הבנין ניצח

סטיב רתח מזעם. הוא כעס. ישוב על אופנועו הגדול, מול הבניין, מסובב את ידית הגז, מרעים באגזוזים. הפנס הקדמי הגדול, זרק אלומת אור חזקה לכיוונו של האויב הגדול שלו, שהתנשא מולו לגובה עצום, עד לשמיים והלאה משם. סטיב כעס. לא על בחורה, שגרמה לו ללב שבור, לא על חבר, שזנח ואכזב בעת צרה, לא על מעסיקו, ש"טירטר" אותו בלי הפסק, 12 שעות ביממה. למעשה, סטיב לא כעס על אף אדם. הוא כעס מאוד, על בניין. לא על סתם בניין, אלא ספציפית, על הבניין הזה, הבניין של AIG , שניצב על פינת שדרת "וילשר בולובארד", בדאון טאון, של לוס אנג'לס.

רק לפני שלושה חודשים, מצבו היה הפוך בתכלית. בן 25, מנהל מדור תשלומים וסילוקין באגף לביטוח חיים של לוס אנג'לס רבתי. עיניו כחולות אפורות בצבע עשן ומבטו היה רך, כשל אפרוח צעיר שזה עתה בקע מהקליפה. שערו הזהוב והקצוץ, שימש מסגרת נפלאה לפניו הנאות וגופו השרירי, אותו טיפח באדיקות שלוש פעמים בשבוע במכון הכושר המקומי, שיווה לו מראה של אל יווני. כרווק מבוקש, לא פלא שכל הבנות בבניין השתגעו אחריו וחיפשו סיבות רבות לעמוד ליד שולחנו. "סטיב, הבאתי לך קפה ועוגיות… הכנתי לך במיוחד", צהלה ברווזה ממושקפת אחת, נדחפת לקבל קצת תשומת לב. סטיב, שהיה מוקף באותה עת במספר מזכירות צעירות ומצודדות ממחלקת התביעות, החליק אליה מבט תודה קטן. החיבה הנשית הרבה מסביב, גבלה כמעט כבר בהטרדה, אך לסטיב, לא היה אכפת. לזו היה משגר חיוך, לזו מחמאה ולאחרת היה קולע שרשרת מאבני בזלת קטנות שהיה אוסף בנסיעותיו השונות למדבר, רכוב על אופנועו.

היה זה הארלי סופטייל   night trainמושחר, מודל 2007, אותו רכש  בתשלומים ל- 5 שנים, משלם את המקדמה הנכבדה מהבונוס השנתי הנדיב שקיבל בשנה שעברה. הוא אהב מאוד את הכלי, אליו היה מחובר בכל נימי נפשו. עומד היה מצוחצח ומבהיק, בחניה מיוחדת שקיבל, ליד הכניסה הראשית של הבניין בו עבד, מושא להערצתם של כי מי שנכנס או יצא מהבניין. סטיב, היה מאושר, אך אז הוא לא ידע, שזה רק לזמן קצר והכול עמד להיגמר.

היה זה ערב שגרתי, בקומה ה-17 של הבניין העצום, גורד שחקים מפואר שהתנשא בגאווה רבה ואשר היה ניתן לראותו מהגבעות הרחוקות של הוליווד מערב. סטיב נשאר לעבוד מאוחר, מעשה של שגרה בהתייחס לכמויות העבודה הרבות ולהררי התיקים לטיפול שנערמו על שולחנו. בכל יום, ב- 17.30, היו עוזבים לדרכם המוני העובדים שגדשו את הבניין ממהרים לתחנות הרכבת התחתית אחרי עוד יום מעייף של תביעות, שמאים,מוסכים ולקוחות זועפים.

סטיב אהב לעבוד עד מאוחר. דומה שבלילה, הבניין הפך להיות הרבה יותר רך. האורות הלבנים כחולים על כיפתו הגבוהה נצנצו ומראה העיר עם כל האורות המנצנצים, שבה את ליבו. מחלונו יכול היה לראות את הכיתוב המפורסם ה-ו-ל-י-ב-ו-ד מואר על הגבעות ממרחק ואת פנסי המכוניות הנעות על הכבישים אותם דימה לשובלי יהלומים מנצנצים. זה היה עוד לילה שגרתי  וסטיב, ספל קפה מהביל על שולחנו, פתח עוד תיק תביעה והחל לעבוד ביסודיות על החומר.

