החיים קשים?…אז צוחקים!

החיים קשים?…אז צוחקים!!

הומור כנקודת מבט וכדרך חיים

עקרונות יסוד לאימוץ נקודת מבט הומוריסטית על החיים:

 (לתגובות ניתן לפנות לטל: 6416766 -050 mail:roeedg@netvision.net.il )

·        "למה מלאכים עפים גבוה?   כי הם יודעים  לקחת את עצמם בקלות" (המלאך גבריאל).

אכן, תכונה ראוייה למלאכים. ואיפה אנחנו?  ומה איתנו?   רובנו כבני אדם הולכים ונהיים "כבדים" ורציניים עד להחריד עם השנים. ועל כך כבר טען וודי אלן בזמנו (בצטטתו הומוריסטן אחר): "מה לנו כי ניקח את החיים ואת עצמנו בכזו רצינות תהומית- הלו ממילא חיים לא נצא מכאן".

         הומור אמיתי צומח, פורח ומשגשג היכן שישנה קלות בתפיסת החיים. היכולת להתעלות מעבר לדרמטיות ומעבר לכובד ולכוח המשיכה המושכים אותנו למטה, למקום של שיתוק, תגובות מקובעות וחוסר ספונטניות. הצורך להיות "בוגר אחראי", כדי שנחשב כרציניים מספיק בעיני החברה ובעינינו שלנו, גובר לא פעם על הקלות, הצחוק והFun- ואנו משלמים את מלוא המחיר על כך.

מי שחפץ בהווייה קלילה וספונטנית יותר חייב לפתח ולהיות במודעות מתמדת לעולמו הריגשי כמו גם למחשבות והתגובות המנהלות אותו, להיות מסוגל להתבונן בהם ולבחור לבוא ממקום אחר, רענן, יצירתי, ספונטני. בסופו של דבר , כמו בתחילתו, זה עניין של בחירה –איזה איכות הווייה אני רוצה להעניק לעצמי ולהיות?

קיים סיכון מסויים ברגע שהחלטת ובחרת לסטות מה"עדר" ולההפך ליצור חופשי  וספונטני יותר, שלא נענה בהכרח לציוויים ההתנהגותיים – תגובתיים המקובלים.. יתכן ותחשב ל"מוזר"  ול"אחר" אך מה  זה בעצם משנה כל עוד אתה זוכה בחזרה בחופש האישי שלך ובשימחת חיים מחודשת.."אנשים טוענים שאני  סובל מאי-שפיות. טעות היא בידם, אני דוקא נהנה ממנה".

 וסיפור נוסף להמחשה: א' בא לב' וצורח על ב' שהוא ממש לא נורמלי.  ב' מסתכל עליו בהשתאות ושואל אותו "ואתה חושב שאתה נורמלי?"  "בטח" משיב לו א'.   ב' מחייך חיוך קטן של ניצחון ואומר לו "אם כך-אני שמח שאני לא נורמלי"  (אם כך נראית הנורמליות אז תודה רבה. מי בכלל רוצה להיות נורמלי. תן לי להיות "לא נורמלי" ושמח בחלקי.

ובהומור כמו באהבה: "אנשים אומרים שהשתגעתי מאהבה ואני טוען שהאהבה שמורה למשוגעים בלבד" (מורואה).

·                   הומור הוא ביטוי מיטבי של "אינטלגנציה ריגשית" גבוהה ומפותחת. שיסודה ביכולת לבחור בתגובה  יצירתית ויעילה למצב מסויים תוך התעלות מעבר לתגובה השגרתית הצפוייה והכבדה בדר"כ. 

סיפור מהחיים:: אחד ממתין בבנק למנהל מורשה החתימה  שיושב ליד שולחן הכתיבה שלו, עונה לכל הטלפונים המתקבלים ונותן לממתין בתור העומד לפניו להמתין… ולהמתין.. הממתין קולט את הסיטואציה ומתחיל להתעצבן. אך במקום לבוא בטענה מלאת כעס אל המנהל ובכך לפתוח את השיחה ביניהם באנרגיה שלילית שמן הסתם עלולה לפגוע בסיכויו לקבל את ההלוואה המיוחלת, הוא מבקש  את סליחתו של המנהל העסוק כאמור בשיחת טלפון עם לקוח אחר שהתקשר, ומבקש מהמנהל את מספר הטלפון הסלולרי שלו. "בשביל מה לך מספר הטלפון שלי?" שואל המנהל המופתע. "בשביל להתקשר אליך עכשיו" משיב הממתין. "אבל אתה ממילא נמצא כאן,  אז בשביל מה לך להתקשר אלי בטלפון?"…""כן" משיב הממתין "אבל אז כשאתקשר אליך- יש סיכוי שתואיל להתייחס אלי באופן מיידי יותר"..  המנהל הבין, חייך למשמע התגובה היצירתית, התנצל,  ותוך זמן קצר ביותר התפנה באוזן קשבת לפגישתו עם הממתין.. זה מה שתגובה יצירתית המלווה בהומור יכולה ליצור,תוך ויתור ועקיפת הכעס  והתיסכול שהיו עלולים להיווצר בתגובה כעוסה או מגנה, למרות שמן הסתם תהיה "צודקת".( אך על זה כבר  נאמר "מה זה משנה אם אני צודק-אבל הבית ריק". ומרוב שאני כה "צודק" אף אחד כבר לא רוצה לחיות איתי או לא רוצה לשתף עימי פעולה. אז מה באמת יצא לי לבסוף מה"צדק הקדוש" שלי? מלבד העובדה שאני "צודק").

