ביקורת: קן הקוקייה

ביקורת: "קן הקוקייה" – בכורה, תיאטרון באר שבע – חוויה תיאטרלית עוצמתית

מאת חיים נוי

"קן הקוקייה" ,המועלה בבכורה בתיאטרון באר שבע ,מהווה חוויה תיאטרלית עוצמתית , הפולשת אל החדרים האחוריים של בית חולים לחולי נפש ופותחת צוהר לעולמם של החולים או שמא הם אלה הם האנשים השפויים המתבוננים בבעתה בעולם שממול.

העלילה עוסקת במוסד לחולי נפש המנוהל ע"י האחות ראטשד, אחות ראשית סדיסטית ומניפולטיבית. אל המחלקה הזו  מגיע חולה חדש, רנדל מק'מרפי, עבריין קטן, המנסה להתחמק ממאסר ע"י אשפוז בבית חולים פסיכיאטרי. 
מאבק בלתי צפוי מתפתח בין האחות לבין המאושפז החדש והמרדני, הסוחף אחריו את יתר החולים הכלואים במקום. בדיעבד, מסתבר שהם שוהים שם , לטענתם, מרצונם ואין הם מסוגלים כלל להעלות על הדעת לצאת מהעולם הסוגר עליהם.
תוך כדי המאבק חושף מק'מרפי את שיטות הפעולה האכזריות של צוות המטפלים ומגלה על בשרו כי שפיותו של אדם וההגדרה שלו כ"נורמאלי" היא זמנית ויחסית. 

המחזה הוא עיבוד לספר פורץ הדרך "קן הקוקייה" (1962) מאת קן קיזי, שעם פרסומו הביא לבדיקה מחדש של שיטות הטיפול שהיו נהוגות עד אז בבתי החולים הפסיכיאטרים בארה"ב ובהם בין היתר נזעי חשמל (שוקים חשמליים) ואפילו כריתת אונה קדמית במוח, לחולים תוקפניים.

קן קיזי שחיבר את הרומן מת לפני 9 שנים. ספרו "קן הקוקייה" נחשב לאחד מספרי הפולחן של התקופה. קיזי קיבל השראה לספרו לאחר שהתנדב לקבל טיפולים בסמים פסיכיאטרים ופסיכדליים ואחר כך גם עבד כסניטר בבית חולים. המחזאי דייל וסרמן כתב את ההצגה על סמך הרומן של קיזי והמחזה הועלה תחילה 6 שנים רצופות בסן פרנסיסקו, בערים נוספות בארה"ב וברחבי העולם.

הספר זכה לעיבוד קולנועי עטור פרסי אוסקר בבימוי מילוש פורמן, בכיכוב ג'ק ניקולסון (1975) .למרות העיסוק בסוגיות קשות, המחזה גדוש בהומור ויש בו לא מעט רגעים מצחיקים ונוגעים ללב השזורים בסיפור הדרמטי.

הבמאי כפיר אזולאי הצליח ללהטט עם להקת שחקנים מרשימה, המציגה בפנינו תמונות קשות, הזויות ומרגשות על המתרחש באותה מחלקה. התוצאה היא : בימוי מבריק והפקה משובחת.

צוות השחקנים המגלם את החולים הוא מרשים ויכולתם לשרטט את דיוקנם של החולים בצורה די מבעיתה הוא מדויק וקודר. חולי הנפש הללו הם בעצם אנשים ככל האדם עם פחדים אך עם רצונות, עם רגשות ועם קבלת הכפייה הדורסנית השלטת בבית החולים.

באחד הרגעים מקשה רנדל כלפי החולים מדוע אינם מרימים ראש נגד התקנות המקפחות את זכויותיהם ונענה, כי העולם שייך לחזקים, דהיינו לצוות הרפואי.

אחת התמונות המרגשות במחזה הוא משחק הכדורסל הדמיוני שבו הם משחקים, לאחר שנשללה מהם הזכות לצפות בטלוויזיה במשחקי הגביע.

זהר שטראוס מגלם את ראנדל מקמרפי, החולה שמעז להתנגד לשלטון הבלתי מעורער של הצוות הרפואי ובראשו האחות ראטשד. שטראוס הוא שחקן מעולה, היודע לעצב את דמותו של העבריין החלקלק והחמקמק, שאינו בוחל להרוויח כמה דולרים מהימורים עם החולים , אבל בעצם הוא איש רודף צדק ששואף להשליך אותו גם על קבוצת החולים. שטראוס הוא תזזיתי, משחקו קולח והוא מעצב בצורה נפלאה את הדמות הדומיננטית שמפציעה בתחילת המחזה עד לסיום הבלתי נמנע.

שירי גולן היא האחות הראשית ראטשד, המנהלת ביד רמה וקשוחה את המחלקה.

על פיה יישק כל דבר והיא דורסת כל טיפה קטנה של מרי ומרירות בסחטנות רגשית או במסווה של טובת החולים. שירי מגישה משחק מעולה, לעיתים נעים מדי ולא מייצג את הדמות המפחידה שאותו היא מתיימרת להציג. עם זאת, התנהלותה על הבמה היא מקצועית ומלאת כשרון, יש לה מימיקה מצוינת ושטף דיבור ומשחק קולח וענייני, מרשים ומשובח.

