האדם כתחנת כח

בס"ד

תחנת כח

כולנו מכירים אמירות כמו: "אין לי כח". ושואלים: "מנין לוקחים כח"? ונאנחים: "אילו היה לי כח". כל אחד היה רוצה עוד מעט כח. יש מכנים זאת אנרגיה. תורות ניהול חדשות טוענות כי מנהלים באירגונים כיום,  אינם מנהלים  משאבים כמו זמן, או כסף, הם מנהלים משאבי אנרגיה.

משאב החיים העיקרי הוא אנרגיית החיים, אותה יש למדוד, לשמור, להעצים. כי אם אין לך כח,  מה תעשה עם כסף או זמן, אם אין לך כח להנות מהם?

לפי גישות אחדות אנחנו מנצלים 5-10% מהמוח שלנו ובאחוזים הספורים הללו, הגיעה האנושות להישגים מרשימים.  כח, הוא משהו אחר ובאמת, שאלה טובה:  כמה כח יש לנו? וכמה מהכח שלנו אנחנו מנצלים?

אם לשפוט לפי גניחות העייפות הנשמעות מהורים, מנהלים, מחנכים, מבוגרים, צעירים, עשירים, עניים, שכירים, עצמאיים, פוליטיקאים, רופאים, חקלאים, ספורטאים – מתקבל הרושם שבאמת, המציאות היא, שאין כח. אפס כח. יוצאים מן הכלל הם מקצועות שענינם כח כגון ספורט, לחימה, בהם מוכרת המציאות של פיתוח הכח מעבר למובן מאליו, ומדידתו בתהליך ממושך ועיקבי.

בחוויה הנתפסת, הכח הוא מוגבל, מוקצב ולאף אחד אין מושג כמה כח באמת יש לו וכמה ממנו הוא מכיר ומנצל. כאשר אנחנו מתעייפים, זהו עבורנו סימן שניגמר הכח. התגובה היא מנוחה לשם אגירת וחידוש הכח ואז שוב "יש כח". מצב זמני זה נמשך עד לעייפות הבאה, בדרך זו אנחנו לומדים להכיר את מידת ואת מיגבלת הכח שלנו ועם "תקציב" הכח הזה אנחנו לומדים לחיות בבחינת זה מה שיש.

ישנם שני דברים בסיסיים שאיננו  יודעים על עצמנו: א. כמה כח יש לנו.

ב. שמקור כוחנו הוא בתוכנו ולא מחוצה לנו. ולכן, כאשר "נגמר" לנו הכח,  אנחנו זקוקים לעוד והואיל ומצד אחד אנחנו זקוקים לתוספת כח ומצד שני איננו מעלים על הדעת שהכח הזה מצוי בתוכנו, אנחנו יוצאים לחפש אותו בחוץ. שם, מחכה לנו מערכת משומנת של 'ספקי כח' מדומה מעולם האופנה, הבידור, האוכל, הנסיעות והבילויים, תקשורת בידורית, רדיו, טלויזיה, כדורגל, אינטרנט וסלולר –  המערכת המשוכללת הזאת מעוצבת באופן שעוצמתה משכיחה מאיתנו שאין לנו כח והיא מספקת לנו תחליפי כח וחומרי מילוי שכאילו הופכים אותנו להרגיש שותפים ב"משהו גדול ומעצים". באישון לילה אנחנו חוזרים הביתה עייפים ומותשים ללא כח, לנוח לקראת הסיבוב הבא.

אימון יהודי אומר: "עצור! עשה סיבוב פרסה ובמקום החוצה, נוע אל עצמך. כח רב לך והוא אצור בך ומזומן לך בכל עת שתבקש, הקב"ה טמן באדם עצמו כוחות עצומים ומופלאים והאתגר שלנו הוא לעשותם זמינים ונגישים. הכוחות הללו מתחיים ומתחדשים והספקתם רציפה ומתמדת". באופן ציורי נאמר שיש בתוכנו מצבר נטען שכאשר הוא מחובר אל מקור חיותנו הקב"ה, הוא מתחדש כל העת ואינו מתכלה לעולם. יש רק להניח אותו במטען המתאים וכן, להכניסו לשקע.

יהודי, הוא תחנת כח שלא גילו לה את כוחה. רבות נוהגים לחקור ולדבר על המוח וזה חשוב מאד, אימון יהודי מדבר על כח, כח פנימי. על כך אומר המלבי"ם (1809-1879): "נותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה" (ישעיה מ'-כ"ח) 'ליעף כח – הוא הכח הפנימי השרשי'.