 ·        פילוסופיית החיים שלנו:

 לפילוסופיית (תפיסת) החיים שלנו יש משמעות מכרעת על חוש ההומור שלנו והיכולת שלנו להתעלות ולקחת את החיים בקלות הראוייה.(למרות שהם לא תמיד קלים).

אם אנו תופסים בחווייתנו הבסיסית ביותר את החיים כמקום מאיים ומפחיד. אם אנו חיים עדיין ב"תודעה אסונית"  ("אויי וועיי" – יידיש), שהצרה  מאיימת לזנק עלינו מעבר לכל פינה חשוכה, אם אנחנו פסימיים חסרי תקנה, אז נדונונו לחיים חרדתיים, כבדים ומתגוננים. שם ההומור לא יכול לחיות ולהתקיים. שם הוא נפטר  מחנק  "בטרם עת".

אך אם תפיסת החיים שלנו היא קלה ואופטימית יותר. אם אנחנו מוכנים להיפגע ולהתחדש כתוצאה מכך. אם אנחנו מסוגלים לחייך בהבנה אל מול קשיי החיים (במיוחד בזמן כשהחיים "מחרבנים" עלינו)   או אז אנו יכולים להיות בני-ברית של ההומור,

שירצה מעצמו לחבור אלינו. החיים נותנים תמורה מלאה למי שמוכן לקחת אותם בקלות ולוותר על רצינות היתר, להבין שהחיים הם לעיתים בדיחה גרועה וכל זאת לעיתים על חשבוננו.

לתפיסתנו האישית "מאיין באנו ולאן אנו הולכים" ולמידת הערכתנו העצמית האותנטית יש חשיבות רבה. ולדוגמא: ילד בא אל אביו ושואל אותו בתהייה אמיתית: אבא, מאיפה באו בני-האדם?…מה מוצאינו?".  האב משיב לו שמוצא האדם מהקוף וכך מתוך אבולוציה הגענו לאן שהגענו. למחרת- הילד הולך אל אימו ושואלה: "אמא –מאיפה בא האדם?…מה מוצאנו?…חשבה האם לרגע והשיבה : "מאלוהים, מאהבה, מגן-עדן, מאדם וחוה". ואז הילד אומר לה : "אבל אבא אמר לי אתמול שמוצאינו מן הקוף!"…האם שוב חשבה כמה שניות והשיבה לבנה התוהה: "טוב, תראה, אבא דיבר כנראה על המשפחה שלו ואילו אני מדברת על המשפחה שלי"

 ·        "אלוהים נתן לנו את הדמיון כדי לפצות אותנו על מה שאיננו ונתן לנו את ההומור כדי לנחם אותנו על מה שהיננו".

ברגע שאדם מתעורר לראשונה למהות האנושית האמיתית שלו ולמצב ההווייה האנושית בכללותו

(The being of human beings ) זו עשויה להיות חווייה די מזעזעת. המעבר מ"שוּק המְצִיאוֹת"

(bargains market ) ל"שוֹק המְצִיאוּת"  (reality shock) עלולה  לעיתים להיות קשה מנשוא. שכן, מסתבר, כפי שאנו לבטח כבר יודעים, ש"זה לגמרי לא קל להיות פה בכלל" (כדברי השיר של שלום חנוך "בגילגול הזה").

       ולכן, צדק מי שאמר ש"יום ללא צחוק הוא יום אבוד מבחינתי" ועוד נאמר בזכות ההומור והצחוק שA laugh a day will keep the doctor away "" וכבר דובר רבות בזכות כוחו המרפא של הצחוק וההומור.

·        ה"מיינד" (המוח) האנושי הוא לעיתים "מטורף"-.  בני אדם הולכים ומאבדים את שפיותם תוך כדי כך שמחשבותיהם (בדר"כ השליליות) הולכות ומשתלטות עליהם. ה"עבד קם על אדונו"  המיינד ((mind- שאמור היה לעמוד לשרותנו לצורך החשיבה הרציונלית שלנו (כשאנו נזקקים לה) השתלט על כל חלקה טובה באמצעות "שיחות פנימיות" שהוא מנהל עימנו. במסגרת "שיחות" אלה, שאנו כה מזדהים עימן,  אנו מוזהרים שוב ושוב מפני איומי החיים. המיינד ניזון מפחד אותו הוא משליט עלינו וכך חיינו מנוהלים ע"י "תסריטים" שליליים להחריד בזמן שהשמש זורחת בחוץ והכל תקין ב"כאן ובעכשיו" של חיינו. ועל זה כבר אמר מרק טוויין- "צרות רבות היו לי בחיי אך רק מקצתן ארעו  באמת". כלומר, רוב הצרות הן בראש שלנו. כמה חבל ששם אנו בוחרים, בלי משים, לבלות את מיטב זמננו ושנותינו היפות.

