בית קפה – בית אימון*

בית קפה – בית אימון*
על טעם ועל ריח אין צורך להתווכח, אפשר להתרווח, כלומר, פשוט ליהנות!

אני לא אישה של בתי קפה. אני בכלל לא כל כך שותה קפה. מידי פעם מתנזרת, ומתמקדת בתה צמחים או במיץ גזר, ומידי פעם מתפתה. הווי בתי הקפה לא היה מעולם חלק מרפרטואר הבילויים שלי. 
והנה, מיד כשנכנסתי לעולם האימון, התחלתי לתאם פגישות: פגישות "חמות" עם ידידים ומכרים, פגישות "קרות" (כך הן נקראות בעולם השיווק, למרות שפגישת אימון בכל מקרה מתחממת כעבור מספר דקות…) עם אנשים שלא הכרתי, פגישות עניין, בהן הצגתי את עולם האימון בפני הלקוחות הפוטנציאליים, פגישות הכרות עם מי שהתעניין ורצה לטעום ופגישות אימון עם אותם מתאמנים שלי, המעדיפים לקיים את שיחות האימון פנים את פנים ולא בטלפון. כיוון שאני גרה בשריגים, שבין בית שמש לקריית גת ואילו כל אותם מתאמנים בכוח או בפועל – לא, קבענו את פגישותינו בבתי הקפה באמצע הדרך: ברמת אביב, ברחובות, בתל אביב בנמל, בתל אביב על חוף הים, ביד אליהו, בגדרה, בבית שמש, ב"מוזה" שברבדים, בעין כרם האגזוטית, באשקלון, בקריית שדה התעופה, הלא היא איירפורט סיטי… היכן לא…
במקביל לבניית קהל הלקוחות שלי ובמקביל להתפתחות ולהתמקצעות שלי כמאמנת, מצאתי עצמי מתפתחת בתחום הבילוי בבתי הקפה, מגלה חדשות לבקרים תגליות עיצוביות, קולינריות, גיאוגרפיות, תחבורתיות חדשות. יובל, המאמן האישי שלי, נוהג לשאול אותי כאשר אנחנו נפגשים: מה חדש בעולמך? ניחוחות של בתי קפה, ניחוחות חדשים התחילו להשתלב בעולמי.
התחלתי לשלב בשמחה הנאה ועבודה. זה התחיל בהיענות שלי לניסיונם הנצבר של בני הזוג שלי למפגש. בעוד האחד ביקש להיפגש בשוסטר, אותו מתחם קניות ברמת אביב, המכיל בתחומו מספר בתי קפה מהרשתות המובילות השגרתיות הרי שמתאמן אחר, התחלחל מהרעיון, מסיבות שיספר לי עליהן רק בשיחה עצמה. אחד מעדיף את קניון עזריאלי, הנגיש לרכבת. זו גם העדיפות העיקרית שלי ואילו אחר, בית קפה בקניון זה ממש לא הכוס תה שלו. ואילו אני, שזהו אצלי זהו תחום בתול, נענית , "זורמת" ומתחילה לצבור את הניסיון האישי שלי. 
בצעדים קטנים הולכת ומתגבשת לה רשימת הקריטריונים האישית שלי, על פיהם אבחר את מקומות המפגש הבאים שלי. השיקול הראשון – תחבורה. אם אפשר להגיע ברכבת ובכך לתרום גם לכדור הארץ וגם לתקציב האישי, עדיף. ואם לא ניתן להגיע לאותו בית קפה נכסף ברכבת, הרי שהשיקול הבא שלי יהיה שיקול החנייה. אם נפגשים בתל אביב, זהו שיקול קריטי שיכול לקבוע אם להיות או לחדול! 
אז מה עוד יקבע בשבילי אם אחזור שנית? המרחק בין השולחנות והיכולת לקיים שיחה אישית שלא תישמע בשולחן הסמוך. האפשרות להזיל דמעה בחופשיות. שיחת אימון זו הזדמנות טובה במיוחד למי ששנים לא הרשה לעצמו את המלוח המתוק הזה. השירות יהיה אדיב אם לא יבוא בכל דקה לבדוק אם אנחנו מרוצים. אני מעדיפה להניח על השולחן את המחברת שלי בנוסף לכוס ולצלוחית העוגה או הסלט. כאשר מזג האוויר מבקש, אני רוצה לשבת בנוחות בחוץ. כך המתאמנת שלי, זיווה, תוכל להביא את הכלבה שלה לשיחות ושלושתנו נהיה מרוצות. המוסיקה. בית קפה המשמיע מוסיקה סוערת וקולנית, לא מתאים לשיחות אימון! והמחירים! אני רוצה שבית קפה המזמין אותי אל שולחנו ירוויח מהשהות שלי ובו זמנית, אני אוכל לשבת בו מספר שעות, לשתות ונשנש ואולי גם לאכול מבלי להתרושש. אני רוצה לאמץ לי מספר פינות קבועות לחזור אליהן, בידיעה שהאווירה שהן משרות תתמוך באיכות הפגישות שאני מקיימת.
בינתיים הצטברו אצלי שתי ההמלצות ה החמות ביותר שלי: קפה רנואר באחד העם בתל אביב. כמו קפה של פעם. אתה נמצא בלב תל אביב ומרגיש אירופה. אינטימי ושקט. ו "אצל פיני בחצר" מהפגישה של אתמול. על שפת הים בתל אביב. כחול נפלא בעיניים. רוח של ים מצננת ונעימה, והעיקר – חנייה צמודה חינם! תודה לך, יעל, על הרעיון המוצלח! ועל המחויבות שלך לחיים איכותיים ושמחים.
קפה הנרייטה שבארלוזורוב עדיין מחכה לי, כי הפגישה שקבענו שם, בוטלה. הלקוחה בחרה במאמנת אחרת…

…ואחרי כל זה, בסופו של דבר, שיחת אימון היא שיחת אימון! ברגע שהיא מתחילה, אני צוללת עם בן שיחי, הוא ה"מתאמן שלי", אל תוך חייו, כל כולי קשובה, מרוכזת, ממוקדת בו ובמה שהוא מביא. שואלת, חוקרת, משקפת, משתתפת, מוקירה. יחד אנחנו מעמיקים להתבונן ולגלות, צוחקים, מתרגשים, חווים תקשורת ייחודית. למשך שעה, בית הקפה, האנשים היושבים בשולחן הסמוך, הרכב החונה, הקולות שברקע, כל מה שסביב, נגוז ונעלם… ומשהו חדש, שנדמה, לא היה שם קודם… נפתח.
תמר

*מחווה לבית האימון, בו עבדתי בצעירותי, שאינו אלא לול לאפרוחים שזה עתה בקעו, בדרכם להיות תרנגולות.