האם סוסים יכולים לעוף, או: על ההיסטוריה של הצילום

(מאמר זה לקוח מתוך תסריט התוכנית 'עושים היסטוריה!', פודקאסט דו שבועי אודות ההיסטוריה של המדע והטכנולוגיה. www.ranlevi.blogspot.com)

ישנה קללה סינית עתיקה, והיא מתורגמת למשהו כמו: "הלוואי ותחייה בזמנים מעניינים". 
ה'זמנים המעניינים' כאן הם במובן של זמנים בעייתים, או סוערים. למען האמת אף אחד לא ממש יודע אם הפתגם הזה הוא באמת סיני במקור, או שהוא שויך לסינים במהלך ההיסטוריה פשוט מכיוון שכל פתגם שיש לו מקור סיני עתיק חייב להיות פתגם חכם. פתגם סיני עתיק אחר אומר, שאם אין לך שום דבר חכם להגיד, תגיד פתגם סיני עתיק.

בכל אופן, הסיבה שבעטיה פתחתי את הפרק עם הפתגם על הזמנים המעניינים, הוא מכיוון שלפחות מבחינה טכנולוגית, אנחנו חיים בתקופה מרתקת ממש. בניגוד לכוונה המקורית של הקללה, הזמנים הללו דווקא מעניינים מבחינה חיובית: השינויים הטכנולוגיים שמתרחשים בעשרות השנים האחרונות הם מדהימים ממש. המצאת האינטרנט היא דוגמא למהפכה שכזו, כמו גם התקשורת הסלולארית, המתפשטת בעולם כמו מים שפורצים מתוך סכר מתמוטט.

אחת מאותן המהפכות שאנחנו עוברים בשנים האחרונות היא המעבר מצילום אנלוגי, לצילום דיגיטלי. המעבר הזה, משלושים ומשהו תמונות על פילם שמגולגל בתוך גליל קטן לדחיסת מאות ואלפי תמונות בתוך כרטיס זכרון שגודלו לא עולה על ציפורן ממוצעת, קורה ממש לנגד עינינו בשנים האחרונות. הקצב שבו מתרחש כל העניין הזה, הוא עוצר נשימה ממש – בתוך פחות מעשר שנים עברנו ממצב שבו מצלמה דיגיטלית היא נדירה, יקרה, מסורבלת ונחותה מבחינת איכות, למצב ההפוך. נסו לקנות היום מצלמת פילם אנלוגית חדשה. המוכר בחנות יסתכל עליכם כאילו נפלתם מהשמיים.

אבל ההיסטוריה מצטיינת, לעיתים, בצדק פואטי. מה שעושה היום הצילום הדיגיטלי לפילם האנלוגי, עשו המצלמות הראשונות לציירי תמונות הדיוקן, פורטרייט, לפני יותר ממאה וחמישים שנה. מיד נגיע לזה, אבל קודם כמה מילים לגבי ההתפתחויות המדעיות שקדמו להמצאת הצילום.

מקורה של המילה Camera, מצלמה באנגלית, הוא מהמילה הלטינית 'חדר'. חדר, מצלמה- מה הקשר? אז יש קשר, ואפילו קשר הדוק. עוד בימיו של אריסטו, ואולי אפילו מוקדם יותר, היו המלומדים ערים לתופעה אופטית מעניינת. אם תיקח קופסא ותיצור חור קטן, זעיר ממש, באחד מדפנותיה – התמונה שתראה על הדופן הפנימית של הקופסא, זאת שממול לחור, לא תהיה סתם כתם מטושטש של אור – אלא הקרנה של העולם החיצוני, כמו שסרט מוקרן על בד בבית הקולנוע. התופעה הזו מתרחשת רק אם החור הוא ממש קטן, אם הנקב גדול מדי, התמונה על הדופן תצא מטושטשת ולא ברורה. 

הטריק האופטי הזה סיקרן מאוד את המדענים המוקדמים. חוקרים כמו ליאונרדו דה-וינצ'י ואיבן אל-חייטאם המצרי כמה מאות שנים לפניו, ערכו מחקרים ומדידות וניסו להסביר אותה. מכיוון שקצת לא נוח לזחול לתוך קופסא קטנה כדי לראות את התמונה שנוצרת על הקיר הפנימי, היו בונים חדר בגודל מלא ועושים בקיר נקב קטן. החדר היה חשוך, כמובן, כדי שניתן יהיה להבחין בהקרנה על הקיר והשם 'קאמרה אובסקורה'- בלטינית, 'חדר חשוך'- הוא השם שניתן לחדרים האפלים הללו.
כיצד נוצרת התמונה על הקיר בתוך הקאמרה אובסקורה? התשובה פשוטה למדי, והייתה ברורה גם למלומדים של אז. קרני האור נעות בקווים ישרים- כמו אלומת פנס, למשל. הקרניים עוברות דרך החור ופוגעות בקיר שבתוך החדר. אם החור גדול מאוד, כמו חלון, אזי לכל נקודה בקיר מגיעות המוני קרניים מהמון כיוונים שונים, ואז כל מה שנראה יהיה כתם סתמי של אור. אבל אם החור קטן מספיק, אזי לכל נקודה בקיר תגיע רק קרן אור אחת בלבד: אלומת פנס יחידה, אם תרצו. במצב שנוצר, כל נקודה על הקיר משקפת קרן אור שמגיעה ממקור בודד בעולם החיצוני: למעשה, קיבלנו בבואה של העולם החיצון, על הקיר בתוך הקאמרה אובסקורה.
הקאמרה אובסקורה הבסיסיות לא היו מושלמות: התמונה שהוקרנה על הקיר היה חלשה מאוד ולא תמיד מפוקסת באופן מושלם. השימוש העיקרי שנעשה בהן היה לתצפיות אסטרונומיות של ליקויי חמה חלקיים- היו מקרינים את הליקוי החלקי על הקיר בזמן שהירח היה מכסה את השמש, וכך ניתן היה להתבונן בליקוי בלי לקחת סיכון שהאור החזק מהשמש יטגן לך את העיניים. 

