אני חולה בורקס – זו מחלה

לאט לאט ומתחת לאף של העיר תל אביב הופכת לה יפו לסוג של נווה צדק החדשה ואם אגזים במקצת, אך אהיה אמיתי לעצמי, אפילו אומר טוסקנה קטנה בלב תל אביב.

ככל שחבריי הלכו והתייאשו מלהסביר לי שהתנגדותי לחידושים ובורגוניותי הלכו ותטשטשו את שיקול דעתי, כך סקרנותי הלכה והתעוררה משנתה. אני גר כבר שנים רבות בת"א ורגיל לקפה המקיאטו שלי או לסושי התעשייתי שהחל להשריש שורשים בדמי ומתוך עצלות ונוחות הפסקתי לחפש את הדברים החדשים שתל אביב מציעה כל כמה שנים. כבר בשלב זה של הסיפור אני חייב להתוודות ולומר שבניגוד לקיבעון הקפה שלי אני חולה בורקס או כפי שסבתי היתה אומרת, "חולה בורקס ייחיה". המחלה הזו משנה לך כל הרגל ועל כך הסיפור הבא.

מחלת הבורקס מזכירה במדויק את מחלת השווארמה או הפלאפל, איש איש ושווארמיוטו ופילפולו ולכל אחד יש את המקום היחיד בגלקסיה עליו הוא לא מפסיק לדבר ששם ורק שם הוא מוכן לבלוע מנה. ככה זה אצלי אבל בבורקס, זו שריטה כמו שווארמה, מגולגל אבל עם בצק עלים ובלי בשר.

ביום חמישי האחרון השמש פילחה את ענני הגשם הראשונים, מזג האוויר היה מצוין והחלטתי שאני נכנס לאוטו ונוסע שני מטר מנווה צדק למצוא חנייה ביפו השכנה, כדי למצוא את הבורקס החדש שלי, את הפינה שרק בה יתאימו את הבטן והמוח הקודח שלי לבורקס עלים שירגיע אותי.

בשביל תל אביבי להוציא את האוטו ממקום חנייה זה כמו לבקש ממנו לתרום כליה לשכן שהוא לא מכיר, מעשה שלא יעשה. אני תמיד יכול לראות את יפו מחוף הים, כשהיא נראית רחוקה כמו בגלויה מאיטליה. הצריח של הכנסייה והתאורה הלילית המיוחדת, שלאחרונה הדליקה מחדש את העיר העתיקה, מצליחים ללחוש לתל אביבים בלילה כי הגיע הזמן לחזור לשורשים. אבל אותי כל התיאור הרומנטי הזה לא עניין ביום חמישי משום שהייתי בעיצומה של התקפת בורקס.

החניתי. החניתי האוטו בשוק הפשפשים באחת הסמטאות והקלות בה מצאתי את החנייה השילה מעליי 2 ק"ג של נחת, שבחישוב מתמטי פשוט פינו לי חלל בטוח לפחות עשרה בורקסים טריים.

אלו המומחים בקדחת הבורקס יודעים שכדי למצוא מאפיית בורקס צריך להרים את האף ואת העיניים וכמו בחיפוש דירות להשכרה צריך לחפש שלטים עממיים עם שם של מישהו ולידו המילה מאפה. זה לא כמו מסעדה שמחפשים באינטרנט ומגיעים עם ג'י.פי.אס אלא עבודה  דרך החושים. מישהו תלה שלטים "לבורקס ליאון" וחץ ימינה. לא חשבתי פעמיים והתחלתי להפעיל את האף. לא ראיתי בעיניים, כלום מלבד שלטים, כמו "חפש את המטמון" בדרך "לבורקס ליאון". אבל האמת היא שקשה לעצום עיניים משום שלהבדיל מתל אביב יפו משופעת בשלל צבעים, קולות, ניחוחות ותערובת בלתי נגמרת של אנשים שונים. אתה לרגע מרגיש שאתה מטייל בעיר קטנה בחו"ל אבל השפה היא עברית.

עצרתי. 20 מטר ממני בקו אלכסוני ברח' עולי ציון, שנייה לפני שדרות ירושלים עם פניי לכיוון אצטדיון בלומפילד עמדה בשקט מתחת לעמודי בניין דירות צנוע "מאפיית ליאון ובניו". הרגשתי כמו בתול שבפעם הראשונה הולך לטעום סומסום על בצק עלים. הרגשתי כמו העכבר הזה מהסרט "רטטוי"

שמגיע בפעם הראשונה לשלט הגדול של המסעדה שתשנה את חייו.

לא הפריעו לי השיפוצים ברחוב ולא הסוחרים מאחור, רק רציתי בורקס.

