המשאב האנושי וקבלה עצמית

המשאב האנושי וקבלה עצמית 

בעידן זה של ידע המשאב האנושי נתפס כמשאב החשוב ביותר ברמה הארגונית. ארגון שלא ישכיל לאתר, לקלוט ולטפח את העובדים שלו ימצא את עצמו ללא משאבים. מה שנכון לארגונים יפה שבעתיים לחיים הפרטיים. אדם שלא שומר, מגן ומטפח את המשאב האנושי שלו – הוא עצמו – ימצא את עצמו מהר מאוד נטול אנרגיות, עייף וברוב המקרים אף מתוסכל. שמירת וטיפוח המשאב האנושי הינה האחריות האישית שלנו כלפי עצמנו.

"ואהבת לרעך כמוך" משמעו אם אתה יכול לאהוב את עצמך על כל המגרעות שלך, תוכל לאהוב את רעך, חרף כל המגרעות שלו. נדמה לפעמים כי היחס הסלחני שאנו מבטאים הוא בעיקר כלפיי אחרים בעוד כלפינו אנו מגבשים יחס נוקשה ומבקר. אנו מאפשרים לאחרים לטעות, להיות אנושיים, להיכשל ולכאוב בעוד כלפי עצמנו אנו מגלים יחס הרבה פחות מאפשר – אנו יורדים על עצמנו או מאשימים את עצמנו ועסוקים וממוקדים ב"מה לא עובד אצלי?".

מדוע? מדוע אנו כה קשים כלפי עצמנו? מדוע אנו הופכים לעתים לשגריר לא ממש מוצלח של עצמנו? למניה בירידה בעיני עצמנו?

ייתכן כי הדבר נעוץ בבלבול בין ענווה והצנעת ההישגים למחשבה שאתה "אכן בסדר". ייתכן כי אנחנו לא מורגלים לפרגן לעצמנו ולהתבוננות עצמית מעצימה. הבריטים לדוגמא הפכו את הפחתת הערך העצמי לדרגה של תכונה חיובית… וקרוב לוודאי, שכולנו מכירים מישהו בסביבתנו שנוהג כך. אם-כן, כנראה שקיים בלבול בין הערכה עצמית מציאותית ובריאה – דימוי עצמי תקין – לבין יהירות שנחשבת חטא. החשש שמא חטאתי גורם לנו להיות מאוד נוקשים עם עצמנו ולגלות כלפי עצמנו יחס לא סלחני.

ייתכן גם וזה נובע מהרצון להגשים ציפיות של אחרים או מהתניה חברתית (-חינוך) של כיצד ראוי להתנהג ולעשות את "הדבר הנכון"?! ייתכן כי אנו קולטים שדרים של הסביבה שחשוב לרצות אחרים ולענות על הציפיות שלהם – ובכך אנו הופכים לאנשים המחפשים ללא הרף אישור מהסביבה. 

אולם, בהתנהגות זו גוזר האדם על עצמו קיום קפדני ותחושה כללית שאני עדיין "לא בסדר", או לא מספיק בסדר. אנו הופכים להיות אנשים שלא סבורים שמותר להם להחליט בעבור עצמם מה נכון ומה לא? אנו הופכים להיות אנשים שלא נותנים אישור לעצמם וכך הופכים להיות עייפים, מותשים וחסרי אנרגיות. אנשים שלפני כל מעשה או אמירה עסוקים ב"מה יגידו? האם יאהבו אותי? האם זה מקובל ובסדר?" ולמרבה הפלא תמיד מקבלים תשובה שלילית לשאלות הללו. 

אז כיצד הופכים לאדם המכיל ומטפח את עצמו? כיצד הופכים לאדם הנותן אמון בעצמו, בהחלטותיו ובמחשבותיו? 
בעיקר בשני דברים עיקריים: ראשית, בדימוי עצמי תקין והערכה עצמית תקינה ומציאותית. שנית, בהחלטה שהיחס הנוקשה שלי כלפי עצמי הוא סוג של חבלה עצמית וכי אפשרי ומגיע לכם קיום אחר. קיום שליו, מאפשר, מקבל ומכיל. יש ללמוד כיצד להפוך לאדם בעל עמוד שדרה או קנה מידה משל עצמו – כזה שלא זקוק לאישורים מבחוץ – ובדרך תצליחו להשיל מעליכם המון עומסים מיותרים. מאמן ידע לצעוד אתכם יחדיו בדרך זו.

וזכרו, אינך יכול לאהוב את עצמך, אם עמוק בפנים אתה לא מחבב את עצמך.