החופש להסיר את המסכה – אימון אישי לשלמות פנימית

אחד הנתיבים היעילים בתהליך השחרור פנימי, הוא עבודה עם החלק בתוכנו שאותו אין לנו חופש להיות. לכל אחד יש לפחות "מישהו" או "מישהי" אחת כזאת. יש אנשים שאין להם חופש להיות אגואיסטים, או אטומים, או ביקורתיים. יש את אלו שאין להן את החופש להיות רעות, או נבזיות, או אגרסיביות.

הכל אפשר להגיד עלי, אבל לא שאני אגואיסטית!

כל אחד מאיתנו מכיר את תאור האופי המסוים שהוא הכי סולד ממנו. התכונה שהוא הכי לא אוהב אצל אחרים, תכונה שרק המחשבה שאנשים אחרים יחשבו עליו ככזה, מעוררת בו חלחלה.

כאן עולה השאלה המתבקשת: אבל מדוע שאני ארצה שיהיה לי חופש להיות, למשל, אגואיסטית? הרי זו תכונה לא רצויה, שאני רוצה להתעלות מעליה, להיות חופשייה ממנה, ולהתרחק ממנה כמה שרק ניתן. זוהי התנגדות פנימית שנתפסת כהגיונית וראויה.

אני רוצה להציע כאן, שההתנגדות הזאת מהווה את אחד המחסומים בפני שחרור. היא גורמת לי לעטות על עצמי מסכה, ולכבול את עצמי בשלשלאות, ובנוסף לכל – לעצום עיניים ולסרב בכל תוקף לראות את זה.

להיות אלטרואיסטית מבחירה, לא מחוסר ברירה

חופש להיות משהו או מישהו – אין פירושו שמחר בבוקר אהפוך להיות אדם כזה, או שכל ישותי תיצבע בצבע המסוים הזה. זה רק אומר שתהיה לי שם בחירה. שאני אוכל לפעול מדי פעם בדרך שעשויה להיתפס כאגואיסטית, אם זו דרך הפעולה שיהיה נכון לי לפעול בה באותו רגע.

במצב בו אין לי חופש להיות אגואיסטית – בהחלטה שלי להיות לא-אגואיסטית אין בחירה אמיתית. אני בעצם "חייבת" להיות מתחשבת ואלטרואיסטית. הפחד להיחשב אגואיסטית הוא זה שבחר במקומי. במצב משוחרר, סביר להניח שעדיין אהיה רוב הזמן אדם מתחשב, אבל תהיה שם בחירה גם לא להיות כזאת ברגע נתון.

"לעבוד" בלהיות מישהו

מעבר לעניין של פעולה אוטומטית שאין בה ברירה ובחירה יש כאן עוד כמה מחירים. ראשית, אני משקיעה כמות  – לעיתים קטנה, לעיתים גדולה – של אנרגיה בהסתרה, לרוב הסתרה לא מודעת, של החלק הזה שבי. לרוב, ההסתרה הזאת, מעצם היות לא מודעת, היא גם מעצמי.  

אני עוטה על עצמי מסכה ואני "עובדת", באופן לא מודע, בלהיות מישהי אחרת, מישהי מאוד מסוימת שיש לה מסר מאוד מסוים לעולם: 'מקסימה', 'טובת לב', 'ליברלית', נדיבה וכדומה. מישהי שהתפקיד שלה הוא ליצור מיסוך כבד על חלק ההוויה שבעיני הוא בעייתי: "על מקסימה כמוני אף אחד לא יאמין שהיא גם אגרסיבית." מה ששכל כך מתחוכם במנגנון הזה – זה שאנחנו מצליחים בדרך כלל לרמות גם את עצמנו עם התחפושת הזאת.

מי שאין לו חופש להיות אגרסיבי, ישקיע את מאמציו ביצירת מסכה של אדם רך, נחמד ונעים. זה גם מה שרוב האנשים יאמרו עליו: ש"הוא ממש נחמד, וטוב לב". כאשר אותו אדם יהיה משוחרר מהמסכה, סביר להניח שהוא ימשיך להיות 'מקסים', אבל הוא יהיה 'מקסים' חופשי יותר: כזה שלא חושש להביע את עצמו, את עמדתו או את רגשותיו, גם כאשר הם לא כאלה מקסימים.