 ·        הומור כדרך להעברת מסרים:

 לא תמיד נעים , נוח או יעיל להעביר ביקורת או להעביר מסר "קשה " לאדם אחר המגנה אותו על התנהגותו הנלוזה.  תגובה בוטה מדי יכולה ברוב המקרים לעורר התנגדות מטעם זה שהביקורת מופנית אליו ובכך לאבד מיעילות העברת המסר והפנמתו ע"י האחר.

כאן נכנס ההומור לידי ביטוי יעיל:

 את המעשיה הבאה שמעתי ממנכ"ל אחת מחברות ההיי-טק  (המובילות לשעבר) בישראל במהלך סדנה  שנתתי על הומור ככלי ניהולי וכדרך חיים:

 "בשעה 11.00 בדיוק הגעתי לבית קפה בת.א. לפגישה עיסקית  עם מנכ"ל- בעלים של חברה מתחרה וזאת בקשר למיזם משותף החשוב לעתיד שתי החברות קבענו את הפגישה במקום נייטרלי, מחוץ למשרדינו וזאת מטעמי חשאיות כלפי עובדי החברה.

בהכירי את מנהגיו הנלוזים של הקולגה בדבר נטייתו הכרונית לאיחורים מפליגים (המלווים תמיד בהסברים דחוקים) הקפדתי לבקש שהפעם ידייק ואכן כך הובטח.

אני כאמור הגעתי בדיוק בזמן והוא..צלצול הפלאפון המתנצל הראשון הגיע ממנו ב 11:05 "אני תקוע בפקק  תנועה אבל תוך כמה דקות אני מגיע "..וכך  עוד כשלוש שיחות מתנצלות עד לבסוף הופיע ב  11:35 . בדר"כ  הייתי כבר מזמן מסתלק מהמקום לאחר מקסימום של 10 דקות המתנה- כשיעור למאחר, אבל הפעם החלטתי לעצור בעד הדחף הטבעי עקב חשיבותה של הפגישה לעתידה של החברה שבניהולי.

במקום לכעוס ולגנות את הקולגה המאחר ובכך להתחיל את הפגישה ברגל שמאל החלטתי על שינוי בגישה. חייכתי אליו לחצתי את ידו, התיישבנו לשולחן צדדי ופתחתי בסיפור מעשיה אודות שתי ציפורים, ידידות טובות , שלא התראו זמן רב והחליטו להיפגש  בכיכר דיזנגוף  ביום שבת בשעה 14:00 . ציפור אחת " ייקית" מטבעה מגיעה בדיוק בזמן ואילו חברתה מאחרת בשעתיים. הראשונה כועסת ..תגידי מה קורה איתך…קבענו ב  2:00 ועכשיו 4:00 ..תדעי שאני מאד כועסת…

מחייכת הציפור המאחרת בהתנצלות ואומרת: "תשמעי..אני לא יודעת מה קרה לי…נסחפתי…פשוט היה יום כזה יפה בחוץ…אז החלטתי ללכת ברגל"

הקולגה שסרח חייך, לחץ את ידי בנימה כנה ומתנצלת, התוודה שאיננו יודע לשלוט כראוי על זמנו ומרגע זה ואילך הוא נמס, גילה גמישות מפתיעה ובפגישה של  שעה סגרנו עיסקה מעולה לטובת שתי החברות"

 אין כיום ספק לאיש בעולם הניהולי והעיסקי ( ובכלל), שהומור הינו אחד הכלים החיוניים למי שעוסק, מנהל או תלוי בשיתוף פעולה של אחרים (ומי לא?) אלא אם נאטמנו, ויתרנו והפכנו לציניקנים מושבעים כדברי אותו פילוסוף אנגלי- "אוהב אדם" ידוע – שאמר:   The more I know people – the more i Iove my dog" אבל כמה רחוק נוכל להגיע עם גישה שכזו?

 ההומור נחשב גם ככלי יעיל במיוחד בניהול משאים ומתנים-שזהו גם לחם חוקם של הרבה מנהלים ואנשי עסקים. כמרצה וכיועץ מזדמן לי להיות נוכח בישיבות שכאלה ולהשקיף  על המתרחש גם מעבר למילים.

שמתי לב לכך שרוב המו"מים  שלא הסתיימו  בהסכם חיובי היו קרובים מאד לסיום מוצלח מאחר והצדדים הסכימו לרוב הנקודות החשובות  אך משום מה נתקעו הצדדים והתבצרו בעמדותיהם בנקודות השוליות יחסית ובכך גרמו לסיכול המו"מ, וחבל.

ברגעים שכאלה כשהצדדים נעמדים על רגליהם האחוריות ו"משחקים" משחק כוחני ומעצבן של כיפופי ידיים הדדיים, עד ליצירת אוירת קיטוב, התרחקות ואובדן מוטיבציה להמשיך, יש למנהל המו"מ ההומוריסטן יתרון יחסי בולט על פני יריביו.

