אפרים קישון, (נולד 1924), סופר, סטיריקן, מחזאי וקולנוען ישראלי

אפרים קישון, (נולד 1924), סופר, סטיריקן, מחזאי וקולנוען ישראלי.

קורות חייו
אפרים קישון נולד כפֶרֶנְץ הופמן ב-23 באוגוסט 1924 בבודפשט (הונגריה).

בשנת 1944 נכלא במחנה ריכוז בהונגריה. הועבר למחנה ההשמדה סוביבור בפולין והצליח לברוח משם. כאשר חזר לבודפשט מצא שממשפחתו נותרו בחיים הוריו ואחותו.

סיים שם בית-ספר גבוה לאמנות פלסטית, שבו למד פיסול וציור. עם תום לימודיו החל לפרסם מאמרים הומוריסטיים, ושינה את שמו לפֶרֶנְץ קישהונט.

בשנת 1949 ברח עם אשתו מהונגריה ועלה ארצה. פקיד הסוכנות אשר קלט אותו שינה את שמו לאפרים קישון.

הוא גר בתחילה במעברה, ממנה עבר לקיבוץ כפר החורש, שבו היה סניטר, ואת זמנו הפנוי ניצל ללימוד עברית. משם עבר לשיכון עממי, כשהוא נוהג על אופנוע, אותו כינה באהבה "הדוקטור". הוא החל ללמוד באולפן את השפה העברית, אך עד מהרה השתלט עליה בצורה כזו שהחל מרעיף עליה חידושים משלו.

את דרכו בעיתונות הישראלית החל בשנת 1951 בכתיבת טור סטירי בעיתון היומי בעברית קלה "אומר". באותה שנה יצא לאור ספרו הראשון בעברית, "העולה היורד לחיינו", שם סמלי לחוויותיו בראשית דרכו בארץ. בשנת 1952 עבר לכתיבת טור סטירי קבוע בשם "חד-גדיא" בעיתון "מעריב", טור שבכתיבתו התמיד במשך 30 שנה.

עד מהרה החל להתפרסם כסופר, סטיריקן ומחזאי, ובמהלך השנים כתב כחמשים ספרים אשר תורגמו לעשרות שפות והפכוהו לסטיריקן בעל מוניטין עולמי.

כתב מערכונים לתוכניות סטיריות בתיאטרון. מחזהו הראשון "שמו הולך לפניו" הועלה בשנת 1953 בתיאטרון "הבימה", ומאז כתב עשרות מחזות שהעלו כמעט כל התיאטרונים בארץ.

את הקריירה שלו בעולם הסרטים החל ב-1963 עת הועלה על הבד סרטו "סאלח שבתי" אותו כתב וביים, שהיה סאטירה נוקבת על החברה בארץ, בה נתקל עולה חדש מארצות המזרח (אותו שיחק חיים טופול בצורה משכנעת).

סרטו "תעלת בלאומילך" מ-1969 היווה פרודיה על הביורוקרטיה במדינה, בה יכול משוגע לברוח מבית-חולים לחולי-נפש, להגות במוחו הקודח כריית תעלה בלב תל-אביב (במטרה להופכה ל"ונציה של הים התיכון") ועוד זוכה בביצוע משוגתו לעזרה מצד נציגי המימסד, שמסייעים לו בחדווה.

סרטו "השוטר אזולאי" זכה להצלחה עצומה בעולם, קיבל את פרס גלובוס הזהב, והיה מועמד לפרס אוסקר. במיוחד זכור משחקו המרגש של שייקה אופיר בסרט, שהזדהה עם התפקיד לחלוטין (אי-אפשר לשכוח את הרגע בו הוא עוזב את המשטרה, לאחר שטענו שהוא נכשל בתפקידו, כשהוא סוקר מצעד של שוטרים שבאו כמחווה להפרד ממנו, ואופיר נראה מזיל דמעות אמת).

קישון הפיק סדרת טלוויזיה בשם "יסורי אפרים".

אפרים קישון נחשב חבר במה שכונה בחיבה ה"מאפיה ההונגרית" בארץ, עמה נמנו גם יוסף (טומי) לפיד והקריקטוריסט דוש.

קישון, שספריו זכו להצלחה רבה במדינות הדוברות גרמנית, היגר לפני שנים רבות לשוויץ, תוך שהוא משמיע ביקורת על ירידת קרנו בישראל. הוא מתגורר בעיירה אפנצל (Appenzell) שבצפון שוויץ.

בשנת תשס"ב זכה בפרס ישראל בקטגוריה של תרומה לחברה.

