המוסיקה של אדולף היטלר: חומר למחשבה

הסטודנט הצעיר לאמנות אדולף היטלר, מוכר ציורים למחייתו בוינה של 1907, התעניין בין השאר בארכיטקטורה ובעיקר במוזיקה. ידוע שהוא צפה בתקופה זו כ 10 פעמים בהפקה של האופרה "לוהנגרין" מאת ריכארד ואגנר, לעדותו היצירה אותה אהב ביותר כנער.
סביר שצפה בעוד כמה וכמה קונצרטים בוינה באותה תקופה, ולמנצח (העתיד להיות מיתולוגי) של בית האופרה חש היטלר הערצה מיוחדת. הנוכחות, הכריזמה, ובעיקר שפת הגוף של מנצח בית האופרה היו חזקות מספיק על מנת לגרום להיטלר ללמוד ולשנן אותן. שנים רבות אחר כך סיפר היטלר איך אימץ את המימיקה של אותו מנצח תזמורת בנאומים הפוליטיים חוצבי הלהבות שלו עצמו, איך סיגל לעצמו כריזמה לנאום מול קהל של מאות אלפי מעריצים פוליטיים משולהבים.
המנצח המיתולוגי של בית האופרה בוינה היה מהגר יליד בוהמיה, יהודי בשם גוסטב מאהלר.

אנקדוטה מחרידה היא דעתו של היטלר על כך שמאהלר מייצג את דמות "היהודי הנדיר שלא ראוי להשמדה, אלא להיפך". היטלר מצוטט ברוח זו בכמה וכמה הזדמנויות. מאהלר נפטר בטרם עת ב 1911, כך שלפחות לא "זכה" לשמוע את הדעה הזו.
הפליט הפוליטי היטלר "אומץ" על ידי משפחת צאצאי ואגנר בביירויט, היא ה"מכה" של התרבות הפאן-גרמנית שהקמתה היתה חלק ממפעל החיים של ריכארד ואגנר. יהיה נאיבי להמעיט בחשיבות ה"תרבותית" של מה שמכונה "מעגל בירוייט" אחרי מותו של ואגנר. וויניפרד ואגנר ויוסטון צ'מברליין פעלו למעשה "להכשיר את השרץ", הוא היטלר, ולהעניק לו חשיבות תרבותית כל-גרמנית, משהו שמזכיר "פרסים ממלכתיים" של היום, המיועדים לתת סוג של "הכשר" לדמות השנויה במחלוקת אידיאולוגית או פוליטית. מחקרים מודרניים סבורים כי וויניפרד ואגנר היתה מעריצה של היטלר כנערה מתבגרת, אך מאוחר יותר כשאומץ היטלר בביירויט היו מניעיה אופורטונסטיים. היא דאגה בעיקר לעתיד הפסטיבל שלה (זהו "פסטיבל ביירויט" המפורסם הפועל בהצלחה גדולה עד היום וכולו מוקדש ליצירות ואגנר) ולכן קידמה בפועל את הדמות שלדעתה תהיה בעתיד המנהיג הפוליטי של גרמניה. כך או כך, ברור שהוגה הדעות האנטישמי יוסטון צ'מברליין השפיע מאד על האידיאולוגיה ההיטלראית. אחד מנאומיו המפורסמים של היטלר אכן מצולם כשהוא נואם מהגזוסטרה המפורסמת בביירויט, סוג של "מקום קדוש" בעיני העם הגרמני.

בזמן ה"אנשלוס", הוא סיפוח אוסטריה, בחר היטלר במחווה ספציפית: הקמת פסל דווקא למלחין האוסטרי הגדול אנטון ברוקנר, מלחין אותו העריץ היטלר. זה שברוקנר עצמו, בן המאה ה-19, היה "נטול כל אידיאולוגיה" כאדם ומעולם לא התבטא פוליטית על דבר וחצי דבר לא שינה את דעתו של היטלר על היותו מייצג "גרמניות" באוסטריה. טקס הסרת הלוט מעל אותו הפסל גם הוא מתועד בסרטי תעמולה של התקופה.

ניכר גם שהיטלר ייחס חשיבות ראשונה במעלה למוזיקה כמדיום פוליטי, ובשנות שלטונו החליט באופן פעיל מה ישודר, מה ינוגן, מה יצולם, ובעיקר- מי יעצב את דעת הקהל. הסיפור העצוב של "מלחין החצר בעל כורחו", ריכארד שטראוס, מהווה את אחת הדוגמאות הטראגיות לדינמיקה הזאת. ב 1933 גוייס שטראוס בן ה 68 להיות "שר המוזיקה" של הרייך, בעקבות היותו המלחין הגרמני החי המוערך ביותר בעולם בתקופה זו. אבל שטראוס עצמו, ביומנו הפרטי, כתב כך:
"אני משוכנע שרדיפת היהודים על ידי גבלס היא בושה וחרפה לכבודו של העם הגרמני, כהצהרה של עצלות וחוסר יכולת. הנשק הסודי של בינוניות חסרת כישרון כנגד בעלי אינטליגנציה גבוהה משלהם וכישרון אמיתי".
גבלס ידע מצויין שזו דעתו של שטראוס, אבל הוא גם ידע מצויין שכלתו של שטראוס ונכדיו- יהודים הם. זה מספיק על מנת להחזיק במלחין המפורסם והמבוגר כ"בן ערובה" פוליטי, וזה אכן מה שקרה. נאמר לו בפירוש שנועדה למשפחתו הגלייה למחנה ריכוז אם יסרב.
משפחת שטראוס שרדה את השואה. התדמית של ריכארד שטראוס, לעומת זאת, הוכתמה לשנים רבות עד שמחקרים העמיקו והבינו את מלא הטרגדיה.

אנחנו לא רגילים לחשוב על סוגה אמנותית כמו מוזיקה כ"חשובה" פוליטית. אבל גישתו של היטלר, כמו זו השיטתית יותר של סטאלין, מוכיחות בעליל שאנחנו טועים. הכוונה שיטתית של מוזיקה היא אספקט חיוני במשטרים מודרניים. זו עובדה. שני הדיקטטורים הגדולים של המאה ה 20 העלו את התופעה לרמות של עיסוק כמעט אובססיבי: לא שחררו ולא הרפו, תוך ידיעה ברורה שהמוזיקה, על כל מגבלותיה, היא כח מעצב דעת קהל ואג'נדה ציבורית, היא מנחה בעקיפין את השיח הציבורי, והיא חיונית לעצם המשך קיומו של משטר דיקטטורי או מלוכני.
הם לא היחידים שהבינו את זה, והדוגמא אותה נתנו מיושמת גם היום במערכות ומשטרים שונים ברחבי העולם. זהו "נשק" אפקטיבי מאין כמותו כשמשתמשים בו באופן ציני ומדוייק.