 נכחתי פעם, כיועץ, במו"מ על עיסקה נדלנ"ית גדולה- הפעלת חניון ענק  ואטרקטיבי במרכזה של עיר גדולה. לאחר משא ומתן מייגע שנמשך על פני שעות ארוכות, הגיעו הצדדים להסכמה על מרבית הנקודות החשובות להם. אך מנהל המו"מ מטעם המפעילים המיועדים היה איש עסקים  נוקשה ותאב בצע, מעבר לכל פרופורציה, שהאמין בגישת ה-   I win / you Loose ומתוך כך ניסה למקסם בברוטאליות את רווחיו העתידיים, תוך התעקשות  חסרת פשרות גם על נקודות שוליות ובכך החל לעורר שאט נפש  אצל הצד השני למו"מ עד לסיכונו של המו"מ כולו.

בשלב מסויים כשהמו"מ נתקע לפני כשלון סופי, עקב אישיותו ה"קשה" של המפעיל העתידי, עצר בעל הנכס את המו"מ ובקש מהנוכחים לשמוע את הסיפור הבא:

 "אשה הדורה מחנה את מכונית ה"רולס רויס" המפוארת שלה, ליד המדרכה, מול סניף בנק במנהטן שבניו-יורק, נכנסת לסניף הבנק ומבקשת לדבר עם אחראי ההלוואות בסניף. תוך שהיא מתיישבת מולו היא מבקשת הלוואה בגובה של 5,000 $ לצורך נסיעת עסקים בת שבועיים לאירופה. מנהל ההלוואות אומר לה שישמח להלוות לה כסף כמבוקשה אך מאחר והיא איננה מוכרת בסניף, ייאלץ לבקש ממנה בטחונות הולמים, לפחות להלוואה הראשונה. " אין בעיה" אומרת הגב' ההדורה. בחוץ , מול הסניף חונה ה"רולס רויס" שלי. הינה המפתחות. קח את המכונית כבטוחה. מנהל ההלוואות נראה מופתע אך צועד החוצה ואכן רואה את המכונית, נותן את המפתחות לשומר הסניף ומבקש ממנו להחנות אותה בחניון התת-קרקעי  של סניף הבנק. המנהל חוזר לשולחנו ומיד נותן לגב' את הסכום שבקשה תוך החתמתה על המסמכים המתאימים .

כעבור שבועיים בדיוק חוזרת הגב' לסניף ומבקשת לפרוע את ההלוואה. עושים לה את חשבון הריבית  שעומדת על:  19.5 $ וביחד עם הקרן: 5,019.5 $. הגב' פורעת את הסכום, מבקשת את מפתחות המכונית בחזרה ועומדת ללכת לדרכה. מנהל הסניף רץ בעקבותיה ומספר לה שבמהלך העדרה בדקו בסניף את יכולותיה הפיננסיות ומצאו שהיא עשירה גדולה ואם כך, אומר המנהל: "אינני מבין מדוע היית צריכה הלוואה בסך  5,000 $ ?" ואז עונה לו הגב' המהודרת:" כך אני שומרת על כספי- איפה עוד הייתי מוצאת בכל מנהטן חניה בטוחה למכונית שלי, לתקופה של שבועיים במחיר של 19,5 $ ?"

 הנושא והנותן מצד המפעיל העתידי חייך במבוכה, הבין את הרמז ומבלי לומר דבר על כך שינה את גישתו בהמשך מגישה נוקשה ביותר לגישה יותר נוחה ומתחשבת גם בצרכיו של הצד השני והמו"מ הגיע לסיומו המוצלח.

·                               "אדם ללא חוש הומור משול למכונית ללא קפיצים וללא בולמי זעזועים" – החיים העיסקיים וסיטואציות היום-יום  (ובמיוחד, במדינתנו הלחוצה- תבדל"א) מזמנות לנו אין ספור הזדמנויות למפחי נפש קטנים כגדולים ואנו מוצאים את עצמנו מגיבים לכך בתגובות אוטומטיות (ברובן ברובד הלא מודע), המעוררות כעסים, תיסכולים ושאט נפש  המצטברים ומעיקים על הווייתנו והגורמים לנו לעיתים לשיבוש שיקול הדעת וכתוצאה מכך לקבלת החלטות שגויות ומזיקות.

 ההומור מוכר ומקובל כאחד מבולמי הזעזועים היעילים ביותר. אדם המצליח להיות ער ומודע, ברגע הרלבנטי ובזמן אמיתי לתגובה הקשה המתעוררת בתוכו, יכול באמצעות שינוי נקודת המבט  לבחור בפרשנות הומוריסטית ובכך הוא מנטרל את עוקצה של ה"פרשנות השלילית-המעיקה".

 טוב- עכשיו  לבטח עוברת לכם מחשבה – כן, זה נשמע טוב אבל איך עושים את זה?

 אז כמענה הרשו לי להביא מסיפורו של צ'ארלי צ'אפלין שנתן פעם הרצאה בפני סטודנטים לקולנוע בג'נבה-שווייץ ובה נתן לשומעים כמה טיפים יעילים לתחילת דרכם כבמאים.

