המלצות ספרים

ספרים, רבותיי, ספרים
מה המשותף לאביב גפן, יוני נתניהו, אנה פרנק ורוברט קוואסקי? 
עדנה כהן קדוש עם ביקורת קלילה על ספרים מעניינים שקראה.
מאת: עדנה כהן קדוש

ספרים זה עניין של טעם אישי. נקודה, ועל טעם וריח אין מה להתווכח. מה שאני אהבתי לקרוא אולי לא יהיה מה שאתם תאהבו, לכן גם אל תתפתו למה שאומרים, כותבים, לרשימות רבי המכר ולמה שדוחפים לכם בחנויות. יש ספרים שתתחברו אליהם ויהיו כאלו שלא. בדיונים בין חברים בנושא, אם שואלים את דעתי לספר שבמקרה ממש לא אהבתי אני מסכמת בכנות עם חשיבות מאד גדולה לכבוד היוצר "לא יודעת, אני לא התחברתי לספר הזה", וכך גם אני תמיד אומרת למי שקרא את ספרי "אם לא אהבת או לא התחברת, אנא אל תהסס להגיד", ולמען האמת גם אינני נעלבת. בדרך כלל…
אז קבלו רשימה של ספרים יוצאי דופן שקראתי לאחרונה: (על כל אחד מהם, אגב, אני יכולה להעביר הרצאה שלמה ואין סופית, אך בחרתי לתמצת. מה שאומר- שמפגשי חברים סביב ספרים יכול להיות תמיד פורה ומרתק, ובינתיים אני עושה זאת עם שתי בנותיי הקטנות, ועם מאזין נוסף שאינו כלל מאזין לי- בעלי…)
קודם כל אתחיל עם התנ"ך הפרטי שלי- היומנים של אנה פרנק ויוני נתניהו. אלו אנשים מעוררי התפעלות עם סיפור חיים שאין צורך להציגו. זוהי קריאת חובה, ובוודאי הילדים שלנו עם כל תרבות ערוץ הילדים וכוכב נולד, יכולים ללמוד מהם רבות. אלא ש- אלו ספרים עם לקח ומוסר השכל, שאין אנו תמיד מיישמים. אלו ספרים שתמיד נוגעים עמוק בנשמה ונחרטים בלב.
ספר נוסף, בועט ומרשים במיוחד, זועק ומרתק, שנכתב בשפה משובחת, גדוש בסיפורים עשירים ומחכימים הוא "ביצה של שוקולד" של מנואלה דבירי, אם שכולה, שבנסיבות הטרגיות האלו הכרנו אותה גם בתקשורת ובפעילות ציבורית. עוד לפני אסון התאומים כתבה על אוסמה בן לאדן, למשל, ובכל אופן ערבבה באופן מרשים במיוחד את הגבול הדק שבין חיים ומוות.