הקאמרה אובסקורה משכה גם את תשומת ליבם של הציירים, שהבינו חיש מהר שהבבואה המוקרנת על הקיר עשויה לשמש כעזר מצוין לציור: בעזרת הקאמרה אובסקורה ניתן לשרטט בקווים כלליים על הדף את הנוף המשתקף דרך החור, וכתוצאה מכך מתקבלת פרספקטיבה אמיתית ומדויקת יותר בציור. במיוחד הייתה הקאמרה אובסקורה שימושית לצורך זה כשהתפתחויות טכנולוגיות בתחום ליטוש העדשות, איפשרו להכניס לחריר הקטן עדשה מרכזת, כך שהתמונה על הקיר התקבלה בהירה, חדה וברורה יותר. השימוש בעדשות גם איפשר להקטין את הקאמרה אובסקורה, מחדר גדול לקופסא שניתן להעביר בקלות ממקום למקום.

על אף שהקאמרה אובסקורה הייתה כלי עזר מצוין עבור הציירים, לא רבים מיהרו לאמץ אותה לשימושם. חלק מהאמנים חשבו שצייר אמיתי לא צריך להעזר ב'טריקים' כאלה: צייר אמיתי מצייר לפי העין, כמו שנהגים אמיתיים לא נוסעים ברכב עם גיר אוטומטי. אחרים חשו שיש משהו 'לא-טבעי' בבבואה המוקרנת על הקיר, כאילו השטן מנסה להתגרות בהם, מה גם שהתמונה המוקרנת על הקיר בתוך הקאמרה אובסקורה הייתה מתקבלת כשהיא הפוכה, זאת בעקבות התכונות האופטיות של התופעה הזו. שטן או לא שטן, הקאמרה אובסקורה הפכה בסופו של דבר לנפוצה יותר ויותר בקרב האמנים, והיום צמד המילים הזה משויך בעיקר לתחום האמנות וכפי שמייד נראה, לצילום.

עוד מדע שהתפתחותו הייתה קריטית להתפתחות הצילום היה הכימיה, ובמיוחד חקר האופן שבו חומרים מסוימים מגיבים לאור. עוד מהמאה השש-עשרה, ואולי אפילו קודם לכן, ידעו המדענים שתרכובות מסוימות מפגינות התנהגות מסקרנת כשהן נחשפות לאור. צירופים שונים של היסודות כסף וכלור, או כסף וחנקן, משחירים בנוכחות קרני השמש. המכשלה הגדולה ביותר עבור הצילום הייתה שהתהליכים הללו היו הפיכים, וכל תמונה שהוטבעה על תרכובת כימית שכזו לא הייתה שורדת זמן רב לפני שהייתה דוהה ונעלמת.

הראשון לפתור את הבעיה הזו, ומי שלמעשה זכה להקרא 'הצלם הראשון', היה הצרפתי גו'זף ניפס, בתחילת המאה ה-19. ניפס התעניין מאוד ברישום וציור, אך מכיוון שלא היה צייר מוצלח במיוחד בזכות עצמו (כך על פי הסיפורים), ביקש לשכלל טכניקות חלופיות. הוא חקר את תחום הדפוס והליתוגרפיה, ובמיוחד התעניין בבעיה של "קיבוע" התמונה שנתקבלה לאחר חשיפת החומרים הכימיים, אותם הזכרנו קודם, לאור, דהיינו למנוע מהם לדהות. 
הפיתרון שמצא ניפס לבעיה הזו היה להשתמש באספלט, אותו האספלט שאנחנו נוסעים עליו בכביש, או ליתר דיוק חומר שהוא נגזרת של האספלט הרגיל. אספלט מתקשה בחשיפה לשמש, וניפס ניצל תכונה זו בחוכמה. הוא מרח את החומר על צלחת מתכת, והציב אותו בתוך מצלמה (קאמרה אובסקורה) בגודל מתאים אל מול נוף הבניינים שנשקף מהחלון שלו. לאחר שסיים לצלם, שטף ניפס את צלחת המתכת והסיר ממנה את כל אותם החלקים שלא התקשו כתוצאה מהחשיפה לשמש. מה שקיבל ניפס היה תבליט אספלט של הנוף הנשקף מהחלון. זו הייתה התמונה הראשונה שצולמה אי פעם. היא קיבלה את השם 'הליוגראף' , שהוא צירוף המילים היווניות: 'הליוס' (שמש) ו'גראף' (תרשים), ובאופן מפתיע היא שרדה עד ימינו ומוצגת באוניברסיטה של טקסס שבארצות הברית.