לפתע, בעודו גחון על שולחנו, מעיין בקפידה בתביעה מוזרה, של קשיש שהתלונן כי הקומקום שלו התפוצץ והרס לו חצי מטבח, ראה סטיב מולו צעירה שעסקה בשטיפת רצפת השיש הממורקת של המשרד. היא הייתה גבוהה, בעלת עיני שקד מלוכסנות קמעה. פה אדום קטן, צוואר ארוך, שהוביל לגוף חטוב, שסרבל העבודה הגס שלבשה, לא הצליח להסתיר. סטיב התאהב מייד.

במהירות, מבלי להתיק ממנה לשנייה את מבטו, קם ממקומו והציג את עצמו. הצעירה, בחיוך ביישני, הושיטה ידה לשלום, צחקקה ואמרה את שמה – "סאן לין", שם שנשמע לסטיב כדברי שירה. בזריזות, משכה בחזרה את ידה ומיהרה להמשיך להבריק את הרצפה, מבטה מושפל, כאילו מתנצלת, על שהפריעה למהלך העבודה.

השבועות שחלפו מרגע זה, נחקקו בראשו של סטיב לנצח. הם חלפו כחלום מתוק, שסטיב לא רצה להתעורר ממנו לעולם. בלילה שלמחרת, בדיוק באותה שעה, הוא חיכה במשרדו, ממתין בציפייה דרוכה לאלילה שלו, שתגיע שוב עם הדלי והסחבה, בסרבל המנקים שלה. מיד שהגיעה, תולה בו חיוך ביישני, הציע לה לשתות עימו קפה, בקונדיטוריה שבבניין. "בעוד שעה, אני בהפסקה…, "אשמח, חכה לי שם…", לחשה בביישנות, ממשיכה להשפיל מבטה, חוזרת מיד לעבודתה.

ואכן בשעה היעודה, הגיעה סאן לין לפגישה. את הסרבל הגס החליפה בחולצת משי ובחצאית מיני קצרה שהבליטה את רגליה החטובות. שערה השחור, שהתחבא קודם תחת כובע מצחייה, גלש ברכות על כתפה. שעון קטן, מעוטר פנינים, היווה התכשיט היחיד שענדה.  סטיב הזמין לו קפוצ'ינו כפול ולה תה צמחים, יחד הם נגסו בעוגיות אגוזים ושקדים טריות שנאפו ממש במקום.

היא סיפרה לו כי הגיעה לפני עשר שנים מווייטנאם, לאחר שהכפר שבו גרה, נשרף על ידי מליציה של פושעים שעסקה ברצח ובביזה. היא קיבלה באמריקה מעמד של פליטה וארגון התנדבותי מקומי סידר לה עבודה בחברת אחזקה מקומית שזכתה במכרז לנקות את בניין AIG . מאז היא פה, סיפרה לו, מתחילה משמרת בחמש בערב ועובדת עד לפנות בוקר. יש לה ילד קטן בן שבע כתוצאה מנישואי בוסר כושלים. אין לה חברים גברים, שכן שעות עבודתה מונעות ממנה לבנות קשר זוגי יציב. "מי ירצה בי?", אמרה, "כשכולם יוצאים, למסעדה או מועדון, אני בבניין, מנקה אותו. ביום אני ישנה, סידורים וקניות ואחר הצהריים, שוב בבניין, מנקה אותו", סיימה ותלתה בו עיני שקד גדולות.

"מדוע כל כך הרבה שעות?" שאל, "ולמה לא מצאת עבודת יום?", התפלא סטיב. "זה מאוד פשוט..", ענתה. "אמריקה היא מקום יקר, ואני מפרנסת את אימא שלי שגרה אצלי ואת שתי אחיותיי הקטנות. אני עובדת כל לילה במשמרת כפולה, ככה אני מצליחה לשלם את החשבונות…". סיימה והניחה יד רכה על ידו.