הכח הפנימי השורשי, מתגלה בשעות משבר הרות גורל, בימי מלחמה ובמצב של איום המחייב התגייסות להצלת ערכים יקרים. לא יאומן איך מאות אלפי ישראלים לובשים מדים, עוזבים בית והולכים למסור את היקר להם עבור לוחמים שלעיתים אפילו אינם מכירים, חלקי ארץ שאולי לא ביקרו בהם מעודם, מתגברים על פחד ורצים לתוך סימטה אפופת אש להציל לוחם שאת שמו אינם יודעים. הפליאה בולטת יותר כאשר מתבוננים במקבלי הצלשי"ם, איך נערים צנועים וביישניים עולים אל הבמה לקבל צל"ש ואתה מוצף דמעות, שואל עצמך 'הקטנצ'יק הזה עשה את כל מה שמתאר הקריין בקול נרגש?' זה הרי נשמע כמו סיפור גבורה של ענקי כח והבחורים הללו נראים כל כך רגילים. ואז שואלים אותם עיתונאים: 'מנין שאבת את הכוחות העצומים הללו' ורבים מהם משיבים במבוכה:'לא יודע'. הם אינם יודעים וגם אנחנו איננו יודעים, כמה כוחות שתל בנו בורא עולם. אז איפה הכח הזה בחיי היומיום, היכן הוא כאשר אנחנו זקוקים לו? משיב על כך המלבי"ם: "מרב אונים ואמץ כח" (ישעיה מ'-כ"ו) – כח יציין הכח הפנימי השרשי. ואון יציין התגלות הכח אל הפועל, 'כחי וראשית אוני'. הכח הפנימי יתעלף לפעמים, ועל זה אמר נותן ליעף כח ואם יתמיד– נאמר שמאמץ כוחו (נחום ב'-ב', משלי כ"ד, ה') ורוב אונים– הוא הכוח המתפשט החיצוני, ורב כח– הוא הכח המתפשט הפנימי. ואמיץ כח– הוא התמדתו בזמן. המלבי"ם כמו שירטט את מודל האימון היהודי וממנו שאבנו השראה והדרכה לפיתוח סדנת כח שהיא יחידה מסוגה בעולם.

אימון יהודי מגלה לאדם את שלושת הכוחות הפועלים בו כל הזמן: הכח האלוקי הערכי ולהבדיל הכח הטבעי הבהמי וביניהם הכח הממצע, הוא הכח השיכלי המנהל את משאבי האנרגיה ומאפשר לרתום אותם להגשמת שליחות ולחיים של תיקון, יצירה ושמחה מתוך חרות וחופש בחירה.

גילוי הכוחות שבאדם, הם חלק בלתי נפרד בעבודת תיקון המידות, טהרת הלב והגוף, שבלעדיהן יכול חלילה הכח להיות מופנה למחוזות נמוכים באמירת: "ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" ואז, שלא נדע לאן זה  מביא אותנו כפרטים וכציבור. ולכן מזכירה לנו התורה: "וזכרת את ה' אלוקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות את חיל למען הקים את בריתו אשר נשבע לאבותיך כיום הזה" (דברים ח', י"ז-י"ח) מסביר הר"ן- רבנו ניסים (1380-1320) (דרשות הר"ן דרוש י') נכון, אתה עושה את החיל הזה, ואינך פטור מלעשות וליצור ולחדש, אבל את הכח לעשות זאת, אתה מקבל מבורא עולם. בראיית מכלול כוחות האדם ומתוך נאמנות ומחוייבות לדרכה של תורת חיים, משלים האימון היהודי את עיצוב מערכת כוחות החיים מאפשר ומעמיד אותם לרשות האדם לטובתו.

ונסיים בפסוקים קצרים מפירושו של המלבי"ם בעניני כח:

"לא ייעף ולא ייגע" (ישעיה מ'-כ"ח)  – העייפות, שורשה בכח החי עצמו שהוא מוגבל, וצריך לדברים שמחוץ להעמיד כוחו, מאכל משתה וכדומה ('וכדומה'- בדורנו היא תעשיית סיפוקים מהירים חיצוניים, שיוצרים תחליף לכוחו ועוצמתו הפנימית של האדם כאמור לעייל).

"נותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה" (ישעיה מ'-כ"ח) ליעף כח – הוא הכח הפנימי השרשי ולאין אונים – החסר הכלים שבו, יוציא הכח לחוץ כמו שאבריו רכים ורפויים ויעפו ויגעו – גם הבחורים שכוחם רב מן הנערים, והם לא יעפו מעצמם, כשל יכשלו ע"י סיבה חיצונית…

הכח הפנימי השורשי מחבר את האדם אל הלב שלו, אל הרצון הפנימי, אל מי שהוא באמת, וכאשר הוא מחובר אל השורשים האוטנטיים שלו, הוא אחד עם עצמו, הוא תחנת כח שיוצרת ומחדשת את חייו.