הגעתי.  ניצבתי בין שני עציצים ירוקים תלויים על עמודים וראיתי מקום קטן עם מפות משובצות באדום ולבן, חלות ששוכבות להן טריות צורחות "קח אותי" בכניסה ולא יכולתי לזוז. אני נשמע דרמטי אבל הריח הרג אותי. גבר חייכן עם סינר לבן הסתכל עליי והתקרב כשהוא מנקה את הידיים במגבת ושאל אם הכל בסדר. אמרתי לו שעכשיו הרבה יותר טוב ושאלתי ואם הוא הבעלים של המקום. אבי הסתכל עליי ואמר לי "תשמע אני אעשה לך סיור היכרות, אתה תבחר 3 בורקסים, תקבל כוס מיץ תפוזים טרייה או קפה, מה שבא לך ואחר כך תחליט איך אתה ממשיך משם". אין דברים כאלו בתל אביב רבותי, מישהו מכיר את הבעלים של המקום והוא גם יודע להרגיע אותך עם מנת בורקס? אין דברים כאלו.

נרגעתי.  אחרי הבורקס מעלי פילו ללא חמאה במילוי גבינה ופרסה והבורקס גבינה תרד, ואחריו משולש הבולגרית שנבלע ואליפסת התפו"א שטחנתי קמתי מהמקום, פניתי לאבי ואמרתי לו שאני רגוע. ליד אבי החייכן עמד עוד מישהו דומה לו שעל פי החיוך הבנתי שהוא אחיו ואמרתי לבניו של ליאון שאם אחד מהם לא יושב לידי לקפה ומסביר לי איך לא ידעתי על המקום לפני כן קרוב לוודאי שלא אלך. אז אלי ישב לידי בשל הפחד מהאיום הגדול.

מסתבר שכשאומרים שתל אביבים חיים בבועה קרוב לוודאי שמתכוונים אליי. הסיבה לכך היא שבורקס ליאון קיים כבר יותר ארבעים שנה, כתבו עליהם המון, אהרוני בן בית במקום וכל המדינה אוכלת את הבורקס שלהם גם מבלי שאנשים יידעו, אם בבתי קפה, בתי מלון וכו וכו.

נשארתי שעתיים במקום, אכלתי עשרה בורקסים ומאפים מתוקים, לקחתי 3 ק"ג ציוד מזון הביתה ובפעם הראשונה קניתי גם בורקסים קפואים ובצק פילו מגולגל לניסיונות ביתיים. אני רואה בכתבה הזו סוג של תורה שבעל פה. סיפור שחייבים להעביר לדורות הבאים ולאנשים נוספים מפה לאוזן, כדי שהסיפור לא יישכח וכי חולי בורקס חייבים להתפאר בגילוייהם האישיים תוך כדי נאמנות מוחלטת למקור.

אז ככה,  קצת היסטוריה על ממלכת הפילו של "מאפיית ליאון ובניו":

העלייה מבולגריה 48 הביאה עימה את  סבתא ג'ולי ומשפחתה. על מנת להתפרנס בכבוד במדינת ישראל החדשה הסבתא החלה לעסוק במלכת היד של בצק הפילו הבולגרי והייתה הראשונה והיחידה שעשתה זאת באותה תקופה.

בכל בוקר הפכה סבתא ג'ולי את מיטות הבית, מתחה סדינים לבנים ועליהם מתחה את הבצק. תושבי האזור שטעמו התמכרו ויצרו ביקוש רב לפא הבצקי ברחבי הארץ. כך החלה העלייה הראשונה ליפו לצורכי רכישת יריעות בצק עלים ובורקסים מעשי ידי ג'ולי.

בכדי לזרז את התהליך הניחה הסבתא פתיליות מתחת לשולחנות מעץ שבנתה וגייסה את ילדה ליאון להיות לה ליד ימינה. כשליאון סיים את לימודיו החליט להרחיב את המורשת ופתח חנות ביפו ,בה פיתח שינויים טכנולוגיים.

בשנות ה-80 בנו של ליאון ,אבי (האיש והחיוך) הצטרף לעסק המשפחתי ובעקבותיו הגיע גם אלי (חייכן 2) הבן השני, וביחד פיתחו מוצרים איכותיים,ביתיים ומגוונים אשר טעמם הגיע לכל קצוות הארץ.

בשנת 2004 נפטר ליאון שהוריש לבניו את רזי המקצוע שקיבל מאימו ג'ולי, הנשמרים על ידי בניו גם בימים אלו.

עד כאן הסיפור. ועכשיו אני:

לקחתי את הציוד שלי, חזרתי לאוטו, חיפשתי שעה שלמה חנייה ליד הבית שלי, החניתי, עליתי למעלה, הפכתי את המיטה שלי, מתחתי סדינים לבנים, פרסתי את הבצק של סבתא ג'ולי, עשיתי בורקס שנכנס לתנור, שרפתי קצת את הלמעלה עם הסומסום, היה טעים, אבל לא כמו בבורקס ליאון, הפכתי חזרה המזרון, נרדמתי, קמתי בשבע בבוקר וחזרתי לליאון ובניו, אכלתי שלושה בורקסים עם מיץ תפוזים ונרגעתי.

אין, זו מחלה. אבל יש תרופה עכשיו.