האיש עם הנוצה הלבנה

בפרוזדור הארוך אנשים הולכים וחוזרים. לפעמים נעצרים. עומדים בפרוזדור
הארוך ולא יודעים באיזה דלת לבחור.
יש אנשים שהם החלטיים, פשוט פותחים דלת ונכנסים.
יש אנשים שעומדים ומהססים, מחכים לראות מי יבוא ומי ייכנס.
יש אנשים שעוצרים, מסתכלים על הדלת, ניגשים, נוגעים בידית, עוזבים וממשיכים.
בפרוזדור הזה אין חלונות, רק דלתות. אין יום ואין לילה. רק פרוזדור ארוך.
לא רואים את תחילתו ולא רואים את קצהו. אנשים מספרים שבקצה הפרוזדור 
יש תחנת אוטובוסים גדולה, ענקית.
מי שלא בוחר דלת לעבור בה, ממשיך, מתקדם, אולי מגיע לתחנת האוטובוסים הגדולה. 
אבל אנשים אומרים- אלה רק סיפורים.
אנשים הולכים וחוזרים. עוברים בפרוזדור הארוך.
יש כאלה שנכנסים דרך הדלת האדומה. יש כאלה שעוברים בדלת הירוקה, או הצהובה.
הרבה דלתות ושלל צבעים.
לפעמים אדם אחד פותח דלת בשקט ונכנס.לפעמים קבוצת אנשים נדחקת בבת אחת 
ליד דלת מסויימת. יש התרגשות ומתח וויכוחים מי היה קודם. יש כאלה שמוותרים וממשיכים הלאה.
ליד הדלת הכתומה יושב איש. הוא כותב. 
ברגליים משוכלות יושב על שטיח קטן כחול. על ברכיו מונח לוח והוא כותב במין 
נוצה לבנה ארוכה. הוא רושם, מתבונן וממשיך לרשום. לפעמים כותב ביד ימין ולפעמים 
ביד שמאל.
מדי פעם הוא מפסיק לרשום ועוצם את עיניו. לאחר זמן הוא פוקח עינים וממשיך בכתיבתו 
וברישומיו.
היו אנשים שחלפו על פניו וחשבו שהוא מקבץ נדבות. הניחו לפניו מטבעות. הוא יושב 
על השטיח הקטן הכחול והמטבעות סביבו כמו פרחי לוטוס שצפים על פני האגם.
ילד אחד עבר שם כמה פעמים. הוא עבר שם עם הוריו. הילד הבחין באיש שיושב ורושם,
הוא היה סקרן לדעת מי האיש ומה הוא כותב, אבל הוריו מהרו לדרכם ולא הביטו בכלל
לכיוון האיש היושב וכותב ולא ענו לשאלותיו של הילד. הם משכו בידו והמשיכו הלאה.
הילד החליט שיום אחד יבוא לכאן לבדו, ייגש אל האיש שיושב ורושם וידבר איתו.
ושוב, עבר הילד עם הוריו בפרוזדור. הפעם נעצרו הוריו של הילד ליד הדלת הירוקה.
הם עמדו שם ושוחחו עם עוד אנשים. כשראה הילד שהם שקועים בשיחה חמק ונעלם
אל תוך ים האנשים ההולכים וחוזרים בפרוזדור הגדול.
הוא הולך בין האנשים ומחפש את הדלת הכתומה אשר לידה יושב תמיד האיש. הוא
כבר מבחין מרחוק בדלת הכתומה ומצפה לראות את האיש- אבל האיש אינו שם.
הילד ממשיך להתקדם. הוא ממשיך לחפש, דלת ועוד דלת ועוד אחת…
ככל שהוא ממשיך להתקדם הוא מבחין כי הדלתות עכשו הן ללא צבע, כמעט שקופות.
ואחר כך יש רק פתחים עגולים מוארים.
ובסוף הפרוזדור הארוך- פתח עגול, זוהר בשלל צבעי הקשת והצבעים רוטטים ופועמים
כמו פעימות של לב, כך חושב הילד לעצמו.
הילד מתבונן אל הפתח ובפנים, מין העבר השני, ערפל לבן.
הוא מחליט- הגעתי עד לכאן, לא אחזור, אמשיך לחפש את האיש הרושם בנוצה ארוכה
לבנה. אמצא אותו.
הוא עובר דרך הפתח העגול הזוהר ומתבונן על יופיו וצבעיו. עכשו הוא בפנים, עומד
בתוך מרחב שקט בתוך עננים לבנבנים שמרחפים סביב. הוא לבד.
נזכר הילד כי ראה את האיש עוצם מידי פעם את עיניו והוא עושה זאת עכשו. הוא עומד
בתוך המרחב הלבן ועוצם את עיניו. והוא רואה. בעינים עצומות הוא רואה במרחק מה
ממנו אור קלוש מנצנץ בין העננים הלבנים. ככל שהוא מתקדם בעינים עצומות הוא רואה
יותר ויותר בבהירות. הוא רואה מבנה גבישי יפיפה, מוזר למראה, מעודו לא ראה דבר כזה. 
בתוך המבנה הגבישי, שכל זווית בו מנצנצת באלפי אורות וקשתות צבעוניות, בתוך
המבנה הגבישי במרכזו של אגם כחול שעל מימיו צפות שושנות מים לבנות, יושב האיש
הרושם בנוצה הלבנה. הילד שומע את קולו של האיש- אתה יכול לפקוח עינים ולראות.
הילד פוקח את עיניו ופוסע על גשר קטן שחוצה את האגם הכחול אל המבנה הגבישי
שם יושב האיש.
כשהוא מתקרב, האיש מתבונן בו והילד רואה את עיניו הסגולות, צבע סגול עמוק, עינים
שמעודו לא ראה כמותן.
האיש מחייך אליו ואומר לו: ידעתי שתגיע, עכשו אלמד אותך, בוא שב לידי.
הילד יושב ליד האיש הרושם בעל העינים הסגולות והנוצה הלבנה.

האיש נותן לילד לוח כתיבה ונוצת כסף ושם בתוך המבנה הגבישי, במרכז האגם
הכחול, יושבים האיש הרושם והילד, והילד לומד לרשום רשימות עבור ההיסטוריה
של כל בני האדם העוברים בפרוזדור הארוך.

המשך יבוא…