ניפס הציג את תוצאות מחקריו ואת ההליוגרפים שלו בפני החברה המלכותית למדע באנגליה, אבל מכיוון שסירב להסגיר באופן מלא את סודותיה של המצאתו, סירבו המדענים לתת לו את הגושפקנא הממסדית הרצינית אותה ביקש. ניפס המאוכזב חזר לצרפת, אבל הגורל עשוי לפעמים לתעתע בנו, ודווקא מה שנראה בתחילה ככישלון – הוא זה שסלל את הדרך אל התפתחות הצילום.
בשובו לפאריס יצר ניפס שותפות עסקית עם לואי דאגר, אמן שהתמחה בשעשועי אור למיניהם ואף היה לו תיאטרון אורות מצליח ומפורסם בפאריס, שמשך אליו צופים רבים. דאגר לא היה כימאי, אבל העניין שלו באור ובתופעות אופטיות משך אותו באופן טבעי לכיוון הצילום. אנקדוטה אחת מספרת שפרופסור מפורסם לכימיה הגיע לצרפת כדי להרצות על נושא כלשהו, ובסיומה של אחת ההרצאות ניגשה אליו אישה צעירה וסיפרה לו שהיא אישתו של לואי דאגר. בעלה, כך סיפרה האישה, משוכנע לחלוטין שניתן יהיה לפתח תהליך של צילום והוא כל כך אובססיבי לעניין שהוא בקושי מסוגל לישון בלילה. מתוך דאגה לבעלה, שאלה את הפרופסור האם לפי דעתו ניתן יהיה לצלם ביום מין הימים, או שבעלה סתם הוזה. המרצה השיב לה שלפי דעתו הדבר יהיה אפשרי בהחלט.

ניפס עבד יחד עם דאגר כדי לשכלל את המצאתו, אך ב-1833 הלך ניפס לעולמו במפתיע כתוצאה משבץ מוחי. דאגר החליט להמשיך את העבודה בכוחות עצמו. הוא זנח את האספלט כבסיס ליצירת התמונות, ופנה לתרכובות של היסוד כסף.
פריצת הדרך הראשונה שלו התרחשה, ככל הנראה, בטעות. עד אז, כל מי שניסה לפתח תהליכים כימיים עבור צילום יצא מתוך נקודת הנחה שברגע שאתה חושף את החומר הכימי לאור, משמע – מצלם את התמונה בפועל – אתה צריך לקבל תוצאה נראית לעין. זאת אומרת, אתה צריך לראות את התמונה מופיעה על החומר הכימי. 
אבל לפעמים האינטואיציה שלנו יכולה להטעות אותנו: תהליכים כימיים, גם אם הם מתרחשים בעקבות חשיפה לאור, לא חייבים להראות תמיד, או לפחות לא מיד, כפי שגילה דאגר. 
אחד הניסויים שעשה היה כישלון: הוא צילם תמונה, אבל שום דבר לא הופיע על לוח הצילום. לפי אחת הגרסאות לסיפור, דאגר הכניס את לוח הצילום החשוף לארון שבו החזיק את כל מכשירי המעבדה שלו, אולי כדי לאפסן אותו. מאוחר יותר, כששלף את לוח הצילום מתוך הארון, הוא נדהם לגלות שהתמונה שצילם קודם הופיעה פתאום על לוח הצילום! דאגר חקר את ההצלחה המסתורית הזו, והגיע למסקנה שמד-חום שבור בתוך ארון המכשירים פיזר אדי כספית לאוויר, ואדים אלו הם המפתח להיווצרות התמונה. ייתכן והסיפור הזה הוא לא מדויק ועבר הגזמה דרמטית מסוימת לאורך השנים, אבל ברור ,בכל אופן, שדאגר גילה לראשונה את תהליך פיתוח התמונות, שעבורנו כיום הוא מובן מאליו: אתה מצלם תמונה, נותן את הפילם לחנות וטכנאי מפתח את הפילם ומחזיר לך תמונות.

לפריצת הדרך הזו בתהליך הפיתוח הייתה השפעה דרמטית על הצילום. ניפס השתמש בחומר דמוי אספלט, אבל לאספלט לוקח המון זמן להתקשות ולהתייבש ועל כן כדי להשיג תמונה היה צריך לחשוף אותה לשמש במשך שמונה שעות. מעבר לאי הנוחות שבחשיפה הארוכה והמייגעת, התמונה עצמה לא תמיד משקפת את המציאות: בצילום הראשון של ניפס, למשל, זה של המבנים שעמדו מול חלון חדרו, השמש בתמונה מאירה את הבתים מכל צדדיהם – תוצאה של תנועת השמש במשך שמונה השעות של החשיפה. ברור שזה לא המצב בעולם האמיתי, ואנחנו רגילים לראות גם את הצל של הבניין שנוצר כשהשמש מאירה אותו מצד אחד בלבד.
אם אתה מצלם בניינים זה לא נורא כל כך, אבל אם אתה אוהב לצלם בני אדם, לא תמצא הרבה אנשים שיהיו מוכנים לשבת מול המצלמה שמונה שעות. אני מצלם את הבת שלי בחשיפה של 3 מאיות השניה, ועדיין קשה לי לגרום לה לשבת בשקט כל כך הרבה זמן. תהליך הפיתוח שגילה דאגר איפשר להוריד את זמן החשיפה משמונה שעות למחצית השעה, שיפור משמעותי לכל הדעות.

