הנתינה בעולם התחרותי והכוחני

כמאמנים כולנו מאמנים אנשים לקראת מימוש מטרותיהם. מלכתחילה המתאמנים מציבים מטרות, ואנו כמאמנים יוצרים בתחילת תהליך האימון בהירות לגבי עצם המטרות, ולאחר מכן במהלך האימון תומכים בהם, כל מאמן על פי שיטותיו הוא, בדרך להשגת המטרות.

בתום תהליך האימון, או אף במהלכו, מרגע שמטרה מומשה יש תחושת סיפוק של המתאמן ושל המאמן גם יחד, יש שמחה גדולה של הישג. אבל מה הלאה ?

אם נפגוש כעבור זמן שוב את אותם אנשים שהתאמנו אצלנו,  מה באמת השתנה בחייהם? האם הם חשים מוגשמים לאורך זמן ? האם הם אכן חווים אושר? האם בחיי היום יום שלהם הם חשים שלוה? האם הם מרגישים שהם הגיעו אל המנוחה ואל הנחלה?

ברוב המקרים התשובה היא לא בא' רבתי. לעיתים הם יעצבו לעצמם מטרות חדשות, יציבו לעצמם יעדים חדשים ויפעלו לקראת כיבושם על פי העקרונות שרכשו במהלך האימון. לפעמים הם יבואו שוב להתאמן על המטרות החדשות. הכול מתוך אמונה חזקה שזה הדבר היחיד שעומד בינם לבין האושר, שאם הפעם הם יצליחו, אם הם יגשימו הפעם את הדבר הזה – הם יהיו מאושרים. וחוזר חלילה… אנשים רודפים אחרי האושר ממש כמו אותו חתול הרודף אחר זנבו.

כמאמנים, רובנו משתפים פעולה עם המשחק חסר התוחלת הזה. מאמנים את החתולים לרדוף יותר מהר, יותר חזק, יותר גבוה…

מאמני "דרך השפע" העובדים על פי שיטת קוד הקיום פרשו מהמשחק הזה. אנחנו מאמנים אנשים להתחבר למהות האמיתית הטבעית שלהם, וכשהם מתחילים לפעול מתוכה ומתנתקים מהמרדף חסר התוחלת, הם מתחילים לחוות אושר על בסיס יומיומי.  

הגענו לעולם כנשמות זכות וטהורות, השואפות לממש את הייעוד הנשמתי שלהם. הגענו לעולם כוחני ותחרותי, עולם של כוח ומעמד. המפגשים הראשונים צילקו את נשמתנו : רצינו להביא את הייחודיות שלנו בדרך של אהבה ולימדו אותנו שצריך להביא כוח. כל מפגש כזה עם סביבתנו הקרובה, הורים, גננות, מורים, הותיר צלקות בנשמתנו, אבל עד מהירה למדנו את כללי המשחק. למדנו להיות כוחניים ולא אוהבים, תחרותיים ולא מתמסרים.  למדנו להביא לעולם לא את מי שאנחנו באמת, עמוק עמוק בתוכנו, אלא לפעול ממקום של להוכיח בכוחניות את מי ומה שאנו.

במשך השנים, שורש נשמתנו נסתר גם מנגד עינינו. שכחנו את המקור הטהור שמתוכו נוצרנו, שמתוכו באנו לעולם. התחלנו להאמין שבאנו כדי להשיג, לכבוש, לממש, להגשים עוד ועוד מטרות.

האור טבעו להתפשט. כך גם האהבה, והאור שבנשמתנו. אבל בעולם כוחני ותחרותי הסתרנו את האור בתוכנו, ואת הנטייה להתפשטות תרגמנו לקריאתו של האגו : עוד, עוד ! לא מספיק ! נעזרים בכלים של ביקורת ("אני לא טוב מספיק" ) ושנאה עצמית, אנחנו רודפים אחר עוד מטרות, עוד כסף, עוד כבוד, עוד מעמד. ארדוף, אשיג, אחלק שלל. וכך נכנסו למרדף אחר הזנב, למחול השדים הזה. נשיג עוד ועוד, נגשים עוד ועוד- נרגיש לרגע שזה נפלא כי הצלחנו, ואנחנו גדולים ויכולים, נשמח שכולם עדים להצלחתנו, וכעבור דקה, או שבוע, או חודש, נרגיש שוב את הריק, את החלל שבתוכנו, את זעקת הנשמה הרוצה לפרוץ, למלא, לאהוב, לתת. ואת החלל הזה יתרגם שוב האגו שלנו ליצירת מטרות חדשות ויעדים ברי כיבוש.

כאנשים מחויבים למימוש נמשיך לעשות הכול במטרה למלא את החלל שבתוכנו : ניקח עוד קורס באוניברסיטה, נלך לעוד סדנא, נבחר יעד אקזוטי לחופשה, נקנה מכונית חדשה, נלך לקואצ'ר הכי יקר, נקרא עוד ספר, נלך לעוד מתקשר, וחוזר חלילה… מחול שדים.

אימון על פי קוד הקיום מחבר את האדם לשורש נשמתו, אל קוד הקיום שלו. זה המקור, זו תמצית האהבה, שבאנו להביא אל העולם, כל אחד בדרכו המיוחדת, דרך קוד הקיום שלו ודרך יסוד האושר אליו הוא קשור. זה מה שאנחנו, כמאמנים תודעתיים על פי קוד הקיום, עושים בתחילת תהליך האימון.