"כאשר אני רוצה ליצור תחושת טרגדיה, אני לוקח סיטואציה בעייתית בחיים של מישהו ומתמקד בה תוך שימוש בצילומי  Close-upואז רואים את האדם מתפתל בתוך הבעיה ורק הולך ומסתבך עם עצמו ללא כל פתרון , ממש טרגדיה ואז..מספר צ'אפלין אני משנה באחת את זוית  הצילום. המצלמה עולה למעלה ומתרחקת מהאובייקט תוך שימוש בעדשת Long-Shot  ואז אותה סיטואציה שנראתה קודם כמו טרגדיה…נראית לפתע כמו ..קומדיה וחיוך של רחמים והזדהות עולה אז על פני הצופים,כשהדברים נראים בהקשר הרבה יותר רחב"

ובכן, מה השתנה? הסיטואציה נשארה כשהייתה – רק זוית הצילום או נקודת המבט שהתעלתה היא שהשתנתה (ההקשר) ובכך קבעה את משמעות הסיטואציה.

 כלומר, שוב,היכולת שלנו להתעלות (במודעות) מעל המצב ואז להתבונן בו באופן אובייקטיבי, יצירתי ושונה היא המאפשרת לנו לבחור  את  סוג הפרשנות שאנחנו נותנים לו  ובהתאם לכך נקבעת איכות חווייתנו. השאלה היחידה והחשובה הנותרת בעינה – האם מודעים  אנחנו לכך (בזמן אמיתי) שאנו המקור לפרשנויותינו  ושיש לנו אפשרות בחירה בענין.

 את הקטע הבא קראתי פעם בירחון אמריקאי למנהלים: ויש בו בסיפור משהו הממחיש את הנאמר לעיל.

 הסיטואציה היא:  סופרמרקט  בעיר אמריקאית בשעת לילה מאוחרת.  החנות שייכת לרשת סניפים גדולה. באותה השעה נמצא בסניף הספציפי מנהל תורן.

באותו הלילה, הבעלים של הרשת, בהיותו בפגישת עסקים באזור, החליט עם סיום בילוי לילי במסעדה להכנס לסניף  לביקורת פתע, כמנהגו מפעם לפעם.

מנהל הסניף התורן זיהה את ה"Big Boss”  והתקרב אליו בהתרגשות ובטון  פגוע מתחיל לשתף אותו .."תשמע ..אל תשאל מה קרה..לפני כמה שניות היה פה  לקוח.. כושי שחור ענק כזה ועשה לי בעיות.. הזיז את הסחורה ועשה  מהומה..התלונן על המחירים…..התלונן על השירות..איים עלי בהגשת תלונה למרות שנתתי לו את כל השרות, העליב אותי…ובסופו של דבר, אחרי שבלבל לי את המוח במשך שעה שלמה- קנה כולה.. חצי כרוב, מיהו בכלל חושב שהוא..האידיוט הזה". לפתע הסיט המנהל התורן את עיניו הצידה וראה שהכושי הענק עומד לא רחוק מאחוריו ושמע את כל השיחה…ואז..לאחר שניה של מבוכה, התעשת העובד, הסתכל על  הבוס הגדול, הצביע לעבר הכושי  בחיוך ואמר לבוס.."אהה..ואז הגיע האדון הנכבד הזה..וקנה את חצי הכרוב השני"!!

ה-big boss  התרשם מתושייתו של העובד איך הצליח בשניה לשנות את המשמעות הרגישה של המצב ע"י שינוי בנקודת המבט או הפרשנות והחליט בו במקום ואמר לעובד.."התרשמתי ממך ומיכולת האילתור שלך והחלטתי  כעת למנות אותך למנהל הסניף הגדול שלנו בפניקס-אריזונה. קבל את ברכותי". העובד מסתכל המום בבוס ושואל בתום: "פניקס-אריזונה איזו מין עיר זו? זו עיר שחצי מהתושבים שלה הם שחקני ספורט והחצי האחר הן יצאניות המשרתות את השחקנים". וכעבור עוד כמה שניות מוסיף ושואל העובד את הבוס: "תגיד לי, למה מתוך כל הסניפים שיש לרשת, החלטת דוקא לשלוח אותי לפניקס?" עונה לו הבוס: "כי אשתי גרה שם ורציתי שתהיה לידה ושתוכל גם לעזור לה". " אה ..אם כך"..שואל העובד בתמיהה.."באיזה קבוצת ספורט היא משחקת?".

 ·        באמצעות הומור ניתן לומר דברים שאחרת היינו מתקשים בהעברתם:

 שימוש נוסף בו ניתן לעשות בהומור הינו באפשרות שהוא נותן לנו לומר כל דבר , לכל אחד ואפילו דברים קשים שהיו אחרת פוגעים או מעליבים. תמיד שמורה לנו הזכות, במקרה ומישהו נפגע מהאמירה ההומוריסטית שלנו, לומר לו "מה קרה לך אתה כבר לא מבין הומור? זה היה ממש בצחוק" וכמובן שהאחר, מתוך רצונו להוכיח שגם הוא קליל ובעל חוש הומור, היה  נאלץ לחייך ולקבל זאת בהבנה מאולצת.