בכל ערב, הם רכבו על ההארלי שלו. הוא היה מחכה לה בתשע, שתצא להפסקה. היא הייתה מחליפה את בגדיה בשבילו, חומקת דרך השער האחורי של הבניין המפלצתי. הם היו נוסעים לדינר מקומי, שהגיש צלעות גדולות ברוטב בר בי קיו עם טוגנים חומים פריכים. הם שתו בירה מילר בכוסות גדולות, מצחקקים באושר כצמד מתבגרים. לאחר מכן, בדירתו של סטיב, היו אוהבים עד כלות, מצמידים בתשוקה מטורפת גופות עירומים, שואבים אנרגיה ונטענים בניצוצות החיים. להבה גדולה הייתה עולה, של אהבה בין גבר לאישה.

ואחר כך, כמו סינדרלה הממהרת לחזור לכרכרה, רגע לפני שידפוק השעון חצות והיא תהפוך לדלעת גדולה, הייתה סאן לין מתלבשת בחופזה והוא היה לוקח אותה בחזרה לבניין, להמשך ביצוע משמרת הניקיון שלה. כבר ממרחק, כשהיה סטיב מזהה את האותיות הגדולות על גג הבניין- AIG , הייה גוש של זעם מתחיל לצבור תאוצה ולעלות במעלה גרונו, משאיר טעם יבש בפיו. "זה בסדר, בניין, אני מחזיר אותה בחזרה, אבל מחר… בתשע בדיוק, אני בא בחזרה לקחת אותה… ", היה ממלמל לתוך הקסדה, רגע לפני שהיה מוריד אותה בפתח הבניין, חומקת במהירות בחזרה לעבודתה.

כך היה, במשך שלושה חודשים. בכל לילה בתשע היו נפגשים, בחצות היה מחזיר אותה. בכל פעם שהחזירה, היה מישיר מבט לבניין ומסנן בשקט – "אני מחזיר אותה בניין, אבל מחר אבוא לקחת אותה בחזרה….". סטיב מצא את עצמו, לראשונה בחייו, שונא שנאת מוות… בניין. הוא לא חילק תחושה זאת עם איש, כי פחד שיטילו ספק בשפיות דעתו. בכל פעם שהיה עובר בשעת לילה לידו, היה חש כאילו הבניין מתקשר איתו ומסביר לו כי "חבל על הזמן, הצעירה היא שלי…", כאילו הבניין היה מדבר איתו. מיד היה לוחש בחזרה- "כן.. .אולי, אבל מחר אבוא לקחת אותה בחזרה….". כך כל לילה, במשך שלושה חודשים.

שלוש השעות שהשקיעה בבילוי עימו בכל לילה והאלכוהול הרב שצרכה, פגעו ביכולת הריכוז של הצעירה והביאו אותה לדחיית שעת סיום העבודה ולירידה באיכותה. לילה אחד, משכר במיוחד, לאחר שחזרה מסטיב, חשה סחרחורת קלה והתיישבה לנוח לרגע, על אחת הספות הגדולות במשרד. הרגע נמשך והיא התעוררה בפחד, מוצאת כי השעה הינה כמעט שש והיא למעשה ישנה, מבלי לבצע אפילו חלק קטן ממטלות המשמרת שלה. בלאות הספיקה רק לרוקן את הפחים ולנקות את המטבח, מפקירה את שאר מטלותיה, חומקת רגע לפני שראשון הפקידים יתפוס אותה בקלקלתה.

למחרת היא נעלמה. היא לא הגיעה למשמרת שלה וסירבה לענות לטלפון. סטיב השאיר עשרות הודעות במשיבון שלה והמשיך להגיע בכל לילה בתשע , אולי היא תבוא, אך לשווא. היא התאיידה.

לאחר חודש, כעוס ומיואש, צרר סטיב את חפציו , השאיר מכתב התפטרות ועזב את הבניין. רגע לאחר שעלה על אופנועו, מביט בשלוש האותיות הגדולות שהבהבו בניאון מעליו, הכתה בו ההכרה.

הבניין ניצח.