במהלך האימון אנחנו חושפים את כל נקודות החוזק של נשמתנו, כל המקומות בהם רצינו לאהוב ולא יכולנו, כל המקומות בחיינו, שבהם רצינו לתת ולא קיבלו את הנתינה שלנו.

אנחנו מתבוננים בכל מקום בחיינו בעבר ובהווה, שבהם יש לנו חוויה של סבל או של מאמץ, ומגלים שהמקור לסבל , למאמץ, לתסכול או לכאב שאנו חווים, נעוץ תמיד בהתנגשות שבין נשמתנו, בין כוח האהבה והנתינה הטבעיים שאיתם נולדנו, לבין חוקי העולם התחרותי וההישגי שבתוכו אנו חיים. כתוצאה מחוקים אלה ביטלנו את האהבה ואת כל עולם הרגש המופלא שלנו, והמלכנו עלינו את המיינד. הוא זה שעיצב את חיינו.

אט אט בתהליך האימון אנחנו מרפאים את הצלקות שנצרבו בנשמתנו, ומוחלים לעצמנו על המקומות והמצבים בהם פעלנו גם אנו על פי חוקי הכוח והמעמד. אנחנו מפסיקים לפעול מתוך המקום הזה. מפסיקים לפעול כדי לרצות, כדי להוכיח, כדי להשיג, ובפשטות מתחברים למי ומה שאנחנו באמת. ההתחברות לטוב שלנו, לאהבה האינסופית, האלוהית, שנשמתנו היא חלק מתוכה, מעלה בנו דמעות של הכרה, של היזכרות, של הכרת תודה.

אנחנו לומדים את שמעולם לא שכחה נשמתנו – שאנו נשמות זכות וטהורות, שבאו לעולם הזה כדי ללמוד דרך נתינה ואהבה. אנו מתגמלים את כל סביבתנו בכל האהבה המופלאה שבנו. המארג של קוד הקיום השונים, עם הנתינה הייחודית של כל קוד קיום, יוצרת מערכת יחסי גומלין שיש בה הכול. אחדות של אהבה. אלוהות.

הכול מתממש בחיינו. אנחנו חלק מהשפע. אנחנו האל הבורא כול.

כמה מילים לסיום: אנחנו מצויים כיום בסוף עידן אדמה, ועומדים בפתחו של עידן חדש. עולם החומר עומד בפני סיום, ומי שעוד לא התעורר – מתעורר כל יום למציאות החדשה הטופחת על פניו, לטלטלה שהעולם עובר.

תרבויות שלמות, מפותחות בהרבה מאלה שלנו, הושמדו ונכחדו כשהיו שטופות בחומר. האינקה, מצרים העתיקה, יוון הקדומה, שלא לדבר על התרבויות הקדומות והמפותחות של אטלנטיס ולמוריה, ובתקופות שקרובות לימינו יותר – איי הפסחא. סיפורי התנ"ך, החל מסדום ועמורה דרך המבול – כולם משכפלים את אותו דפוס: אסון או שואה כזו או אחרת שהביאו לקיצן ולהכחדתן של ציוויליזציות, שלצד הישגיהן בתחומי הרוח, היו שקועות בתוך החומר- החל מתאוות בצע וכלה במלחמות והקרבת קורבנות אדם.

אסכולות רבות ושונות מדברות על הקפיצה הקוונטית שעל האנושות לבצע ממש בעצם הימים האלה, עד שנת 2012. הקפיצה הזו, המעבר הזה למימד הב,א יתאפשר רק לאלה מאיתנו, שיהיו מוכנים לנטוש את החומר, ויפסיקו להתנהל על פי חוקי העולם התחרותי, הכוחני וההישגי. עולם כוח ומעמד או בראשי תיבות – עכו"ם, ממש כמו עכו"ם = עובדי כוכבים ומזלות, אנו עסוקים בעבודה זרה, באלילות של ימינו. 

כפי שכתבה אפרת פדרמן תומר, מאמנת בשיטת קוד הקיום, מבוגרי קורס מרץ 2008 ב"דרך השפע": "המשבר הכלכלי הגדול ביותר מזה מאה שנה הוא סימן חיובי לבאות. היקום נחלץ לעזרתנו. כעת זה הזמן. אין דרך אחרת להעיר את ההמונים הנוהרים אחר עגל הזהב אלא לנפץ אותו לרסיסים. כי רק מהניפוץ, מהרסיסים, ניתן לראות את היסודות, ולבנות ולהיבנות איתם מחדש. המשבר העולמי, ניפוץ עגל הזהב של ימינו, יאפשר לכולנו להתחבר מחדש לנשמה שבתוכנו, לייעוד שלנו, ליחסי הגומלין שבינינו".

כמאמנים, דווקא בתקופה זו, אנחנו שליחים. כמאמנים תודעתיים בשיטת קוד הקיום, מהות  השליחות מאוד בהירה לנו. השליחות שלנו היא הצעדת האנושות אל עבר המימד הבא, וכול אחד מאיתנו מחויב לשליחות הזו בכול לבבו, בכול נפשו ובכול מאודו.