אמריקה דוידסון

"שלושה שבועות של שכרון חושים" מלמלתי לעצמי תוך שאני עוזב את משאד הנסיעות הקטן ביפו, שם רכשתי זוג כרטיסי טיסה לחוף המערבי של ארה"ב. לוס אנג'לס, לאס וגס, סן פרנסיסקו . כבישים רחבים, חופש ומרחבים, סיפרתי לחברי הקרובים בעוד אני עורך הכנות אחרונות למסע הקסום שזה עתה סיימתי לתכנן. האמת, שכוונתי הראשונה הייתה לצאת לטיול אופנועים בארה"ב ואפילו יצרתי קשר עם דרור, ישראלי חביב שבימות השנה הרגילים מתפרנס ממכירת משקפי ראיה ושמש בחנות אופטיקה בת"א, אך פעם פעמים בשנה מארגן טיולי אופנועים מסעירית במקומות שונים בעולם. "כדי לך…. " אמר דרור, " 14 יום במדבר של נבאדה, על הארלי אלקטרה גלייד,חורשים את הכבישים – חוויה לכל החיים" , אבל השתפנתי בעקר לאחר שחזרתי מטיול בן 3 ימים לאילת והישבן המגרד שלי סימן לי שעדיין לא הבשילה העת לטיול בן שבועים על אוכפו של אופנוע ועוד בנכר. החלטתי לנסוע עם זוגתי לטיול בן שלושה שבועות בארה"ב ולתעד רשמים וחויות מוטוריות – כאלה הקשורות לאופנועים, אופנוענים והדרכים המובילות אותםלמחוז חפצם. הבחירה בקליפורניה הייתה בחירה הטבעית, מזג אויר נוח מרבית השנה, השילוב בין ערים מטופחות למדבריות ציחיחים והאוטוסטרדות הרחבות המחברות בינהם הבטיחו לי כי אחווה חויות רבות ומאלפות ואכן לא התאכזבתי. הרושם הראשון שהותירה בי הנחיתה בלוס אנג'לס הייתה ההכרה שבאמריקה אין אופנועים מלבד הארלי-דוידסון. בעצם, אולי קיימים דגמים נוספים, אבל ככל הנראה בעליהם אינם טורחים להוציאם לאוטוסטרדות הרחבות אשר היו גדושות במאות, אם לא אלפים של אופנועי הארלי.
הארליסטים של אמריקה, במיוחד אלה של קליפורניה, גדשו כל סמטה, רחוב וכביש מהיר בו נסענו בקרייזלת 300 M המרווחת אותה שכרנו מיד עם הנחיתה ב A.L . חבורות חבורות, רוכבים על "ביג טווין" גדולים, לבושים "טיפ טופ" מכף רגל ועד ראש, מטפחות צבעויות לראשים, מעילי עור וחולצות טי שרט מצויירות, קסדות חצי שחורות מבהיקות המעוטרות בגולגלות מאיימות ומגבפיים מסומרות. המבט שלוח קדימה, הידים מהודקות על הכידון, הרגלים פוטות קדימה במעיין פיסוק מוזר, כמעט בסדר מופתי המזכיר פלוגת רובאים המתאמנת במסדר מפקד מוקפד, חולפים על פניך ושועטים קדימה אל המרחבים השטוחים של הפריפריות העירוניות. והטיפוסים… אוי הטיפוסים השונים המרכיבים את חבורת הרוכבים הללו, ניתנים לחלוקה לקטגוריות ברורות ומובחנות, אותן ניתן לאתר כמעט בכל חבורה כזו. הטיפוס הראשון, אשר יכונה להלן "מלאך גיהנום בפנסייה" . הינו בדרך כלל ברנש גדול ומטיך אימה, שמן מאוד, בגילאי החמישים שלו, בעל כרס בירה עצומה, פאות לחיים ארוכות ושפם שמסתיים סמוך לסנטרו בשני שפיצים גדולים. הוא לבוש בדרך כלל בטי שרט שחור של הארלי, ללא שרוולים, מכנסי עור ומגפיים מבהיקות, על פניו מרוחה באופן קבוע הבעה קשוחה (כיאלו עאלק…)והוא נוהג לרכב לבדו ללא הביצ'ית (זוגתו בשפה שלו).על ראשו קסדה שחורה זעירה, הישובה על קצה קודקודו ומזכירה כיפה סרוגה של בחור מישיבת הסדר ועל זרועותיו מקועקעות בחורות ערומות ועיטורים שונים.הכלי החביב עליו הינו הארלי "ביג טווין" צ'ופר עם כידון קצר הבנוי על שילדה שעברה שינויים רבים חלקם מוסיפים תאורות וניאונים כחולים, אחרים בונים תוספות שונות – סעפות, יונקי אוויר ושסתומים שונים, אשר היו גורמיםלמייסדי חברת האופנועים המקורית להתחפר עמוק יותר בקבריהם.
