הוא כזה, אני כזה

כמה פעמים יצא לך לראות מישהו נוסע בפראות בכביש? דוחק במכוניות שלפניו, מצפצף, ממהר להספיק לצהוב ברמזור, לא נותן זכות קדימה?

תנסו לברר מה חשבתם על אותו נהג כשראיתם אותו מתנהג כך: פרא אדם, עצבני, צריך לקחת לכאלו את הרישיון  וכטוב ליבנו בקללות שונות ומשונות.

נגיד שעכשיו הייתי מגלה לכם שלפני 10 דקות אותו נהג קיבל טלפון מאשתו המבשר לו שצירי הלידה המיוחלים התחילו. מה אתם חושבים עליו כעת? (הוא עדיין פרא אדם שראוי לקללות?)

במסגרת האינטימיות של המאמר מותר גם לגלות שכל אחד מאיתנו, יצא לו פעם (או פעמיים) לנהוג כך – לפעמים בשל לידה מתקרבת, לפעמים כי מאחרים לישיבה חשובה, לפעמים כי מאחרים להוציא את הילד מהגן. זה לא אומר שכל אחד הוא פרא אדם – זה רק אומר שלכל אחד מאיתנו יוצא לפעמים להיות עצבני ולנהוג בפראות, לא מתוך כוונה תחילה לצפצף על העולם אלא מתוך אילוצים אישיים. קורה.

גם בתחומים אחרים, פעמים רבות אנחנו רואים מישהו עושה משהו ומייד שופטים אותו ומתייגים אותו: רמאי, גנב, פושע וכיוצא באלה פנינים.

לרוב, בכלל מדובר באשליה – ראינו פיסה של סיטואציה שהתפרשה אצלנו בצורה כזו, אבל תמונה שלמה תמיד תציג את המעשים באור אחר – אנושי יותר, נוח לסלוח יותר. הרי אם היינו יודעים שהנהג שמאחורינו ממהר לבית החולים בטוח היינו נותנים לו לעקוף, לא?

ביהדות קוראים לעניין הזה "לדון לכף זכות" – כלומר להניח תמיד שמה שאני רואה הוא חלקי ואם אני הייתי באותו מצב הייתי נוהג לפחות כמו מי שאני רואה – אם לא בצורה קיצונית יותר. לכן מראש במקום לתייג את האדם כפרא אדם, עצבני וכולי – ראוי יותר להתייחס לאדם כאחד שנהג בפראות, או התנהג בעצבנות – משהו זמני בר חלוף וגם בר מחילה.

עד כאן שיעור מוסר.

מערכת התיוג האוטומטית שלנו לא מתמקדת רק בהתאמת כינויים לאנשים היא גם פועלת פנימה – בין כל אחד לעצמו ושם היא הרסנית יותר.

לי, באופן אישי, יצא לשמוע אינסוף הצהרות בסגנון: "איזה טיפש אני", "אני כישלון", "תמיד אני נופל בדברים האלה", "אני כזה אפס/עצלן/חלש/ביישן" וכולי.

כשבוחנים את הקונטקסט שבו נאמרו הדברים, המציאות נראית אחרת:

"איזה טיפש אני" – כי לא הבנתי את מפת ההגעה אל גן האירועים.

"אני כישלון" – כי נכשלתי בטסט ראשון.

"תמיד אני נופל בדברים האלה" – כי טעיתי במינוס במבחן במתמטיקה.

ניקח את כל אלו שאף פעם לא טעו במינוס, נסנן מהם רק את אלו שעברו טסט ראשון ונשלח אותם לאיזה פרדס בשרון עם ציור דרך מעוות ומבלבל. כמה לדעתכם יגיעו?

בכדי לחדד את האבסורד שבמנהג הזה, מה היה קורה אם היינו נוהגים ההפך? נניח הייתם נתקלים באנשים שאומרים לעצמם בקול רם: "אני מצליחן", "אני חכם" וכולי. מה הייתם חושבים? מה יותר מקובל חברתית – אדם שמלקה את עצמו או אדם שמפרגן לעצמו?

יש כאלו שיאמרו שהאמירות העצמיות הללו מדרבנות אותם – להיות טובים ומדוייקים יותר. מבחינתי זה כמו לתת לעצמך מכה על היד עם מקל – כשכל מכה כזו שמשאירה צלקת.

הרי האמירות הללו מחלחלות פנימה. כאשר אומרים אותם במידה ובתזמון ראויים הם יכולים להפוך להיות מציאות ולא רק תיאור רגעי שלה. מישהו שמשכנע את עצמו שהוא כשלון מתישהו יתחיל לראות את העולם מבעד ל"משקפיים" של כשלון. משם זו בקלות הופכת נבואה שמגשימה את עצמה – שהרי הוא יראה דווקא את הכישלון בכל דבר.

קל לשכוח שמה שהופך אותנו ליצורים אנושיים, שלומדים ומתפתחים אלו הטעויות שלנו. אז לאכול לעצמנו את הראש על כל טעות? למי תורמת ההלקאה העצמית הזו? אם כל תינוק היה מתייאש בכל פעם שהוא נופל – אף אחד לא היה הולך, רץ ורוקד.

במסגרת האימון אני מעודד את המתאמן לא להלקות את עצמו. לא להתנסח כלפי עצמו בצורה מביישת, משפילה ומדכאת. אלא להתייחס נקודתית לכל אירוע. גם אם הכישלון בטסט ראשון היה טראומטי – אז זה לא אומר שמאותו רגע הפכת להיות כשלון מהלך שכל דבר נהרס אצלך. נכון, המתאמן חווה כשלון, שזו חוויה צורבת. אבל היו לו הישגים רבים ויפים לאחר מכן.

במקום "להיות כשלון" אנחנו מדברים על "נכשלתי".

במקום "אני טיפש" אנחנו מדברים על "התנהגתי בטיפשות".

במקום הלקאה עצמית – לאפשר מקום של סליחה ומקום שממנו ניתן ללמוד, להתמודד ולהמשיך הלאה.

ההבחנה הזו אולי נראית טריביאלית אבל בכוחה לנפץ את התיוג האוטומטי שהוזכר כבר. בכוחה לאפשר למקום הכואב והמציק להיות רגעי, בר חלוף. מקום שהופך מטראומה למקום של למידה והתקדמות.

אני מאמין שכשמתחילים לבצע את ההבחנה הזו – אז היא פועלת פנימה והחוצה.

לכן בפעם הבאה שנהג עצבני מתקרב אליכם בכביש, תפרגנו לו, תנו לו לעקוף. יכול להיות שבאמת מגיע לו. ואם לא מגיע לו – אז עדיף לפחות שיתרחק כמה שיותר מהר. לא?