דוקטור מלמד רופא משפחה

… לפעמים, כמו מורם מסך ומגיע זכרון ישן והוא יפה, צבעוני, ציורי ומביא מזור לחלקים מקבילים מאותם זמנים.
וכמו במטה קסם אותו זכרון, יוצר אדוות ומרפא ומשבץ אבני חן במפת החיים החדשה. 
כזה הוא הזכרון של דוקטור מלמד, רופא משפחה.

דוקטור מלמד היה רופא משפחה. הוא גר בחוב רמבם, רחוב קטן במושבה קטנה, רחוב שרובו צריפים ושעל קירות העץ והגגות היה מטפס לו שרך ירוק שזור בפריחה סגולה, כחולה.
בחצרות הבתים אפשר היה להבחין בגינת ירקות או בכביסה התלויה והמתנפנפת ברוח ביום הכביסה השבועי. בפינת החצר דוד הכביסה הניצב על לבנים, ובצד ערמת קרשים מוכנה לשבוע הבא. 
התרנגולות עגלגלות ושמנמנות היו מטיילות בין השיחים והפרחים ומנקרות, מחפשות דבר מאכל ועיזים עם עינים בהירות ויפות וזקנקן קטן מתנגחות להן בהנאה ובגאווה כשהגיע מהלך, מתנדנד ומועד כשיכור, גדי קטן שנולד עם שחר.

ובמושבה לא היתה עדיין קופת חולים ובית חולים היה רק בעיר הגדולה, והיו כמובן עוד רופאים במושבה, אבל הרופא הכי טוב עבור תושבי רחוב רמבם, היה דוקטור מלמד.
הוא גר בצריף קטן עם חלון גדול ותריסי עץ. על החלון היה תלוי וילון תחרה סרוג בעבודת יד. עם חשכה אפשר היה לראות דרך ערפילי וילון התחרה את דוקטור מלמד יושב ליד השולחן, עששית מפיצה אור לצידו ונראה היה תמיד כלומד, קורא בספר ולומד, וכך ראו בו תושבי השכונה אוצר של ידע מהלך.
תמיד, תמיד היה זמין ופנוי לקריאת החולים, תמיד היה מוכן. אם זה ביום או באמצע הלילה, היו שולחים מישהו לקרוא לו והוא היה מגיע.
אני זוכרת את ביקוריו במשפחתנו, אם זה ליילד את התינוק של הדודה, אם זה לסבא החולה, או לאמא שחומה עלה באמצע הלילה.
הייתי קטנה כבת חמש, הייתי שקטה וסקרנית, מתבוננת בשקט בפינה ולכן נוכחותי לא הטרידה את המבוגרים. הם פשוט היו עסוקים בדאגותיהם.
תמיד היה מגיע לבוש בחליפה החומה וכתונת לבנה ומגוהצת.
אם היה מגיע בלילה היה בא בפיג'מה כשהז'קט על כתפיו, הסטטוסקופ מונח על צווארו והתיק תמיד בידו.
התיק של דוקטור מלמד היה בעיני תיק קסמים. כל מה שהיה צריך לו, כך זה נראה בעיני, היה בתיק. אם אלה כדורים בקופסאות קטנות, או מזרק וזריקות, או חומר חיטוי שמורחים לפני הזרקת הזריקה והיה לו מין ריח מוזר, או סירופ לשעול, מקלות לבדיקת הלוע, תחבושות ומשחות, ממש בית מרקחת מהלך. בעצם הוא היה מין קופת חולים מהלכת ובו בזמן מין פיה טובה כזו.
כשהיה פותח את התיק הייתי מתבוננת בכפות ידיו, ידיים שנראו גם עדינות וגם חזקות והצפורניים גזורות בדייקנות ונקיות כל כך.
בדוקטור מלמד היה משהו מסתורי. שמעתי את המבוגרים מדברים עליו לפעמים, כן, שבחו אותו והיללו אותו וגם קצת ריכלו.
לא ידעו הרבה על חייו הפרטיים, ספרו שבא לגור בצריף עם אמו שהלכה לעולמה לפני כמה שנים והוא נשאר לבד.
היו שניסו לשדכו אך דלתו נטרקה בפניהם. דוקטור מלמד היה רופא שהקדיש את חייו לעזרת אנשים שבקשו את עזרתו ולא היה מקום בחייו למשפחה. והיה משהו מאוד שלם בבחירה הזו אפשר היה לחוש זאת באוירה ששררה סביבו כשהיה מגיע לביתו של חולה.

ברחוב רמבם היתה מאפיה ובכל יום שישי לפני כניסת השבת עקרות הבית היו שולחות את הסיר המשפחתי עם החמין לתנור של המאפיה ובשבת בבקר שוב היה מסלול של הבאת הסיר עם החמין הביתה. תמיד אפשר היה לראות ילד שנשלח על ידי אמו, בידיו סיר קטן ובו חמין לדוקטור מלמד, אף פעם לא שכחו אותו.

דוקטור מלמד כיבד את הרפואה העממית, כך כינה אותה. אם הגיע לביתה של סבתא והיא בדיוק היתה מניחה כוסות רוח על גבו של אחד מבני המשפחה, היה עומד ומתבונן בסקרנות רבה. גם אם תמיד היה בתיקו בקבוקון של סירופ לשיעול, היה יושב עם סבתא במטבחה ביום חורף, שותה עמה כוס תה חם ישר מהסמובר ומקשיב להסברה כיצד מכינה היא את סירופ השיעול המיוחד שלה.
לפעמים הגיע פשוט כדי להיות במקום, להקשיב, לעודד, לתמוך…
בלידה, במחלה, במוות…

גדלתי, בגרתי, היו לי תחומי ענין חדשים, חברים וחברות ושכחתי את דוקטור מלמד. רק אחרי כמה שנים כשהצריפים החלו להעלם מהרחוב ובמקומם נבנו בתים נודע לי שדוקטור מלמד מת מהתקף לב בביתו, באחד הלילות. חשבתי לי שעצוב הדבר שהיה לבד ברגע מותו ולא היה איש לידו, אחר כך חשבתי שחייו היו כל כך עשירים בשרות ונתינה ואולי פשוט עבר לשרת כרופא במקום אחר. 
דוקטור מלמד, דמות של רופא מעולם אחר שאיננו עוד.