הטיפוס השני, מכונה "היאפ האופנתי". למרות ש"היאפים" האמריקאים הינם גזע שנכחד כבר בשנות ב 90 ופינה את מקומו לדור ה X הציני והמחובר פחות לסמלי מעמד, הרי טיפוס זה נשאר נאמן לקודי הלבוש וההתנהגות של העירוני הצעיר והמצליחן. בחליפות עור אופנתיות שנרכשו במיטב חנויות המעצבים בעיר, זוגות זוגות, אופנועי הארלי חדשים ונוצצים, מאובזרים במיטב הצעצועים המוטוריים, כפפות וקסדות תואמות. משייטים בקבוצות קטנות, אלגנטיים מאוד ממעטים לדבר עם אנשים בסביבתם, מטופחים מאוד ומקרינים כח שמקורו בכסף רב ומעמד חברתי רם.זה פלח השוק אליו מכוונת בשנים האחרונות חברת הארלי-דוידסון את מאמצי השיווק שלה, ונראה שבהצלחה רבה.
הטיפוס השליש, יכונה להלן "הטיפוס המשפחתי" המעדיף את אופנועי ההונדה "גולד ווינג" הענקיים, עליו הוא מעמיס מחצית מתכולת ביתו. מדובר בדרך כלל ב 2-3 זוגות של אנשים מן הישוב, המחליטים לצאת לטיות "קצ"רבן אלפי מיילים, מסע אותו יתכננו בדרך כלל חודשים רבים מראש. נתקלתי בטיפוסים האלה לעת ערב כאשר הגעתי לקניון הגדול הנמצא במדינת אריזונה. בחוץ שרר קור מקפיא של 5 מעלות צלזיוס ורגע לפני שאני גולש לתוך אמבט חם זיהיתי תכונה רבה מחוץ בלקתה הקטנה בה התגוררנו. יצאתי ופתחתי בשיחה עמם. לשאלתי, האם הם יוצאים לטיול קצר, ענה לי באדיבות ברנש עגלגל הנראה יותר כפקיד בקופת חולים מאשר אופנוען קשוח:" יס סר אנחנו נוסעים הלאה עוד 2,000 מייל עד הבית…." בקפידה רכסו את הקסדות, חיברו את מכשירי הקשר, הידקו את הכפפות ויצאו בקור העז להמשך המסע שלהם. באדיבות בחביבות, מבלי ליצר
"פוזה " מיותרת. מתוך חדווה טהורה של אהבת רכיבה, הפליגו לתוך הליילה. לא יכולתי שלא לחוש ציטה קטנה של קנאה כאחד הבא ממדינה שכל אורכה אינו עולה על 500 מייל במקרה הטוב ומזעיפה פנים בדרך כלל לרוכבי אופנועים.

וכן הם משייטים על הכבישים הרחבים = מלאכי הגיהנום הקשוחים, היאפים האופנתיים, המשפחתיים, האינדיבידואליסטיים ושאר הטיפוסים הצבעוניים הממלאים את הארץ הגדולה והמדהימה הזו. ברעש מחריש אוזניים של אגזוזים פתוחים, כיאלו לא שמעו מעולם על המגבלות שהוטלו על זיהום אויר ורעש, בחדווה עצומה כאילו אין מחר, נוסעים אל תוך המדבר. בנסיעתנו מלוס אנג'לס בדרך הארוכה ללאס וגס, דרך איזור המכונה "מדבר המוות" עצרתי את מכוניתי בפונדק דרכים קטן שלידו חנו מספר אופנועים. 