פריצת הדרך השניה של דאגר התרחשה זמן קצר לאחר הראשונה. כפי שציינתי קודם, אחת הבעיות המרכזיות של צילום בעזרת תרכובות כסף היא שהתמונות דוהות עם הזמן, במיוחד לאחר חשיפה לשמש. דאגר גילה שניתן לקבע את התמונה על לוח הצילום באמצעות שטיפה פשוטה במי מלח חמימים. 
בשנת 1839, כשברשותו תהליך צילום מושלם מראשיתו ועד סופו, פנה דאגר לאקדמיה הצרפתית למדעים והציג בפניה את ההמצאה, אותה כינה 'דאגרוטייפ'.
אנשי האקדמיה בחנו את התהליך החדש, ולא יכלו להכיל את התלהבותם. התמונות שהפיק דאגר היו חדות וברורות מעל ומעבר לכל מה שניתן היה לדמיין באותה התקופה, ותהליך הצילום היה פשוט ומהיר מספיק כדי שניתן יהיה לחזור עליו בזריזות וביעילות עשרות ומאות פעמים ביום. נציג האקדמיה פירסם הודעה לתקשורת שבה שיבח והילל את הדאגרוטייפ, עד כדי כך שבהשפעת האקדמיה רכשה ממשלת צרפת את הזכויות להמצאה החדשה מידיו של דאגר. הממציא המאושר זכה למשכורת ממשלתית מובטחת לכל ימי חייו, ואילו הממשלה הצרפתית עשתה משהו שבזכותו כולנו חייבים לה תודה גדולה עד היום: היא נתנה את הצילום במתנה לעולם. הממשלה הצרפתית פרסמה את פרטי תהליך הצילום בחינם לכל דיכפין, כך שכל מי שרצה יכול היה לפתוח חנות צילום משלו.

קבלת הפנים לה זכה הדאגרוטייפ בעולם הייתה לא פחות ממדהימה. כל מי שראה את הצילומים של דאגר נשבה בקסמן. אחד העיתונים כתב על ההמצאה החדשה: 
"ראינו את הנופים שנילקחו בפאריס באמצעות הדאגרוטייפ, ואיננו מהססים להישבע שהן האובייקטים האומנותיים הראויים ביותר להערצה שאי פעם ראינו. השלמות המדהימה שלהן כמעט חוצה את גבול הבלתי יאמן."
בתוך עשר שנים בלבד מההכרזה על ההמצאה, הוקמו אלפי חנויות ואולפנים לצילום ברחבי אירופה. הראשונים שהרגישו את השפעת הצונאמי החדש של הדאגרוטייפ היו ציירי הדיוקנאות: ציור דיוקן איכותי היה יקר מאוד, לקח זמן רב, וגם אז רמת הדיוק והדימיון של המוצר הסופי למקור שלו הייתה תלויה ברמת הריכוז והכישרון של הצייר. 
הדאגרוטייפ, לעומת זאת, היה זול, כל אחד יכול היה לצלם אם היה לו את הידע המתאים, והחדות של התמונות המתקבלות הייתה כל כך מדהימה עד שהיו אנשים שממש נמנעו מלהסתכל על הצילומים, מתוך תחושה שיש כאן לבטח איזה שהוא חילול הקודש, או אולי תחליט נשמתם שההעתק קצת יותר מוצלח מהמקור ותנסה לקפוץ דווקא אליו. בכל אופן, התוצאה הייתה שרוב ציירי הדיוקנאות למדו לצלם בעצמם, או שפשטו את הרגל. 

הציבור לא יכל לשבוע מצפייה בתמונות. חוקרים ומגלי עולם לקחו איתם מצלמות דאגרוטייפ וחזרו לאירופה עם תמונות מרהיבות של הפירמידות במצרים וחומותיה העתיקות של ירושלים- מראות שלאדם הפשוט לא היה סיכוי גדול לראות בעצמו בימי חייו. סמואל מורס, אמן אמריקאי והאיש שהמציא את קוד מורס המפורסם לשימוש בטלגרפים, ביקר את דאגר בפאריס וכשחזר לארצות הברית הביא עימו את בשורת הדאגרוטייפ, שם קיבלו אותה בזרועות פתוחות. כל התמונות המוכרות של הפועלים האמריקאיים במכנסי ג'ינס הלווי'ס שלהם בימי הבהלה לזהב בקליפורניה, וכל הצילומים הקשים והמציאותיים עד כדי חוסר נוחות של מלחמת האזרחים האמריקאית, כולם נעשו בדאגרוטייפ.

