הסקרנות הרגה את החתול..

רבים מבתי הספר לאימון בארץ ובעולם מחנכים את המאמנים החדשים לפיתוח רמת הסקרנות הטבעית שלהם. ההנחה היא שסקרנותך כמאמן עומדת ביחס ישר לאיכות האימונים שאתה מעביר, ומיומנות זאת הפכה למיומנות הדגל של כל מאמן מתחיל. הסקרנות היא אכן מקור כל שאלות העוצמה שעלינו לשאול כמאמנים, והעניין במתאמן הוא כמעט כל מה שחרטנו על דגל האימון, אולם אל לנו לשכוח להציב גבולות ברורים לסקרנות זאת. "סקרנות-יתר" לא רק שאינה תורמת לאפקטיביות האימון, אלא עלולה אף לפגוע במהלכו התקין ואולי אף במידת האובייקטיביות שלו. טענה זו, הגם שעשויה לעורר הרמת-גבה אצל עמיתי המאמנים, חייבת לעמוד לפנינו בשרות הלקוח.

לא בכדי הגישה הקו-אקטיבית מוצאת חוסר טעם בשאלה "למה…?" במהלך האימון. שאלה מסוג זה, על כל אופניה וסוגיה, היא שאלה שאינה לגיטימית באימון. הסיבה למצבים אינה משרתת את המתאמן, אלא אך ורק את סקרנותו האנושית של המאמן. במקום לשאול "למה בחרת להתחמק מהמנהל הישיר שלך בכנס העובדים המצטיינים?" כדאי לשאול "איך לדעתך התחמקות זאת משרתת את האינטרסים שלך להתקדם בסולם הדרגות בחברה?". ההנחה היא כי התשובה לשאלה "מדוע?" לא מפרה את המתאמן, ולא מפתחת אצלו אפיקי חשיבה חדשים. מעבר לכך, יש בשאלה זו מידה מסויימת של שיפוטיות, אשר אימון אובייקטיבי כהלכתו ראוי שימנע ממנה.

דוגמא בולטת יותר לבעיתיות שיוצרת "סקרנות היתר" של המאמנים ניתן למצוא בהבחנה הבסיסית בין אימון וטיפול – בעוד שטיפול יכול לעסוק בעברו של המתאמן, ולדשדש בנבכי ילדותו, הרי שאימון עוסק בשאלה "היכן המתאמן נמצא היום, לאן הוא שואף להגיע, ומה הוא מוכן לעשות בשביל זה?". כלומר – ההתעסקות היא בהווה למען העתיד. למעשה, לא אמורה להיות כל נגיעה בעברו של המתאמן. מכאן המסקנה, שדשדוש יתר בעברו של המתאמן, אינה תורמת אלא לסיפוק סקרנותו של המאמן, וזו בלבד. ההנחה היא שהמתאמן מכיר את העבר שלו על בוריו, והתעסקות בו לא תורמת לו מאום (לפחות מנקודת המבט האימונית). ומכיוון שאין מתפקידו של המאמן לייעץ למתאמן, אלא לאמן אותו לחשוב בכיווני חשיבה חדשים – ההתעסקות בעבר הינה כבזבוז זמנו של המתאמן. השאלה שצריכה לעמוד כנגד עינינו המאמנים הינה – את מי משרתת ההתעסקות בעברו של המתאמן, ואם נגיע למסקנה שאין בכך תרומה אמיתית למתאמן – הרי עלינו לחדול. הסייג היחיד לעניין זה הוא במקרה בו המתאמן עצמו העלה סוגייה מהעבר (ואז – ערכי המתאמן קודמים), או לחילופין המאמן מעלה שאלות המנסות להתחקות אחר ערכיו של המתאמן.

יש שמצביעים על אירועי עבר שונים, או התעניינות חקרנית באשר לפרטים כאלה או אחרים בחייו של המתאמן, כעל תהליך איתור עובדות שהכרחי לצורך "הבנת התמונה הכוללת". לכאורה טענה לגיטימית הטומנת בחובה את היומרה שלנו לדעת לכוון את המתאמן נכון יותר אם נכיר את הפרטים כולם. אולם טענה זאת מעמידה את המאמן באור היועץ המכוון. במקרה כזה, שבו למאמן יש תפקיד מהותי בהכוונת הלקוח – אכן יש נחיצות לרדת לפרטים הקטנים. אבל זה תפקידם של היועצים. הקואוצ'ינג מעמיד את המאמן כמכשיר ביד הלקוח, ורואה במתאמן שלם, יצירתי ובעל תושייה, והוא בלבד זה שאמור לקבל על עצמו את ההחלטות. כלומר – אם העובדות האלה מוכרות למתאמן (והן מן הסתם מוכרות לו), הרי שאין נחיצות אמיתית להזכיר לו אותם בשעה שהוא צריך לקבל החלטה בקשר לחייו.