"שומרת אחותי" של ג'ודי פיקו הוא אחד מן הספרים המדוברים ביותר לאחרונה, ואנא הרשו לי לקום ממקום מושבי ולצעוק- אם ישנה קנאת סופרים. אז כן! כאן אני מקנאה בה! כי זה בדיוק ספר מעולה עם כל המרכיבים המנצחים- כתיבה בנוסח הוליוודי עם משפטים עוקצניים ומשפדים, ובעיקר- עלילה מדהימה, מלאה בסוגיות אתיות ואף פילוסופיות, עלילה מחלחלת ומעוררת צמרמורת, שאינה, מסתבר יכולה להיות רחוקה מן המציאות! כאשר פנתה אליי נערה חביבה באיזו חנות ספרים, מתלבטת במה לבחור ושאלה "אני בת 13 איזה ספר יוכל להתאים לי?" ממש לקחתי לה מהיד את בחירותיה, ונתתי לה את "שומרת אחותי", "יש קטעים לא קלים לעיכול בספר", אמרתי לה, "אבל זה בדיוק על ילדה בגילך, ואת פשוט תעריכי את החיים שלך ואת המשפחה שלך! וזה כתוב מצוין!"
(נו, אתם מצטרפים לארגן קבוצת קריאה?…)
"אף מילה על אהבה" של חנה גולדברג הוא מסוג הספרים, שאינני זוכרת דבר מן העלילה שבו למעט אולי שהיה גס ובוטה. אני רק זוכרת שפשוט ישבתי ונפלתי מצחוק מכל עמוד שקראתי, שזו מעלה עצומה לספר. 
ספר מצחיק נוסף, שנון ומתוק מתוק בהגיגיו ובתובנותיו, שהפתיע אותי מאד היה ספרו של אביב גפן "ילדי יום ראשון". אביב גפן הוא מסוג המוסיקאים שקשה (לנו, "המבוגרות") להאזין להם ולאהוב אותם, אבל לזמרים אחרים הוא הצטיין בכתיבה גאונית ומרגשת במיוחד. הספר הזה השכיב אותי מצחוק, הזהיר אותי כאימא- באיזה אופן לנהוג בילדיי… ובקיצור- אם הייתי עורכת עיתון מבלי לחשוב פעמיים הייתי נותנת לו טור אישי. כן, לאביב גפן! ואני מסכמת שוב- ספר מתוק, מצחיק ומלווה בהגיגים נוגעים ללב!

ספר נוסף ששקעתי בו שבועות ארוכים בליווי הערות רבות בסגנון "את עוד עם הספר הזה? נו, מה היא כבר כותבת?" היה "לקרוא את לוליטה בטהרן" של אזאר נאפיסי, שכמובן עקב מקום הולדתי ריתק אותי מאד, אבל השבתי לכולם "אני בעצמי לא מבינה מה היא כותבת, כי היא כזאת אינטליגנטית וחריפה! הספר הזה הוא בעצם הרצאה ספרותית מאלפת שלה". כמו כן קינאתי בתלמידות שלה, אותן הזמינה באופן אישי לקבוצת הקוראות שהקימה בביתה. (נו, אז אתם מצטרפים לארגן קבוצת קריאה?…) מה שאהבתי בספר, מלבד סגנון הכתיבה המאוד ממולח של נאפיסי, הוא את חמלתה, את רגישותה כלפי תלמידותיה. מבין השורות הבחנתי כיצד יצאה מגדרה בהתעניינות בהן. ספר בהחלט לא תמיד קל לקריאה שעניין אותי באופן אישי עקב מוצאי האיראני.

לאחרונה נוצר טרנד של קריאת ספרי מודעות אישית כמו הסוד, אבא עשיר אבא עני, ימי שלישי עם מורי או ספריו של דיפאק צ'ופרה (האחרון יותר פילוסופי) ולמעשה- זכויות היוצרים שמורות לנו היהודים עם ספרי הקבלה וספריו המופלאים של רבי נחמן מברסלב. אני יכולה לסכם ולהגיד שאני מהחסידים הנלהבים של הטרנד הזה עוד לפני שהטרנד הזה כלל החל, כי אלו פשוט ספרים טובים, חיוביים, כתובים מצוין, מלאים באור, אין בהם שום פסיכולוגיה בגרוש, והראויים בביטחון גמור להיות מונחים בגאון בכל ספרייה ביתית!!! זוהי גם קריאת חובה לילדים!!! אני, אגב, נותרתי אותה אישה פסימית, רגשנית, בכיינית ומפוחדת. אבל אלו ספרים מעולים ומדהימים (באמת! לא בציניות!) לפי ספרה של אורניה יפה- ינאי "לכל אדם יש שביל" אני אמורה למות מהתקף לב בגיל 39 שזה עוד חמש שנים בדיוק, וזאת עקב הקריירה התקועה שלי… הידעתם זאת? (ושוב, אני ממש לא צוחקת… אפילו כבר הכנתי רשימת מוזמנים להלוויה)- 
(שאף אחד לא יעז להגיע!…)
והעיקר- ספרים זה דבר נפלא. נו, אז אתם מצטרפים לקבוצת קריאה?…

עדנה כהן קדוש, מחברת הספר "הדיבר החמישי.