כאלה אנשים אני לא רוצה בחיים שלי

מחיר נוסף הוא הקושי להתנהל מול אנשים שאני מזהה בהם את התכונה ה"בזויה". אשה שהתנהגותה נתפסת כחסרת התחשבות – תעורר בי התנגדות, סלידה, או כעס. במשרד יש את הנודניקית האיומה ההיא, השכנה המתלהמת ממול – שלא תתקרב אלי, ובעלה של החברה הכי טובה שלי  – איך היא מסוגלת לחיות עם אדם כזה אטום?!

אז – או שנימנע מחברתם של האנשים הללו, או שנכעס עליהם, או שנבוז לה בסתר ליבנו ו"נקטין" אותם בתפיסתנו. מאוד יכול להיות שגם במצב משוחרר לחלוטין נבחר בסופו של דבר לא לקיים איתם מערכות יחסים אבל, כאמור, תהיה שם בחירה. במצב לא-משוחרר, צעדינו בעולם מוגבלים, והאנרגיה שלנו מנותבת אוטומטית לא לאן שבאמת היינו רוצים לנתב אותה.

המחיר השלישי שאני רוצה לדבר עליו הוא המחיר האשמה והגינוי העצמי. הזמזום התמידי של חוסר הנחת מעצמי, תחושת ה"אני לא בסדר". הרי כל עוד אני לא חיה בשלום עם האגרסיבית שבתוכי, אז בכל פעם שהיא תצוץ על פני השטח – ובמוקדם או מאוחר היא תצוץ – יחד איתה תצוץ גם תחושה של שנאה ושיפוטיות כלפי עצמי, שאין לה שובע, ואין לה מנוח. ההתנגדות הזאת למי שאני גוזלת גם היא כמות נכבדה של אנרגיה.

החופש להיות מי שאני בכל רגע נתון

אם כך, הנתיב לשחרור שהזכרתי, מתחיל בזיהוי של החלקים בהוויה שלי אני לא חיה בשלום, כלומר – אלו תכונות אנושיות גורמות לי לאי נוחות. מצב הוויה של שלמות פנימית פירושו "לעשות שלום" עם כל החלקים, גם עם החלקים שנתפסים בעיני כבזויים. מצב בו יש לי חופש להיות כל מי שאני בכל רגע נתון. אני לא מושלמת, אני שלמה עם מה שיש.

הצעד הבא הוא להתחיל לזהות את כל המנגנונים שהזכרתי – כאשר הם בפעולה. להתחיל להעביר אותם מהרמה הלא מודעת – למודעת, כאשר יש חשיבות רבה לזיהוי וליצירת המודעות בזמן אמת.

מי זה מסתתר מאחורי המסכה

לשים לב לאנרגיה שמושקעת ביצירת המסכה, לשים לב לתחפושת של "אני נדיב", "אני רכה ועדינה", "אני טוב לב", "אני מתחשבת באחרים" וכו' וכו', לשים לב לאנרגיה שאנחנו משקיעים על מנת שלא יתפסו אותנו במערומינו: למשל, מתפרצים בזעם חסר רסן, או מתחשבנים ומתקטננים על מה שנלקח מאיתנו.

לשים לב למה אנשים "כאלה" מעוררים בנו: לתחושות (סלידה? כעס? פחד?), לדרך ההתנהלות שלנו בחברתם (הימנעות? התעמתות?), ולמחשבות שעוברות לנו בראש ביחס אליהם ("אלוהים, כמה היא נוראית", "אני לעולם לא אהיה כזה").  

לשים לב לקיומה של אותה תכונה בתוכי, להתבונן במבט אמיץ וכנה על עצמי ולזהות את הרגעים בהם היא נוכחת בי. לשים לב לתגובות שעולו בי לנוכח אותו חלק, אותה תכונה. לסלידה העצמית, לאשמה, לכעס.

התבוננות עקבית, נחושה, וממוקדת כזאת, במוקדם או במאוחר יוצרת שינוי. זה לא יכול לקרות בכוח. אי אפשר לתלוש את המסכה מעצמינו. מה שכן קורה הוא התעוררות לעצם קיומה. לאורך זמן, אני לא אוכל להבחין שוב ושוב ושוב שאני מתהלכת בתוך בתחפושת, ולהסכים להמשיך לעטות אותה. מגיע הרגע בו היא נושרת מעצמה, כמו קליפה ישנה שאין לי בה יותר צורך.