אבל כל זה לא אומר שתהליך הצילום שפיתח דאגר היה מושלם, ממש לא. חשיפה של חצי שעה, על אף שהיא עדיפה על פני חשיפה של שמונה שעות, היא עדיין חצי שעה שבה המצולם צריך לשבת ללא תזוזה. כדי שהתמונה תצא חדה וברורה, הצילום נעשה באור חזק- דהיינו, תחת השמש היוקדת. חצי שעה בלי לזוז, כשאתה לבוש במיטב בגדי השבת שלך (דיוקן, בכל זאת..) ומתייבש בשמש…אפשר להניח שזה היה מהנה כמו, למשל, בכלל לא. 
חשיפה ארוכה אינה תמיד רצויה גם בצילומים מסוגים אחרים- מי שראה תמונות של פאריס שצולמו בשיטת הדאגרוטייפ לבטח גירד בראשו ושאל את עצמו איפה כל הפאריסאים, מכיוון שבכל התמונות רחובותיה של העיר היפה הזו היו ריקים לגמרי. אני מכיר כמה ישראלים צינים שיגידו שזה עושה לפאריס רק טוב, אבל בכל זאת- יש שם צרפתים! ההסבר הוא שהחשיפה הארוכה גרמה לכך שאף דמות של הולך רגל לא נקלטה על לוח הצילום, אלא אם הוא עמד במקרה במקום במשך דקות ארוכות.

בתוך זמן קצר, למרבה המזל, הצליחו חוקרים אחרים לשכלל את שיטת הדאגרוטייפ, ולקצר את זמן החשיפה מדקות לשניות- אבל בזאת לא תמו הקשיים. חלק מהחומרים ששימשו בתהליך הפיתוח, כמו כספית, היו רעילים מאוד, בהחלט לא דברים שהיית רוצה להחזיק בארון בבית. התמונות עצמן היו עדינות מאוד ורגישות למגע, כך שלרוב נשמרו בתוך תיבות זכוכית מבודדות- וכדאי היה לשמור עליהן היטב, כי לא היו העתקים. כל תמונה הייתה מיוחדת במינה, ולא ניתנת לשכפול. 

ברור, אם כן, שהיה המון מקום לשיפור- ואכן, בתוך זמן קצר להפליא הוא הגיע. למעשה, הוא הגיע אפילו לפני המצאת הדאגראוטייפ. 
וויליאם פוקס טלבוט, או בקיצור פוקס טלבוט, פיתח באנגליה שיטת צילום משלו, בנפרד לחלוטין מדאגר. הוא אפילו הקדים את דאגר, והתמונות הראשונות שצילם נלקחו בשנת 1835, ארבע שנים תמימות לפני שדאגר הכריז על המצאתו שלו. בשיטתו השתמש טלבוט בלוח המצופה תרכובת של כסף ויוד, אשר לאחר חשיפתו לאור וביצוע תהליכים כימיים נוספים, הפך לתבנית אותה אפשר היה להעתיק ללוח אחר. למעשה טלבוט יצר נגטיב של התמונה. טלבוט כינה את ההמצאה שלו 'קלוטייפ', מהמילה היוונית 'קלוס', יפה או טוב. 
מסיבות שונות, טלבוט לא פירסם את המצאתו ברבים ורק יידע את אנשי החברה המלכותית הבריטית למדעים על עבודתו. אבל כשיצא הבשורה מצרפת על הדאגרוטייפ, הבין טלבוט שהוא מפסיד את הזכות להיות הראשון, ומיהר לפרסם ברבים את הקלוטייפ. הייחוד בהמצאתו של טלבוט הוא שהקלוטייפ איפשרה להדפיס אינספור עותקים מאותו המקור, או הנגטיב. זה היה יתרון משמעותי על פני הדאגרוטייפ- אבל התמונות בשיטת הקלוטייפ יצאו מטושטשות ובאיכות לא טובה במיוחד. מסיבה זו, הדאגרוטייפ הוא זה שכבש את העולם בסערה, ולא הקלוטייפ.

על אף שהממשלה הצרפתית העניקה את הדאגרוטייפ כמתנה לעולם בחינם, המקום היחיד שבו לא יכולת לעשות שימוש בתהליך הזה היה דווקא מעבר לתעלה, בבריטניה השכנה. דאגר, מסיבה לא ידועה, החליט לרשום פטנט על המצאתו אך ורק בבריטניה, שבועיים לפני שההמצאה נרכשה על ידי הממשלה הצרפתית. עובדה זו אמורה הייתה לסייע לטלבוט לכבוש את השוק המקומי, למרות הנחיתות האיכותית של הקלוטייפ- אלמלא התעקש טלבוט אף הוא לרשום פטנט על ההמצאה, ולדרוש סכומים גבוהים מאוד מכל מי שרצה לעסוק בצילום באופן מקצועי. 