אומרים שאין תפקידים קטנים בתיאטרון, אולי רק שחקנים קטנים. צוות השחקנים המגלם את החולים מבצע משחק מעולה ומיוחד במינו, חלק מהם כמעט ללא מילים או במימיקה.

יוסי מרשק כהרדינג החולה האינטליגנטי ויו"ר קבוצת החולים מגיש משחק משובח ונפלא.

יובל כרמי כצ'זוויק החולה הדעתן מפליא לשחק. שפת הגוף שלו קולו המיוחד והמתחנחן, הם עוצמתיים במיוחד.

אורי זגורי כמרטיני הוא שחקן גדוש בהבעות פנים ומהווה דמות מייצגת ונאמנה של החולה שהוא מגלם, בצורה ראויה לציון , ממש נהדר.

אורן כהן מפגין דמות ילדותית החוסה בצל של אימו והוא מגיש משחק ראוי וטוב.

רון ביטרמן כסקאלון הדמות האימתנית שמייצרת פצצות כל העת הוא מרשים ואמין במשחקו הטוב.

אביב זמר כ"צ'יף" מגיש משחק מיוחד במינו. תחילה הוא חירש-אילם וכל התנהלותו תואמת להפליא את הדמות שהוא מציג. בהמשך מסתבר שבעצם הוא שומע ומדבר ואבדן כושר הדיבור שלו הם בשל אילוצים להבטחת שלומו והרגשתו במחלקה. משחקו הוא מצוין .

קובי אדרת מגלם את ראקלי וכמעט שאינו פוצה פיו בהצגה למעט הגרת ריר מפיו והליכה מוזרה ונוראה. רק בהמשך אנו מבינים מה גרם לו להראות ולהתנהל כך. זהו משחק נדיר בטיבו ובעוצמה התיאטרלית . תפקיד מעין אפיזודי שמלווה אותך גם לאחר היציאה מן האולם.

אמיתי קדר כרופא המחלקה הרכרוכי והחנוני, המדבר לעצמו מלמולים חסרי שחר ונראה כאילו הוא בעצם אחד החולים שהתחפש לרופא. זהו משחק עדין ורווי התנהלות בימתית נפלאה.

גלעד אבנת כאח ויליאם הוא שחקן משובח ומקצועי. מצד אחד הוא מגלם להפליא את דמות האח הנוקשה המטיל חיתתו על החולים ומצד שני מגלם נהדר את דמות האח החמדן שמוכן לעסקים אפלים איתם תמורת כמה דולרים ובילוי עם נערה.

כמוהו איציק מנשהרוב כאח וורן המשחק יפה מאוד וכל שאר השחקנים מיטל ילינק, מירב שירום, חלי טויטו, המגלמים את דמויות המשנה בצורה אמינה, יעילה וטובה מאוד.

אילן רונן תרגם את המחזה לשפה קולחת ועכשווית, רוויה לעתים בפניני לשון.

התפאורה של יהודית אהרון היא טובה מאוד, פרקטית ומינימליסטית. כל ההצגה מתרחשת בחדר המגורים הגדול של החולים כשמאחוריו ממוקמת תחנת האחיות ובצדדים נפתחים דלתות לחדרי הלינה, לשירותים וליציאה.

אולה שבצוק אחראית לתלבושות. מדי הסגל והפיג'מות של החולים מאובזרים בפריטים ייחודיים המעניקים את המימד הראוי לתכליתו של המקום ואפילו הקסדה או הסנדלים של חלק מהשחקנים, תואמים כהלכה לעלילה.

עדי שמרוני יצקה תאורה נאותה ועוצמתית, כאשר היא בוזקת אורות פסיכדליים או ריצודי אור בתמונות השונות של המחזה. התוצאה היא מרהיבה וחווייתית.

רן בננו אחראי למוזיקה המלווה שהיא בהחלט מתאימה לאווירה , מצד אחד קודרת ומצד שני תוססת במקומות הראויים.

נראה שעלויות הסיגריות אינן מפריעות לתקציב השוטף של ההצגה, שכן פה ושם מדליקים סיגריה אמריקנית נודעת על הבמה ואפילו מפזרים אותן בנדיבות על השולחן.

המחזה עצמו הוא שוטף וקולח. פה ושם ישנם פאוזות מיותרות וקצב איטי יותר שאינם פוגמים בזרם העלילה. טוב עשו היוצרים שעיצבו את ההצגה כך שהיא מתנהלת במשך שעה וארבעים דקות לערך, ללא הפסקה. למגינת ליבו אולי של המזנון אך לנוחות הצופים.

אין ספק שכפיר אזולאי וצוות השחקנים הנפלא בתיאטרון באר שבע ,הצליח להגיש מחזה עוצמתי ומיוחד, המאיר צד אפל וכולנו מקווים שגם היסטורי, בחלק הזה של החיים המתנהלים במוסד האימתני שקרוי קן הקוקייה.

הכותב הוא חיים נוי , עיתונאי, עורך ראשי סוכנות החדשות הבינ"ל IPA, עורך ראשי לשעבר סוכנות הידיעות עתים, חבר תא מבקרי התיאטרון באגודת העיתונאים