נכנסתי פנימה וניגשתי לשולחן, שלידו הסבו מספר ברנשים, שאם הייתי חולם עליהם בלילה , סביר להניח שלר הייתי חוזר לישון, מהפחד שאפגוש אותם שוב. מתוך אומץ בלתי מוסבר, פניתי לטיפוס המאיים ביותר, שנראה כי בפעם האחרונה בה חייך נערך פסטיבל וודסטוק וג'ימי הנדריקס ניגן לדור הפרחים. הצגתי את עצמי והגשתי לו כרטיס ביקור של כותב טוב מגזין מוטו הישראלי. לא חלפה דקה, והנה אני מסב עמם לשיחה ערה, מחזיק בירה ענקית ושומע סיפורים על מסעות מרתקים, אביזרים מיוחדים וערכות שיפור מנוע המסוגלות להזניק מרכבה סימן 4 במהירות האור. "תגידו לי", שאלתי, "הרי אתם לא מכירים אותי… מאיפה הפתיחות והלבביות הזו… הרי אנו אנשים זרים…." לרגע חששתי שדיברתי יותר מידי, פרצופו המחייך של מנהיג החבורה נקפץ בעווית עצבנית והבחורה המקועקעת על זרועו השמאלית החלה לרקד בעצבנות. "אתה אופנוען (בייקר במקור…)? שאל הברנש. "כן…" עניתי בקול מעט רועד, "גם אנחנו". הושיט הברנש כוס חדשה מלאה בבירה, כוס אשר הייתי אנוס ללגום, תוך שאני מוקיר את העובדה שרשמתי ברישיון הרכב המושכר את עירית זוגתי כנהגת נוספת. ישבנו שם, בפונדק דרכים, באמצע שום מקום, זמננו בידנו, משקיפים על האופנועים היפים שעמדו בחוץ והזמו עמד מלכת. דומה לרגע שדברים יומיומיים, כמו בית, עבודה, חברים וכסף, אין ערך מלבד אותו רגע קסום, בו אתה יושב בין זרים, שהינם חברים שלך, שבעוד רגע תפרד מהם וכנראה לא תפגוש יותר לעולם. כל הפערים – הגיאוגרפיים, האישיים, התרבותיים, החברתיים והאחרים שהיו יכולים להיות בנינו נעלמו כלא היו. לא התכתבנו לפני כן, לא תיאמנו פגישה, לא התלבשנו במיוחד או הבאנו מתנה לאירוע, סתם ישבנו שם. לוגמים את החופש הזה עמוק לתוך הריאות, משקיפים על רכסי ההרים מסביב שהחלו להאדים מתוך הכנה לקלוט את השמש לתוכם, תוך שצינת הערב החלה לחדור לעצמות. דקות שנדמו לנצח הסתיימו , כאשר מנהיג החבורה נתן את האות. אחד אחד קמו, השאירו שטרות מקופלים על השולחן, ישבו איש איש על הכלי האימתני שלו והניעו את המנועים הגדולים. משאיות גדולות שעברו בסמוך הריעו בצופריהם לברכת שלום, תוף שנהגיהן מנופפים לשלום. תוך שניות נעלמו בענן אבק, לא לפני שלחצו את בחמימות בעוצמה שחייבה אותי לקומפרסים חמים בשירותים הסמוכים, כדי להחזיר את הדם לאצבעותיי. לקראת ערב, הגעתו לווגאס. סימפוניית האורות והצבעים של העיר המיוחדת הזו, קיבלה בברכה את מאות האופנועים שזרמו אליה מכל עבר אני יודע, שמכרי וחברי רואים בי "משוחד" לטובת אופנועי הארלי, אך יכולתי להישבע שמתוך מאות האופנועים שראיתי ביום חול אחד בודדים בלבד יוצרו במפעלים אחרים. בניגוד לארץ הקודש, בה