אפשר להבין מדוע לא ויתר פוקס טלבוט על הזכות לגזור קופון מהמצאתו: הוא השקיע סכומי כסף גדולים מאוד מכיסו כדי לפתח את ההמצאה. אך מכיוון שהתעקש לגרור אל בית המשפט את כל מי שהפר את הפטנט שלו, הוא הפך לדמות מאוד לא פופלרית בבריטניה, והתקשורת הצליפה בו ללא רחם.
את הקידמה, מה לעשות, אי אפשר לעצור. כמה שנים מאוחר יותר הגיע חוקר אחר והצליח למצוא שיטה מוצלחת יותר מהקלוטייפ, אם כי מבוססת על עקרונות דומים. הוא גם לא רשם פטנט על ההמצאה, כך שכל מי שרצה יכול היה לעשות בה שימוש. 
טלבוט, מצידו, הכריז שהשיטה החדשה היא עדיין זהה לקלוטייפ שלו, ושיתבע את כל מי שישתמש בה בלי לשלם לו. מהר מאוד הוא מצא את עצמו שוב בבית המשפט, אבל הפעם בצד המפסיד: בית המשפט קבע שהתהליך החדש שונה מספיק מהקלוטייפ כדי שלא ייכלל תחת מטריית ההגנה של הפטנט המקורי. טלבוט המאוכזב הבין שכל סיכוי לרווח עתידי מההמצאה שלו ירד לטימיון, ולא ניסה אפילו לחדש את הפטנט על הקלוטייפ כשזה פג תוקפו. 
הוא יכול להתנחם, עם זאת, בעובדה שההמצאה שלו, ולא הדאגראוטייפ, היא זו שהפכה בסופו של דבר לבסיס של הצילום המודרני. הדאגרוטייפ, על אף שהיה (לפחות בהתחלה) מוצלח יותר, היה בסופו של דבר דרך ללא מוצא מבחינה טכנולוגית. העתיד היה טמון בנגטיב של הקלוטייפ.

הקלוטייפ והדאגראוטייפ פרצו את הסכר, ומכאן ואילך התקדם הצילום בצעדי ענק. תהליכי הפיתוח והחשיפה שוכללו במהירות, והמצלמות עצמן הלכו וקטנו. את לוחות הצילום ממתכת החליפו לוחות זכוכית ואחריהן נייר. שיפור רדף שיפור, ובתוך כמה עשרות שנים בודדות הפך הצילום מנחלתם של הצלמים המקצועיים למשהו שכל אדם יכול להנות ממנו. 
אני לא אעבור במסגרת פרק זה על כל השיפורים והגלגולים שעברו תהליכי הצילום לאורך השנים אבל אני מרגיש חובה מוסרית להזכיר שני שמות חשובים. הראשון היה ג'ורג איסטמן, אמריקאי מניו-יורק שב- 1884 פיתח את את הפילם המגולגל המוכר לנו מהמצלמות האנלוגיות. הפילם הזה- קטן, קומפטקטי ולמרבה המזל כבר לא רעיל (אם אתה לא אוכל אותו, כמובן), איפשר להקטין את המצלמות ולהוזיל את מחירן עד שכל אחד יכל להרשות לעצמו מצלמת 'קודאק', המצלמה שפיתח איסטמן.

החוקר החשוב השני הוא ג'יימס קלארק מקסוול, מדען סקוטי שחי אף הוא סביב אמצע המאה ה-19. מי מהמאזינים שלמד מקצוע מהמדעים המדוייקים בוודאי שמע על מקסוול, שהיה מתמטיקאי ופיסיקאי פורה בצורה יוצאת מגדר הרגיל. הפיתוחים והתגליות שלו היוו את הבסיס לתורת היחסות של איינשטיין ותיאוריית הקוונטים, הוא הגיע למסקנות חשובות בתרמודינמיקה ובתורת הבקרה, וזכה לפרסום הנרחב ביותר שלו בזכות מחקר פורץ דרך בתורת החשמל והמגנטיות. ישנן ארבע משוואות הקרויות על שמו, משוואות מקסוול, שהן מהחשובות ביותר בתחום זה, ויום אחד- כשאני ארצה לאבד את כל המאזינים שלי- אני אתן הסבר מפורט על כל המשוואות הללו. אל תבנו על זה.

בכל אופן, מקסוול היה זה שסלל את הדרך אל הצילום הצבעוני. המדען המגוון והפורה הזה חקר גם את תהליכי הצילום, ויחד עם מדען נוסף בשם תומאס סאטן, ערך בשנת 1861 ניסויים שכללו שימוש בפילטרים צבעוניים. 
הם לקחו רצועת בד סקוטית מסורתית צבעונית במיוחד, וצילמו אותה שלוש פעמים- כל צילום דרך פילטר אחר: פילטר אחד העביר רק האזורים הכחולים בתמונה, פילטר שני רק את האזורים האדומים והשלישי את הירוקים בלבד. התוצאה הייתה שלוש תמונות שחור-לבן, כשבכל תמונה נראים רק החלקים בתמונה שהיו בצבע שעבר דרך הפילטר.
כעת נטלו מקסוול וסאטן את התמונות והקרינו אותם בו זמנית על הקיר באמצעות מקרן, כשהאור מכל תמונה עובר שוב דרך הפילטר הצבעוני שלה. דהיינו, התמונה שצולמה דרך הפילטר האדום מוקרנת על המסך שוב דרך פילטר אדום, וכן הלאה עבור כל שאר הצבעים. התמונה הכללית, שהיא שילוב של שלושת התמונות הבודדות, מתקבלת כתמונה צבעונית לכל דבר. 