 רוצים דוגמה, בבקשה: אדם מבוגר מאד בא אל רופאו האישי, שהיה גם ידידו ומשתף אותו בבעייתו עם אשתו הצעירה ממנו בשנים רבות."שמע" הוא אומר לרופא "אינני מבין. אשתי נכנסה להריון וזה לא יכול להיות ממני, כי כפי שאתה יודע , זה כבר לא ביכולתי ואנו לא מקיימים יחסים מזה זמן רב". הרופא, ידע מתוך שמועות, שלאשת ידידו המבוגר יש מאהב צעיר אך פחד לספר לו זאת  באופן ישיר מתוך כוונה שלא לפגוע בו ולכן החליט לספר לו סיפור: "אדם אחד הלך ביער ובידיו מקל הליכה. לפתע הופיע מולו דב גריזלי מאיים. הטייל נבהל ובבהלתו, כיוון את מקל ההליכה כלפי הדוב. לפתע..נשמעה יריה והדוב נפל ומת". משתאה הזקן ואומר: "איך זה יכול להיות? בטח מישהו דפק יריה מהצד". אה….אומר לו הרופא ..עכשיו כנראה הבנת מאיפה ההריון של אשתך!"

 ·   אופטימיות בלתי נלאית:  " אל תבכה כי זה נגמר. חייך כי זה עבר" (וצפה קדימה בתיקוה).

 בחלוקה מסויימת קיים הומור שחור-פסימי ולעומתו עומד ההומור האופטימי , טוב הלב, ה"מחליק" והמלטף את הכאב והמוגבלות האנושית תוך גילוי הבנה ואמפתיה.

מבין הציניקנים המקצועיים יש האומרים ש"פסימיסט הוא בעצם אופטימיסט מנוסה". ועוד מוסיפים הציניקנים ויומרו: "שאם אתה רואה את האור בקצה המנהרה אתה כנראה הולך בכיוון ההפוך ורואה את פנסי תאורת הרכבת הדוהרת לעברך, לדרסך".

קו דימיון מעניין בין האופטימיסט לאופטימיסט הינו ש"האופטימיסט מאמין תמיד שזה המצב הטוב ביותר שיכול להיות.  גם הפסימיסט מאמין כך".

ובכל זאת, פסימיסטים- אל ייאוש. לפני זמן לא רב פורסמה מודעת דרושים בעיתון יומי ובכותרת המודעה נאמר: "דרושים עובדים פסימיים לתפקידים בכירים בחב' היי-טק". בבדיקה שנערכה עם מנהלת מח' "משאבי האנוש" בחברה לפשר התכונה המבוקשת סיפרה המנהלת כי יש ברשותה מחקרים רציניים ומעמיקים המוכיחים שמנהלים פסימיים הם רציניים  ומעמיקים יותר בעבודתם. בזמן שהמנהלים האופטימיים נוטים יותר לשיטחיות ולשיטת ה"סמוך-יהיה בסדר".  אז פסימיסטים-אל ייאוש- עוד ישכרו את שירותיכם.

 ·        להתחיל "להתבגר" באמת ולהבין עוד כמה עקרונות חיים שהורינו לא לימדונו:

1.    מי שעובד כל כך קשה כי אמרו לו שזו הדרך להצלחה ולחופש כלכלי, אין לו באמת זמן לעשות כסף. הוא מותש מדי מלחשוב על משהו אחר מלבד מלקום מחר ב-5 בבוקר.

2.    מספר אחד לחבריו: "כל  תקופת ילדותי התפללתי לאלוהים, כמה פעמים בכל יום, שיזמן לי במתנה זוג אופניים.  לבסוף הבנתי את הפרינציפ…גנבתי זוג אופניים והתפללתי לאלוהים בכל יום… שיסלח לי".

3.    אל קפונה נהג לומר: " עם חיוך ואקדח הצלחתי תמיד להשיג יותר מאשר עם חיוך בלבד"

4.    נא לא לקחת קטע זה ביותר מדי רצינות.

·        ההומור המוערך ביותר- היכולת שלנו להתעלות מעל חולשותינו לצחוק על עצמנו:

 אחת האיכויות הגבוהות והיעילות של ההומור , בהקשר שלנו הינה… תאמינו או לא..היכולת לצחוק על עצמנו.

 אני מרשה לעצמי להניח שכולנו מכירים מנהלים קשוחים בעלי "פוזה" של רצינות תהומית שקשה להרגיש נינוח בחברתם. מנהלים שכאלה "מפספסים" משהו באנושיות שלהם. כן, יש מצבים בחיים בהם אנו נדרשים להציב גבולות, להיות חדים וברורים ולעיתים נוקשים אך השאלה המתבקשת היא האם יש לנו גם את היכולת והחופש עם עצמנו להיות  נינוחים, קלילים והומוריסטנים כשהמצב דורש או מאפשר.

 באחת מהרצאותי  בנושא "אינטלגנציה ריגשית והומור" נכחה מישהי שהציגה את עצמה בפני, בסוף ההרצאה, כשופטת בבית משפט השלום וסיפרה לי שכאשר מופיעים בפניה שני עורכי דין, המייצגים תובע ונתבע היא נותנת עדיפות, לכל אורך הדרך לפרקליט בעל ההומור העצמי (אם יש כזה)," זוהי פשוט  העדפה. אולי איננה הוגנת אבל היא קיימת. אין לי  סבלנות להקשיב לעו"ד טרחן המלא בדקדוקי עניות, המעייף אותי בסברותיו המלומדות. אני מעדיפה את זה שמעלה חיוך על פני". כך לדברי השופטת.

 לצחוק  ולרדת על אחרים זה קל יחסית. לצחוק על עצמנו זה כבר הרבה יותר קשה.