לאחר שהתגרש מאשתו הראשונה, חוה, התחתן בשנת 1959 עם אשתו השנייה, שרה, שנפטרה בשנת 2002. בשנת 2003 התחתן בשלישית, עם ליזה ויטאסק. מאשתו הראשונה נולד בנו רפאל (רפי), ומאשתו השנייה נולדו ילדיו עמיר ורננה. בני משפחתו מרבים להופיע ביצירתו.

יצירתו
השפעתו של קישון על התרבות הישראלית היא עצומה, וניכרת בעיקר במושגי הלשון שהמציא אך גם כמבקר חברתי ביצירותיו הכתובות, הממוחזות והמוסרטות. סאלח שבתי שם שהפך למושג, היה למעשה השתקפות סיפור קליטתם של עולים מארצות מצוקה. מצד שני, גיבור הסרט מגלם דמות של עולה ערמומי אשר יכול להשיג את שלו מהמימסד האטום והמטומטם, במיוחד בתקופת מלחמת בחירות. גם התיאור בסרט של החלפת השלטים ביערות, בכל פעם שבא תורם אחר, הוא ביקורת נוקבת על החברה. השפעת הסרט, שהוצג בהצלחה רבה בחו"ל, היתה כה חזקה עד שיהודים החלו לחשוב אם להמשיך ולתרום למגבית.

גיבוריו של קישון: ארבינקא, שטוקס האינסטלטור, השחקן ירדן פודמניצקי גניה פליישהקר ואחרים הפכו לחלק בלתי נפרד מן המציאות הישראלית.

התעמת עם המבקר הנודע חיים גמזו, על רקע ביקורותיו הנוקבות על מחזותיו. גמזו שהתפרסם כמבקר חריף ונוקב (על המחזה "סמי ימות בשש", כתב ביקורת קצרה ביותר – "לדידי יכול היה למות בחמש"), זכה להיות למושג ולפועל מידי קישון. "לגמוז" משמעו לבקר בצורה קטלנית ביותר.

האירוניה של אפרים קישון כלפי המימסד היתה חדה אך ההומור שעטף אותה הפכה להיות נטולת בוטות. למשל: בביקורתו על איכות המימסד השולט הוא קבע כלל באחת הסטירות שלו "הרי זה מכבר ידוע שכל שר בממשלה מקבל תיק בו אין לו כל מושג". חוש ההומור היה מגיע לנימה כזו של דקות, אפילו בפרט הבא: מקובל שלפני המצעד הצבאי ביום העצמאות מפקד המצעד ניגש לכבוד הנשיא ומבקש רשות לפתוח אותו. "ומה יהי אם הנשיא יסרב לתת רשות כזאת?" שואל בנימה "מודאגת" קישון באחת ההומורסקות שלו. הברקה מסוג שונה נשאלת בחיבור הומוריסטי אחר :"מה היתרון של כובע מזכוכית?", תשובה:"כשנופל לא צריך להרים אותו".

למרות הביקורת, לפעמים הנוקבת, של קישון בממסד ובמה שמתרחש במדינה, במבוא לאחד מקבציו הוא מתאר כל מיני מאפיינים שלה, ושימו לב לשורה התחתונה:

"זוהי ארץ בה לא מצפים לניסים אלא מתחשבים בהם.
זוהי ארץ שקיומה בסכנה מתמדת אך תושביה מקבלים "אולקוס" דווקא מן השכנים למעלה.
זוהי הארץ היחידה שאני יכול לחיות בה,
זוהי הארץ שלי!"

ספריו
העולה היורד לחיינו, 1951. 
אלף גדיא וגדיא, 1954. 
עין כמונים, 1955. יצא לאור מחדש בשם "השועל בלול התרנגולות", 1972. 
לא נורא, 1957. 
באחד האמשים: הומורסקות, 1963. 
סליחה שניצחנו, 1967 (יחד עם הקריקטוריסט דוש). 
גומזים, גומזים, 1969. 
בעד, 1970. 
אוי למנצחים, 1970. 
חור במסך, 1973. 
פרטאצ'יה אהובתי, 1974. 
25, 1974. 
אלה מסעי יונתן, 1982. 
הגביע הוא שלנו, 1982. 
ארבינקא, 1991. 
מחזותיו
שמו הולך לפניו, 1953. 
הכתובה, 1953. 
שחור על גבי לבן 
תוציא את השטקר, המים רותחים, 1968. 
הו, הו יוליה, 1972. 

סרטיו
סאלח שבתי, 1963 (זכה בשני פרסי "גלובוס הזהב"). 
ארבינקא, 1967. 
תעלת בלאומילך, 1969. 
השוטר אזולאי, 1971 (זכה בפרס "גלובוס הזהב"). 
השועל בלול התרנגולות, 1977.