הפרט המעניין בכל הסיפור על מקסוול ורצועת הבד הצבעונית שלו הוא שהצילום הזה לא היה אמור להצליח. כשניסו מדענים מודרניים לשחזר את הניסוי המקורי של מקסוול, עם רצועת הבד, הפילטרים וציוד הצילום- הם גילו שהחומר שמרח מקסוול על לוח הצילום שלו, התרכובת שיוצרת את התמונה עצמה, בכלל לא רגישה לאור אדום, אלא רק לאור בצבע כחול, לאור אולטרא סגול וקצת קצת לצבע כחלחל-ירקרק. זאת אומרת, מקסוול היה אמור לקבל בפועל רק צילום אחד מתוך השלושה- הצילום דרך הפילטר שמעביר אור כחול. שני הצילומים האחרים, הירוק והאדום, היו אמורים להיות ריקים לגמרי. בפועל, התמונה הסופית המתקבלת הייתה אמורה להראות רק את החלקים הכחולים של רצועת הבד הסקוטית.
מסתבר שהפתגם העתיק (אפרופו פתגמים עתיקים, שהפרק הזה עשיר בהם משום מה) ? 'טוב גרם אחד של מזל מטונה של שכל', תקף גם לגבי גאונים מוכחים כמו מקסוול. הרצועה הסקוטית המסורתית החזירה, במקרה לגמרי כך הסתבר, גם אור אולטרא-סגול- שבמזל עבר ללא הפרעה דרך הפילטר האדום. הצבע הכחלחל-ירקרק עבר דרך הפילטר הירוק בקושי רב, אבל אחרי זמן חשיפה ארוך מאוד הצליחו החוקרים לקבל תמונה מתקבלת על הדעת גם ממנו.
באופן זה, מקסוול הצליח להראות שצילום צבעוני הוא אפשרי ולדחוף את כל שאר החוקרים והממציאים להתקדם בכיוון הזה. אם הניסוי של מקסוול היה נכשל, כפי שהוא אמור היה להיכשל- הצילום הצבעוני היה מתעכב, כנראה, בעוד כמה שנים טובות. 

כבר תיארתי קודם לכן איזו השפעה מרחיקת לכת הייתה להמצאת הצילום על הציבור ועל האמנות, אבל לא דיברתי על ההשפעה שהייתה לצילום על ענף מירוצי הסוסים. כן, סוסים.
אחד מהויכוחים המרתקים ביותר במאה ה-19 היה האם סוס יכול לעוף. טוב, אני קצת מגזים כאן לצורך הדרמטיות, אף אחד לא באמת חשב שסוסים יכולים לעוף- אבל היה דיון סוער מאוד בשאלה הבאה: האם הסוס, בזמן דהרה, מרים את כל ארבעת רגליו מעל הקרקע בו זמנית. זאת אומרת, האם יש רגע מסוים שבו הסוס עף, לשבריר שניה. מחצית מהאנשים נשבעו שהם יכולים לראות את הרגליים מתרוממות כולן לאוויר, והחצי השני היה משוכנע שהם רואים רגל אחת לפחות נוגעת בקרקע בכל זמן נתון.
הויכוח הזה אולי נשמע מעט עקר וחסר תוחלת, אבל אני מזכיר לכם שמדובר כאן במירוצי סוסים. במרוץ סוסים אין כל כך הרבה מה לעשות: בכל זאת, כמה אפשר לעודד את הסוס שאתה אוהב- זה לא כדורגל, ולסוס לא ממש אכפת ממך. הדבר היחיד שמושך אנשים למרוצי סוסים זה ההימורים. הטיפוסים שהולכים למרוצי סוסים אוהבים, מן הסתם, להמר- וכך הפכה השאלה האם הסוס יכול לעוף משאלה בנאלית לחלוטין לעניין של חיים, מוות, כסף וכבוד. הרבה אנשים שמו לא מעט כסף על השולחן. כהערת אגב, הסיפור הזה יכול גם ללמד אותנו משהו על בני האדם: בשנים שלאחר מכן הסתבר שהרגליים של הסוס הדוהר נעות מהר יותר משהעין האנושית מסוגלת, מבחינה ביולוגית, לקלוט, ובכל זאת היו הרבה אנשים שהיו מספיק בטוחים שהם ראו את מה שראו כדי להמר על העניין בסכומים גדולים.