רובנו עדיין מאמינים שאם נרשה לעצמנו לצחוק על עצמנו- נשים את עצמנו ללעג ולשנינה בעיני אחרים. זוהי גישה שעבר זמנה, המבוססת על  הפחד להתגלות מעבר ל"פוזה" המגינה.

מנהל העוטה על עצמו תדמית רצינית ונוקשה שייך לדור הניהולי הישן של סגנון ניהול כוחני ומופרד.

כיום קיימת העדפה של מנהלים נטולי "פוזה" ( עד כמה שאפשר) היודעים "להסתחבק" עם הכפיפים  אך גם להיות רציניים וסמכותיים בעת הצורך. היינו, בעלי אישיות רחבה וגמישה.

 בזמן שהותי כתושב בארה"ב, יצא לי להתוודע  אל  החומרים של הקומיקאי היהודי-אמריקאי ג'ורג' ברנס (שנפטר בינתיים לפני כמה שנים). ה"בחור" היה מראשוני הסטנד-אפיסטים האמריקאיים והיה אותנטי בצורה בלתי רגילה. הייתה לו גם היכולת המופלאה לצחוק על עצמו וליצור ע"י כך הזדהות ואהדה.

בהופעותיו היה מרבה להתלוצץ בענייני סקס. כשמלאו לו 80 עשו לו מסיבת "חיים שכאלה" באחת מרשתות הטלוויזיה ובמהלך ההופעה ששודרה בשידור חי נשאל ברנס ע"י המנחה: "אתה מר ברנס, מרבה להתלוצץ בענייני סקס, בוא ותשתף אותנו- מהי החווייה של לעשות סקס בגיל 80 ? גורג' ברנס שלח בו מבט מחוייך והשיב: "זה כמו לשחק ביליארד עם חבל !".  כדאי גם ללמוד דבר נוסף בקשר להומור מתשובתו הלאקונית והמדוייקת של ג'ורג' ברנס. בחמש מילים הוא הצליח להעביר דימוי מדוייק ומצחיק . דימוי המשאיר מקום גם לדמיונו  של השומע. זוהי מעלה אדירה בהומור- היכולת להעביר דימויים מדוייקים ומתומצתים הגורמים לדמיון השומעים לקבל גירוי ולהתחבר ולראות כמו בעיניהם הם ואף לחוש את הדימוי מתרחש. בתוך עצמם .

דוגמא נוספת לשימוש בדימוי מדוייק קבלתי בתום אחת מהרצאותי בענין הומור. בסוף ההרצאה נגשה אלי גברת מבוגרת ומטופחת ובחיוך של שביעות רצון אמרה לי, במבטא ייקי כבד: "ההרצאה שלך הייתה כמו חצאית מיני על רגלי בחורה צעירה ויפה. זה היה מספיק קצר כדי לגרות את העניין ומספיק ארוך כדי לכסות את העניין."

 רוצים עוד דוגמא ליכולת של ברנס לצחוק על עצמו – בבקשה. כאמור אותו ברנס היה מופיע בפני קהל גם בגיל מתקדם (כמעט עד שהיה בן 100) ומטבע הדברים, מפעם לפעם היה ניתק לו חוט המחשבה והיה שוכח על מה דיבר. ופעם אחת כשזה קרה, הוא לא "נלחץ" וסיפר סיפור הרלבנטי למצב- שהוא הוזמן פעם להופיע בבית אבות מפואר בעיר ניו-יורק. הוא הקדים להופיע  ועד לתחילת ההופעה, הסתובב להנאתו בלובי של בית-האבות וניסה לקשור שיחה ידידותית עם תושבי הבית. לפתע נתקל בגב' מבוגרת והדורת פנים המחייכת אליו חיוך רחב וחם. ברנס היה בטוח כי היא זיהתה אותו, מאחר והיה סלבריטי מוכר,הוא התקרב אליה, הניח את ידו בחביבות על כתפה ושאל אותה בנימה אבהית "האם את מזהה אותי – את אולי יודעת מי אני?" הגב' הקשישה הביטה בו בפליאה מחוייכת והשיבה תוך כדי מנוד ראש- "תראה, אני לא יודעת, אבל כל פעם שזה קורה לי – אני ניגשת למשרד הקבלה ושואלת.. ואז אומרים לי.. אז אולי כדאי שגם אתה לא תתבייש תיגש ותשאל- בטח גם יגידו לך".

 גם וודי אלן "מצטיין" ביכולתו המופלאה והיצירתית לצחוק על עצמו. הוא מספר שסיפרו לו לכשהוא נולד, יצאו הרופאים מחדר הלידה אל אביו ובני משפחתו שהמתינו מחוץ לחדר הלידה ואמרו להם: "אנחנו מצטערים . ניסינו הכל אבל לבסוף לא הצלחנו- והוא נולד".

כמו כן מוסיף ומספר וודי ששאלו אותו פעם "איך זה שיצא ונולד כזה מכוער?…ענה להם וודי אלן ללא כחל וסרק שלכשהוא נולד סיפרו לו שהוא היה תינוק יפהפה אבל…החליפו אותו בטעות בביה"ח באיזה תינוק אחר…וכך הוא נמסר להוריו"

  ·        להיות "מרדן" –  

בכדי להיות מסוגל לפתח את נקודת המבט ההומוריסטית יש צורך להיות "מרדן" בלתי נלאה,  המוכן לבחון את כל האמונות המגבילות שהתודעה האנושית מטילה עלינו  ולהיות מוכן למרוד באלה המסרסות את הקלות, הצחוק ושימחת החיים שלנו.

