הכל או לא כלום

בכל מערכת יחסים אנו בוחרים לעצמנו תפקיד. לעיתים בתוך הקשר אנו משנים תפקידים לסירוגין. האם התפקיד שבחרתי מקדם אותי? מקדם את האחר? הנה סיפור קטן על תפקידים. גם אם לא הכרתם את עומר, גם אם לא נפשתם בירושלים, בטח נתקלתם בדמות או נסיבות "שהוציאו" מתוככם את התפקידים המתוארים.

 חופש. עומר בוכה. נופש. עומר בוכה.  אמא, אבא ועומר בן השמונה יצאו לנפוש עם חברים בירושלים. הם טיילו יחדיו שלושה ימים. שלושה ימים של הנאה וכיף. בסיום יום הטיולים השלישי, התפצלו המשפחות כל אחת לתוכניותיה שלה. עומר בוכה מרות. לא מפסיק לספר כמה שהוא עצוב… החופשה נגמרת… חברו עזב. אבא, אמא ועומר מטיילים בעיר, והוא בוכה. נכנסים למסעדה לאכול ארוחת ערב והוא בוכה. נוסעים במכונית חזרה לבית המלון והוא בוכה. הוא מתייפח בקול כי חברו כבר לא איתו, כמה חבל, שניהם היו יכולים להנות כל כך: בטיול בעיר, במסעדה, לנסוע יחד במכונית… באיזשהו שלב נראה כי מצב רוחו הירוד של עומר פשוט הורס לכולם את שארית הנופש. העיסוק המתמיד בתחושת העצב, במחשבות "מה היה אילו חברו נשאר?" הפך לאובססיה. די! רוצים לטייל, להנות, להביט סביב. לא רוצים להתכנס פנימה בדכאון. המשפחה חוזרת לבית המלון. מה עושים? איך מצילים את שארית החופשה המשפחתית?

 תפקיד המרגיע הלאומי

אבא מנחה את בנו להפסיק לבכות, לשטוף פנים, לקנח אף, לנשום עמוק. אבא מרגיע את עומר כי זה לא סוף העולם, ויש דברים גרועים הרבה יותר. הוא מדגיש בפני עומר כי עומר ממש מגזים, ומוציא את כל העניין מפרופורציה הרי הוא לא באמת איבד חבר. אבא מעודד את עומר "לתת חיוך", מציע לו לדבר על דברים נעימים כמו על הטיול שמתוכנן למחר בבוקר, ומסכם כי ילך לישון מוקדם, ומחר יקום "כמו חדש".

עומר מגיב בבכי. הוא חושב לעצמו כי אבא לא באמת מבין אותו, אבא חושב שמדובר בבעיה קטנה. אבא הסיט את השיחה לדברים אחרים כי רגשותיו לא מספיק מעניינים וחשובים לאבא.

כאן מתערבת מספרת הסיפור ומסכמת כי אכן נראה כי הילד קיבל מסר של הכחשה ושלילת רגשותיו. כאילו אין לילד סיבה טובה מספיק להרגיש מה שהוא מרגיש. הסטת הילד מהנושא, שמטריד אותו, מונעת ממנו התמודדות עם הקושי הספציפי, וקשיים בחיים בכלל.

 תפקיד האמפתי הרחום

אבא רגיש, ומבין כי עליו להתנהל אחרת. ברגישותו הרבה מציע לעומר אמפתיה רבה, ואומר "מסכן קטן שלי, אני כל כך מבין אותך, ממש מרחם עליך. זה כל כך עצוב לגדוע חברוּת טובה, קשה, קשה לאבד חבר".

עומר מגיב בבכי, ושוקע ברחמים עצמיים.

 תפקיד הפילוסוף

אבא מזהה שזוהי סיטואציה טובה ללמד את עומר שיעור לחיים. הוא אומר לו כי דברים קורים לא תמיד כמו שאנחנו רוצים, ובכל זאת עלינו לקבל את זה. עומר מתבונן באביו בעיניים זגוגיות, ותוהה למה אבא התכוון? מה זה בעצם אומר?

