי בכלל הוא היה צייר, חצי אלמוני, שאומרים שבשעת מותו המילים האחרונות שלו היו מוצרט'ל מוצרט'ל… אה כן. גוסטב מהלר התמים. 
ורגע. ברהמס. היה אחד כזה? אולי קראו לו בראהמס? לא אמר שום דבר מיוחד על מוצרט. רק פעם כשאמרו לו איזשהו שבח על יצירתו, הוא אמר, מה אתם מחפשים במוסיקה שלי? מה שאתם מקבלים אצלי בטיפות, אתם לוגמים אצלו מלוא הכד. והפרק הראשון של יצירת הנעורים הקטנה שלו, הקונצ'טו הזניח ברה מינור, בנוי בדיוק, אבל בדיוק בתבנית הפשטנית והשמרנית של הקונצ'רטו באותו סולם של מוצרט, כי שני אלה בקושי הצליחו בכלל אפילו לעבור מסולם לסולם. ורק המוטיב הפותח הוא בהשראת הקונצ'רטו בדו מינור של מוצרט, אותו זיגזג מלודי דרמטי, בטח כי בקונצ'רטו ברה מינור הוא לא מצא שום נושא מעניין. 

אבל מה, היה לו מזל. כל בוקר הוא היה מוצא מתחת הכרית שלו שתיים שלוש מנגינות נחמדות, וככה הוא כבש את העולם בסערה. הייתה לו מין פיה כזאת שהייתה מביאה לו את המנגינות האלה. חבל שאחרי שהוא מת היא החליטה להחליף מקצוע והפכה ליועצת חינוכית בפנימיה לבנות בפראג. מאז אף אחד לא מקבל מתחת הכרית שלו מנגינות חמודות כאלה כמו מוצרט. באמת חבל, הן היו יפות נורא. לפעמים היינו שמחים שיהיו עוד כמה כאלה. אבל אין. זהו ילדים. עכשיו נעבור למשהו רציני יותר