על המורד במוסכמות המקובלות..לדעת  ולהכיר בכך שהתודעה האנושית הקולקטיבית, בשלב זה של התפתחותה- איננה תומכת  בקלות ובשימחת חיים. היא מספקת לנו בדר"כ פרשנויות ("שיחות פנימיות") שליליות וחסרי הומור לחלוטין. שם הכל מופיע כבד ומאיים.

על המעוניין לפתח את ההומור שלו לנקוט בעמדה קיומית- החלטה אסטרטגית לחיים ,להיות קל יותר  לסרב בכל תוקף לקבל את ההתניות של המיינד ("שיחות פנימיות") האומרות לנו שאין לנו עדיין את הנסיבות הנכונות לצחוק ולהנות.

 יש למרוד בשיטה- ב"מטריקס" תוך נטילת כל הסיכונים האפשריים של חשיפה לחרם חברתי עקב חשיבה שונה ומקורית. יש אנשים שלא יסבלו זאת בכך שיראו בכך איום על קיומם.

כפועל יוצא מה"מרדנות" על המעוניין בפיתוח ההומור והקלות שלו להיות מוכן להיות "מהפכן"- רבולוציונר בכל רגע נתון. "כאן ועכשיו" ולא מתישהו בעתיד. כי כידוע החיים מתרחשים כעת. הם משעשעים כעת בהווה ולא באיזה עתיד אפשרי..

 סיפור שממחיש את העניין נשמע בימי מהפיכת ה"גלאסנוסט" שהתקיימה בברית המועצות בימי הנשיא מיכאיל גורבצ'וב.

 עד לתקופת ה"גלאסנוסט" ועוד מימי סטאלין פחדו בבריה"מ מכך שהתושבים יזכו בחינוך  מדעי מעולה ובכך יתחילו להבין את המוגבלויות של המישטר הקומוניסטי ושל מנהיגיו. ולכן, כדי שהתלמידים לא יהיו חכמים מדי לימדו אותם חשבון בשיטה ש 2+2 שווה 7 ובכך קיוו לבלבל את דעתם ולמנוע מהם את חוכמת החשבון והמתימטיקה (מלבד יחידי סגולה שהשילטון חפץ ביקרם).

.בימיו של גורבצ'וב שהלכי הרוח בשילטון החלו להשתנות החליטו שחייבים לעשות מהפיכה בחינוך ולהחזיר את  לימודי האריתמטיקה לדיוקם. אך מאחר ומהפכה- "רבולוציה" לא רצוי לעשות בבת –אחת, כי זה עשוי להיות קשה מדי על דעתם של התושבים אז החליטו ראשי השילטון בבריה"מ לעשות זאת באופן מדורג וללא זעזועים מיותרים וההחלטה שנתקבלה היתה שבשנה הראשונה למהפכה ילמדו ש-2  + 2 שווה ל-6 . בשנה השניה לימדו ש-2 + 2  שווה חמש  וכך הלאה עד שהגיעו בשנה הרביעית לכך ש 2 + 2 שןןה 4  ובכך הושלמה המהפכה, שכן, כידוע מהפכות לא עושים באופן דראסטי..

 ועוד "טיפ" קטן לסיום: בל גם נשכח שהצחוק בריא לבריאות. אומרים שבכדי להזעיף פנים יש צורך בהפעלתם של 72 שרירים שונים בפנים ואילו בכדי לצחוק יש צורך רק ב-24 שרירים, אז מה כדאי?

BE HAPPY                                                                                                       

 על הכותב:  רועי דגן (עו"ד ואיש עסקים בדימוס). מרצה/ מנחה סדנאות/ יועץ ארגוני  בנושאים של התפתחות תודעתית ואישית בחברות וארגונים . מאמן אישי (קואוצ'ינג). נסיון מעשי של 25 שנים..

·        לתגובות ניתן לפנות לטל: 6416766 -050 mail:roeedg@netvision.net.il 

 ————————————————————————————

תגיות: הומור, הומור, הומור, הומור, הומור, הומור, הומור, הומור, הומור, הומור, הומור, הומור, הומור

יסודות ההומור, יסודות ההומור, יסודות ההומור, יסודות ההומור, יסודות ההומור, יסודות ההומור.

הרצאה הומור, הרצאה הומור, הרצאה הומור, הרצאה הומור, הרצאה הומור, הרצאה הומור, הרצאה הומור

מרצה הומור, מרצה הומור, מרצה הומור, מרצה הומור, מרצה הומור, מרצה הומור, מרצה הומור, מרצה הומור

מרצים, מרצים, מרצים, מרצים, מרצים, מרצים, מרצים, מרצים מרצים, מרצים, מרצים, מרצים, מרצים, מרצים

הרצאות, הרצאות, הרצאות, הרצאות, הרצאות, הרצאות, הרצאות, הרצאות, הרצאות, הרצאות