אבא בסבלנותו הרבה מנסה להקנות לבנו את תפיסת החיים החכמה "הבט בחצי הכוס המלאה". מזכיר לעומר את כל הימים הנפלאים שנהנה עם חברו. מספר לבנו כי אמנם למחרת בערב ישובו הביתה אך יקדישו את כל הבוקר והצהריים לטיולים מהנים נוספים.

עומר מתייפח עוד יותר כאילו לשכנע את אביו כי העצב שלו גדול מדי, ובהחלט ממלא יותר מחצי כוס.

 תפקיד הסנגור ו/או הקטגור

אבא מתחיל להיות אובד עיצות, ולהתבלבל. הוא מסביר בנימת התגוננות כי בעצם זה לא היה תלוי בו. זו היתה משפחתו של החבר שקבעה את הטיול המשותף רק לשלושה ימים. היו להם תוכניות נוספות, לפגוש בבני משפחתם. בהחלט אפשר להבין אותם, אם כבר נסעו עד ירושלים, לבטח ינצלו את ההזדמנות לבקר משפחה כאן. אבא מוסיף כי בתור חבר טוב, היה מצפה מעומר לפרגן לחברו, ולשמוח בשימחתו כשהולך להתארח אצל משפחתו, אותה לא ראה זמן רב.

עומר נעלב, הוא חש כי אבא מטיף לו מוסר, ושופט אותו. אבא לטובת משפחת החבר, ולא רואה את טובתו הוא.

 תפקיד היועץ

אבא התעייף. הוא מחליט להיות פרקטי, ולסכם את השיחה. הוא אומר כי לדעתו, הדבר הנכון הוא פשוט להכין את התיק למחר: כובע, מים, מצלמה. לתכנן מסלול טיול והפסקות במקומות אטרקטיבים, שיעשו להם כיף. הוא אף הציע כי מחר יתקשרו לחברים, לשאול לשלומם, ולאחל להם המשך חופשה מהנה.

עומר נע באי נוחות אל מול כל ההנחיות הללו. כמו אבא, גם הוא התעייף מלהסביר, ובחר גם הוא לסיים את השיחה עם אבא.

עומר ממשיך להתייפח אך הפעם בשקט. ממלמל לעצמו שלא יוכל להנות מחר בטיול כי לא יהיה לו את מי לשתף בחוויה, הרי חברו לא יהיה איתו. נראה כי השיחה עם אבא לא רק שלא הקילה על עומר אלא גרמה לו להתבצר יותר בעצבותו. בעצם, עומר לא קיבל מענה אמיתי לצרכיו. אך מה היו צרכיו?

הקשבה פעילה

עומר פנה לאמא. אמא בחרה להקשיב. עומר דיבר ממושכות, חזר על דברים שוב ושוב ושוב. אמא לא קטעה אותו. מדי פעם שחררה תגובות מינימליות כמו "אהה… אני מבינה… אוי… כן?"  היא מקשיבה לעומר תוך מתן תשומת לב מלאה והרבה אכפתיות. הוא פרק את האכזבה, הכעס, הוציא הכל ואט אט החל להרגע. אז פנה לאמא ושאל אותה אם גם היא עצובה? זוהי נקודת מפנה, כעת עומר פנוי לשמוע את האחר.

אמא ענתה שלא. היא לא עצובה כי היא מתגעגעת הביתה. אמא הוסיפה כי לעומר יש בחירה: הוא יכול לבחור להמשיך להיות עצוב ובצדק. כי זה מעציב להפרד מחבר טוב, מעציב כשחופשה נגמרת. הוא גם יכול לבחור אחרת. לבחור להנות משארית החופשה ולא לבזבז אותה בעצב. עומר ענה "אני בוחר להנות". הלך לישון. כשהתעורר למחרת בבוקר אמר לאמא: "אני עדיין עצוב אבל פחות".