בין שקיעה לזריחה

היום לפני 35 שנים, ב- 20/03/73, נולדתי. 

לפני כחודשיים סגרתי עשור מדהים בעיר השקיעות האדומות. לאור הגשמת אחד מהחלומות היותר גדולים שלי – בחרתי לחתום שתי תקופות שהחלו ביום אחד בודד של בחירה. 

בשבת האחרונה פניתי לאמי בבקשה שתספר שחור על גבי לבן על שאירע בחודש הראשון החל מהיום בו הבעתי את רצוני לצאת מתוך רחמה. 

מודה ומתוודה שלא קל היה לי לחשוף את הפוסט שנכתב ע"י שתי דמויות. אך מאחר וזכיתי "להיוולד מחדש", ובעיקר, מאחר והשכלתי למחול – בחרתי בנחישות שלא ידעתי על מידת עוצמתה – לספר על שקיעה וזריחה, שקיעתה של נכות וזריחתה של שליחות. 

שקיעה : 

"בני היקר, 

יום ג', 19/03/73, השעה 5:00 לפנות בוקר. הצירים החלו ועמם ירידת מים. חודש תשיעי, הכל אמור היה להתנהל כרגיל. הריון נפלא בלי שום בעיות. המתנה ללידה בהתרגשות עצומה ועמה תקווה להתחלה חדשה ולמשפחה מורחבת. לא ידעתי כמובן את מין הילוד כי אז לא היתה הטכנולוגיה של היום, וטוב שלא ידעתי. 

בשעה 7:00 בבוקר, החלטנו אביך ואני להגיע לבי"ח רמב"ם בחיפה. הגענו, קיבלו אותי למחלקה, בדקו אותי והציעו לי לטייל כשעתיים מאחר ועדיין לא היתה לי פתיחה מספקת ללידה. חזרנו כעבור שעתיים ואז החליטו לאשפז אותי. במקביל נתנו לי זריקות זירוז על מנת להאיץ את תהליך הלידה.

זה החל ב- 10:00 בבוקר ועד 21:00 בלילה. תהליך שנמשך כאשר הרופאים מעדכנים אותי תכופות בהתפתחויות. ב- 22:00 לערך, הובהלתי לחדר הלידה במתח רב מהול בשמחה גדולה שהנה אני עתידה לראותך סוף סוף מגיח לעולמנו. חדר הלידה היה ריק באותה השעה. זה נראה היה כמו בית מטבחיים מפחיד משהו, אך השתדלתי להתרכז אך ורק בלידה. בשלב מסוים, הרופאים ביקשו שאלחץ על מנת לעזור לך לצאת, אך לצערי, מאחר ולי יש רחם צר ואתה היית גדול, לא התאפשר הדבר. 

התחילו להזריק לי זירוז בטירוף. מהומה החלה סביבי, לחיצות שארכו ארבע שעות, שעות של סבל, לי וכמובן גם לך. לפתע אמרו לי שמרדימים אותי משום שאתה במצוקה, מאז בעצם לא זכרתי דבר. 
התעוררתי לשקט מקפיא. עדיין בחדר הלידה. מיששתי את בטני וגיליתי שילדתי. מבטה של הרופאה שעמדה לידי היה מבהיל. מבהיל לא פחות היה מבטה של האחות שטיפלה בי. שאלתי כמובן האם ילדתי והם השיבו שכן. שאלתי מה ילדתי והיכן התינוק שלי, הם אמרו שילדתי בן בלידת מלקחיים. "היתה לך לידה מאוד קשה, איבדת את ההכרה ונאלצנו להוציא את תינוקך עם מלקחיים. הוא במצב קשה ואיננו יכולים לומר לך מה יהיה מצבו" 

אינני יכולה לתאר לך מה עבר עליי באותם רגעים קשים. הרגשתי שעולמי חרב עליי. זהו בני הבכור, לידה ראשונה, לא ידעתי אז מהי לידת מלקחיים ומה יהיו השלכותיה. גם לא הסבירו לי או הכינו אותי לנורא מכל. בכיתי שעות רבות, האחיות סרבו להראות לי אותך בטענה שסיכוייך לחיות הם 5% ולא כדאי שאראה אותך. כמובן שמחיתי על כך וביקשתי לראותך. זה לא עזר, עד שבלילה השלישי התגנבתי לחדר התינוקות. אחות רחמנייה הראתה לי אותך בתוך אינקובטור, כאשר חלקו הימני של גופך רועד. שאלתי מדוע התינוק שלי רועד והאם קר לו ? , היא השיבה שאינה יכולה למסור פרטים וכדאי שאשמע על מצבך מהרופאה שלי.

חיכיתי בכיליון עיניים לביקור הרופאים שהתקיים בשעות הבוקר. שאלתי מדוע התינוק שלי רועד ונמסר לי שיש לו פרכוסים מהלידה הקשה שהיתה לי. לא הבנתי בשעתו מה זה פרכוסים ומה נזק המוח שנגרם לך. אמא צעירה, לידה ראשונה, איך לעזאזל אני אמורה לדעת מה קרה בלידה. כמובן שהם לא סיפרו לי מה ההשלכות של הפרכוסים הללו, אלא פטרו אותי בכל מיני סיפורים. "את אישה צעירה, עוד יהיו לך ילדים נוספים בעתיד". רתחתי מזעם למשמע הדברים הללו וצרחתי על הרופאה, איך היא מעזה בכלל לומר לי דברים כאלה. 

בכיתי ימים כלילות אך הם בשלהם, לא סיפרו לי דבר. 