אחד מהפטרונים המכובדים ביותר של ענף מירוצי הסוסים היה לילנד סטנפורד, מושל קליפורניה, טייקון רכבות עשיר והאיש שעל שמו תיקרא אחת מהאוניברסיטאות המובחרות בעולם כיום: האוניברסיטה שהוציאה מתוכה את המייסדים של גוגל ויאהו, רק לצורך הדוגמא.
סטנפורד פיתח אהבה עזה לסוסים בכלל ומרוצי סוסים בפרט, והיה שייך למחנה של אלה שמאמינים שסוסים יכולים לעוף. בניגוד לאגדה אורבנית נפוצה, הוא לא הימר על העניין- אבל לאנשים בקנה מידה של סטנפורד גם הכבוד שווה הרבה כסף, ואם סטנפורד אומר שהסוס יכול לעוף, אז הוא מתכוון לזה ברצינות והוא גם יוכיח את זה. 
המצאת הצילום נפלה לידיו של סטנפורד בדיוק בזמן- הוא ידע שרק תמונה שמראה את הסוס תלוי באוויר בזמן דהרה תהיה הוכחה ניצחת ותסגור את הויכוח אחת ולתמיד. הוא פנה לצלם בעל שם עולמי בשם אדוארד מויברידג' כדי שזה יצלם את התמונה הנדרשת, והציע לו כמה אלפי דולרים בתמורה.

מויברידג' היה אכן האדם הנכון למשימה. הוא היה צלם מבריק, מהטובים באותה התקופה- אבל היו שתי בעיות קשות שהיה צורך להתגבר עליהן.
הראשונה, הבעיה הטכנולוגית. כדי להקפיא סוס בזמן ריצה, החשיפה של לוח הצילום צריכה להיות מהירה מאוד, בסדר גודל של מאיות השניה. היום, אין בעיה להשיג חשיפה מהירה שכזו- בכל מצלמה יש חלק שנקרא 'צמצם', שיודע להיפתח ולהסגר בתוך אלפיות השניה אפילו, ומאפשר חשיפה מהירה מאוד. אבל אז, בשנות השבעים של המאה ה-19, עדיין לא המציאו את הצמצם. הצלמים היו מכסים את העדשה בלוח שחור, או אפילו סתם בכובע רגיל, מסירים את הכיסוי לכמה שניות ואז מחזירים אותו שוב. זה טוב ויפה לצילומי נוף או דיוקן, אבל בשביל לתפוס סוס באוויר זה כבר לא עושה את העבודה. 
מויברידג' סירב בהתחלה להצעתו של סטנפורד, פשוט מכיוון שחשב שהעניין בלתי אפשרי- אבל סטנפורד לא היה אחד שמסרבים לו בקלות, ובסופו של דבר מויברידג' הסכים לקבל את המשימה. הוא ערך ניסויים רבים, ולבסוף פיתח מעין צמצם תוצרת בית: שני לוחות שניצבו מול העדשה, והיו מחוברים בכבל חשמלי למסלול המרוץ. כשהסוס דרך על הנקודה המתאימה במסלול, הלוחות נפתחו ונסגרו במהירות, וחשפו את הצילום לפרק הזמן הדרוש.

הבעיה השניה הייתה אפילו יותר קשה, וקראו לה אדוארד מויברידג'. 
בהתאם לחוק הרביעי והלא מוכר של ניוטון, ככל שהאמן מוצלח יותר הוא יהיה בהכרח גם אקסנטרי ופרוע יותר. זה היה נכון בהחלט במקרה של מויברידג', לפחות. 
במהלך העבודה על הצילומים, הוא גילה שאשתו האהובה בוגדת בו. הוא מצא מכתב ששלחה למאהבה, מבקר תיאטרון בשם הארי. וגרוע מכך, הוא גילה שאשתו צירפה למכתב תמונה של בנם הקטן ועליו כתבה 'הארי הקטן', דהיינו- הילד הוא לא שלו.
מויברידג', אם לנקוט באבחנה רפואית פסיכיאטרית מדויקת, התחרפן. הוא לקח אקדח, ארב למאהב בחשאי, וירה בו כדור אחד בלב. 
הוא הועמד למשפט, כמובן, באשמת רצח. תוצאת המשפט הייתה מעט מפתיעה- חבר המושבעים קבע שהרצח היה מוצדק, ומויברידג' יצא לחופשי. הוא לקח את המזוודות ועזב את ארצות הברית למרכז אמריקה למשך שנה, מעין 'גלות מרצון' שכזו. 
הסיפור הלא שגרתי הזה עיכב בשנה שלמה את העבודה על תמונת הסוס הרץ, ורק כשחזר לבסוף הצלם מגלותו המשיך לפתח את הטכנולוגיה המורכבת שנדרשה לצורך הצילום.
לסיפור הזה יש גם צדדים טרגיים אחרים: ילדם של מויברידג' ואישתו, שנחשד שהוא ממזר, הושם בבית יתומים שם גדל ללא הוריו- אבל כשהיה כבר אדם בוגר, תווי פניו הראו בבירור עד כמה הוא דומה לאביו: אדוארד מוברידג'.

בחזרה לעניין הסוס. היום הגורלי הגיע. מויברידג' הציב עשרים וארבע מצלמות לאורך מסלול המרוצים, כולן מחוברות בכבלים חשמליים לנקודות שונות באדמה. הסוס הדוהר חלף מולן בסערה, ובתוך עשרים דקות יצא מויברידג' עם בשורה לסטנפורד ולשאר העולם. סוסים, כך מסתבר, יכולים לעוף.

(מאמר זה לקוח מתוך תסריט התוכנית 'עושים היסטוריה!', פודקאסט דו שבועי אודות ההיסטוריה של המדע והטכנולוגיה. www.ranlevi.blogspot.com)