אין להבין מדברי אלה שכל דיון שעוסק בעברו של המתאמן, או באחת מחוויותיו, הינו בבחינת "סקרנותו" הבלעדית של המאמן, ולפיכך אינו לגיטימי. לעיתים המתאמן עצמו מעלה סוגייה מעברו, שדווקא לעימות עם החוויה או להתעסקות החוזרת בה, יש משום למידה שעשויה להביא את המתאמן למחוזות חדשים, ולפיכך דיון כזה חיוני שיעלה במהלך האימון. מהו אם-כן הגבול המבחין בין סקרנות מיותרת שאינה משרתת את המתאמן, לבין תהליך אימוני בריא?! התשובה היא חד משמעית – כל עובדה או חוויה התורמות לחידוד הבנתו של המתאמן, להעמקת הלמידה שלו או לקידום העשייה – היא חיונית באימון. כל מה שלא עומד במבחן זה – מיותר.

כדי להמחיש את דברי אתן דוגמה מאחד האימונים שהעברתי לאחרונה. מי מאיתנו שאינו בקיא בתחום האימון יראה בו מפגש אימוני שעומד על גבול האבסורד. המתאמן סיפר לי על תחושותיו עקב אירוע מאוד טראומתי לגביו שהתרחש במקום עבודתו, וסיפר לי על חששו הגדול מהעתיד להתרחש עקב האירוע. מבלי לרדת לפרטי האירוע, ניסיתי לגרום לו להבין איזה סוג של תחושות גרם לו האירוע לחוות, האם וכיצד תחושות אלה מגבילות אותו, ואיך הוא עשוי למנף את העניין להעצמתו העתידית. קינחתי את האימון ב"שיעורי בית" למתאמן בהם הוא התבקש להכין רשימה של כל ההשלכות הקשות ביותר שעלולות לנבוע מאירוע שכזה. בשבוע שלאחר מכן, המתאמן חזר עם דף ריק. כששאלתי לפשרה של הרשימה המוזרה, ענה: לאחר שחשבתי על כך לא מצאתי שום כשל עתידי שיכול לפגוע בי כתוצאה מהאירוע. להפך… ואז העלה 3 אופציות למנף את העניין לטובתו. לבסוף הודה לי על כך שחשיבה רציונאלית שכזו עזרה לו להבין שאין בעניין זה משום מכשול לגביו. האמת היא (וכאן עולה האבסורד לכאורה), לא היו לי מספיק נתונים כדי להבין מה בדיוק התרחש בארוע, מלבד הנושא הכללי. אני גרמתי לו להסיק מסקנות על עצמו מבלי שאני הבנתי לגמרי על מה מדובר! זה לדעתי תמציתו האמיתית של האימון. אנחנו כלי שרת ביד המתאמן.

נושא "סקרנות היתר" הוא גם זה שמבדיל חבר טוב ממאמן. חבר טוב מעורב בחייו של המתאמן, ולא פעם הוא בעל אג'נדה משלו באשר לפעילות שעל חברו לנקוט להשגת יעדיו, ולפיכך הוא גם ירצה להיות מעורב בפרטים הקטנים כדי לראות את התמונה כולה ולהציע את עמדתו. מאמן לעומתו חייב להיות אובייקטיבי, ולהשאר ממוקד ברצונותיו הבלעדיים של המתאמן. האג'נדה הכבילה באימון היא אך ורק זו של המתאמן, ולפיכך אין משמעות אמיתית להכרת המציאות של המתאמן עד לפרטיה הקטנים. המתאמן הוא זה שחייב להכיר אותם, כי הוא זה שסולל לעצמו את הדרך. המאמן הוא הפנס המאיר לו את הדרך, בשעה שהמתאמן הולך בה. 

לסיכום, הסקרנות הטבעית שלנו היא אכן כלי שרת במהלך האימון, אלא שסקרנות זאת חייבת לתחום עצמה בגבולות התרומה למתאמן. קרי – כל סקרנות שמשרתת את המתאמן, ואותו בלבד – אכן מהווה כלי לגיטימי לאימון אפקטיבי. שנית – מאמן סקרן הוא מאמן טוב אך ורק אם סקרנותו הבריאה נתמכת ביתר עמודי התווך של האימון, כגון: האג'נדה היא של הלקוח, האימון נערך כולו ברוח החשיבה התוצאתית, תוך שמירה על מיקוד, ודחיקת הנטייה הטבעית שלנו לייעץ למתאמן (שהרי המתאמן שלם, יצירתי ובעל תושייה). כל ניסיון שלנו כמאמנים "לחקור" את העובדות הקטנות בחייו של הלקוח, אינו אלא ניסיון שעלול להסיט אותנו מהפוקוס האמיתי של האימון – יצירת תשתית שבה המתאמן יכול יהיה להעמיק את הלמידה שלו על עצמו, ולקדם את העשייה בפועל לעבר יעדיו.