ביום החמישי לאחר הלידה הופיעה אחות עם מזרק ואמרה שהם צריכים להזריק לי זריקה להפסקת החלב מאחר ולא אוכל להניק אותך. זה הכניס אותי לחרדה שאולי קרה לך משהו ולא מודיעים לי. הלכתי שוב לראותך באינקובטור כדי לוודא שאתה חי. אתה חי. רגיעה. 

שהינו בבית החולים ששה עשר ימים ורק לאחר מכן שוחררנו הביתה מבלי לומר לנו מה יהיה בעתיד, מהי הפגיעה שלך ומה עלינו לעשות. כל שרציתי הוא להביא אותך הביתה, ושסוף סוף תהיה שלי, לידי, שאוכל להחזיקך בזרועותיי. במשך החודש הראשון לא אבחנו בדבר חריג. בחודש השני גילינו שראשך נוטה לצד ימין, וזאת בנוסף לצד גופך הימני שנפגע כתוצאה מהמלקחיים. הלכתי לטיפת חלב והפניתי את תשומת לבם שראשך נוטה הצידה. "זה יעבור, אל תדאגי" כך מסרו לי. 

מבית החולים לא מסרו שום מידע על מצבך ולפיכך, לא ידעו שם מדוע ראשך נוטה לצד. רק שהגעת לגיל חמישה חודשים הבחנתי שגם ידך לא משוחררת ושכל הזמן אתה מחזיק אותה כלפי פנים. שוב חזרתי לרופאה בקופת החולים, שוב היא כעסה על שאני מבלבלת לה במוח. רק בגיל שבעה חודשים, לאחר ביקור אצל רופא פרטי, קיבלנו את בשורת האיוב. שיתוק מוחין. רשלנות רפואית פושעת ש"טוטאה" בכך שמסרו לנו אינפורמציה חלקית…………." 

זריחה : 

"אמי היקרה : 

יום ג', 15/07/97. הים האדום ובתי המלון החלו לבצבץ מעט לאחר השעה אחת בצהריים. מהר מאוד הבנתי שאוטוטו מסתיים לו כביש ארוך ומפותל ומתחיל לו כביש חדש, ארוך גם הוא, אך לצמתים, לכיכרות, ולאינספור הנתיבים שבו – יהיה תפקיד מסוים אשר ילמד אותי דבר או שניים על החיים. 

מודה שכעסתי. מודה שהתאכזבתי. היום בו ניתקת את עצמך ממני ועברת עם סיון לחיפה, היה גם היום בו הותרת אותי חשוף, בודד, וכואב. לא מבין עדיין איך ולמה, איך מתמודדים עם מה שנראה היה עד אז כל כך ברור מאליו, ולמה בכלל זה הגיע לי. השנים כמו גם הזמן יעשו את שלהם. 

בנך התבגר שלא מול עינייך, שלא מול עיניה של אחותו האהובה, בנך יצא למסע אישי ורצוף מהמורות וחבטות, מסע בו למד את מה ששום מוסד אקדמי לא יכול היה ללמד. 

מודה ששנים לא מעטות, המילה אמא היתה עבורי לא יותר מרצף של שלוש אותיות שלא יכולתי להכיר בהימצאותן זו בסמוך לזו. לא מסוגל הייתי להבין את אותם השירים הנכתבים על אימהות משום שגודלה של הציפייה הותירה לא יותר מתקווה שהתנפצה לרסיסים. 

בשלב מסוים למדתי לתעל כעס למקום של הבנה. ומשהבנתי שחיית כל כך המון שנים בהכחשה, משהבנתי שמעולם לא אהבת את אישך, את שותפך לנוכחותי ברחמך, משהבנתי את כמיהתך העצורה לבן זוג שיהיה בראש ובראשונה חבר ומאהב, משהבנתי שאבי שלי מעולם לא יכול היה למלא ולספק את מה שכל כך השתוקקת לו – יכולתי סוף סוף למחול לך. אך עדיין, אשקר אם אומר שהיתה זו מחילה הבאה ממעמקי בטני. 

השנים יובילו אותך אליי בדרכים מפותלות. לעתים תכופות, היית מגיעה לאילת, מבקרת את בנך, שותפה להצלחותיו, גאה בהישגיו. כמביטה מן הצד, היית צופה בי, עדה סמויה לגאות ולשפל. 

ליווית אותי החל מהיום בו החליט האל על קיומי, אבל למדת להתקרב רק כאשר בחרתי להתרחק. ההצלחות שקצרתי מהולות היו בכאב ובעצב. כאב על עבר, עצב על מהותו. 

היום בו ביקשת לצפות בבנך בשעה שהוא מנחיל את שליחותו, היה היום בו זכיתי בך מחדש. כולן התרגשו שם. נוכחותך לא נפלה מנוכחותי, וברגע בו נמלאו עינייך דמעות, הרגע בו עזבת את אולם ההרצאה על מנת לסדר מחשבות, ברגע ההוא הבנתי שהושלם לו מעגל. מעגל של מחילה. 

ביקשת שאתקרב, אז התקרבתי. עזבתי את העיר שגידלה אותי במסירות ואשר הפכה את בנך הקטן לגבר נחוש שלעולם לא חדל מללכת אחר חלומו. 

היום אני קרוב, קרוב יותר מתמיד. מתרפק בזרועותייך, מתמסר לחיבוקייך, מניח לאהבתך להיות שם ולעטוף אותי ברכות. 

בשבת הקרובה אבוא לבקרך. אביא פרח, אביא גם מכתב, אאמצך אל חיקי ואלחש לך מילת תודה. תודה על שלימדת אותי לאהוב אותך כפי שלא אהבתיך מעולם. 

כבר המון שנים שאני חש צורך לשחרר, להוציא, לבכות. כעת, עם חתימת מכתבי במילים אחרונות, אני מרשה לדמעות להציף ולהיות נוכחות.