רוכבי הארלי נבלעים בתוך המולה גדולה של יפנים צבעוניים מפלסטיק, שלו נדבר על עשרות אלפי מכונות התפירה המקרקשות במנוע 50 סמ"ק, הרי אמריקה מכירה אופנוע אחד בלבד, בעיקר באזורים המדבריים, בה רוכב אופנוע נדרש לעבור כ 300 מייל מ A.L לווגאס. לטובת רוכבי הארלי נבנו בווגאס שני מוסדות חשובים, מהם לא יעז רוכב הארלי להדיר את רגליו. הראשון שבם הינו בית קפה ענק עם לוגו החברה ואופנוע ענק הכניסה והשני, הינה סוכנות הארלי-דוידסון בעיר, אשר מזכירה יותר אצטדיון כדורסל מאשר חנות, שורות של אופנועים. בתצוגה הקדמית, ספרתי כ – 500 אופנועים, מדגמים שונים ומצבעים שונים. על במות קטנות, הוצבו מספר דגמים מתחילת המאה שעברה, מהשנים הראשונות של החברה,כדי לציין את ההתקדמות הרבה שחלה ב 105 שנות קיומה. חנות החלפים והאביזרים הציגה את הקולקציות הגדולות והעשירות שראיתי אי פעם ומספר חולצות ומעילי עור שנתלו על הקולבים יכלו בקלות להלביש את תושביה של עיר בינונית בגוש דן.
כפרפרים לאחר הגשם, נקבצו ובאו לסוכנות עשרות רבות של אופנוענים. כבוקרים המגיעים לעיירה נידחת, הקושרים את סוסיהם לעמוד המסבאה הסמוכה, החנו את אופנועיהם ונכנסו בשקט פנימה.
מפליא היה לראות את הפער הגדול בין מאפייני ההתנהגות על האופנוע מול ההתנהגות בתוך הסוכנות. את הרעש הגדול וההתנהגות המוחצנת, החליפה התנהגות שקטה ורגועה, חיוכים ולחיצות ידיים. גברים גדולים ומאיימים למראה, במגפי עור ובמטפחות בנדנה כתומה ישבו ושתו קפה, תוך שהם מעלעלים במגזינים ומחליפים המלצות זה עם זה. המוכרים בחנות, העמיסו כל העת מוצרים חדשים על המדפים ועסקו במרץ בהדבקת תוויות מחיר על המוצרים שזה עתה הגיעו. פניתי לאחת המוכרות – גברת מגודלת עם שיער צבוע בשני צבעים- מצד אחד שחור ומצד שני אדמוני. "גברתי" פניתי , "אני יכול לשאול שאלה" שאלתי בשקט.
"SHOOT " נבחה הגברת, ולרגע מששתי את ירכי בחיפוש נואש אחר אקדחי. "זה תמיד מלא כך? או שמתקיים פה אירוע מיוחד..?" מבלי להפסיק את עבודתה בסידור המדף, ענתה בטון מתנגן שהזכיר את מוצאה הדרומי "זה לא מלא… תבוא בסוף שבוע ותראה מה זה מלא…" ענתה והנידה בראשה הצבעוני המשונה. "אז מה עושים פה כל האנשים האלה?" הקשיתי, " אני לא רואה שהם קונים משהו, הם סתם יושבים ומדברים ….." מלמלתי תוך שאני תופס ממנה מרחק בטחון. "אתה לא מבין" הפסיקה רגע את עיסוקיה והישרה אלי מבט מחויך:"הם לא באים רק לקנות, הם באים להיפגש ולדבר אחד עם השני". "ואתם מסכימים לתת להם לשבת פה, בלי לקנות…" המשכתי למלמל. " זה הבית שלהם", ענתה הגברת, "לאיפה אתה רוצה שילכו…? שאלה בתמיהה. "חופש", מלמלתי, "חופשי, "אין מחיר לחופש".