הפיסול של אילן אורבוך

שנים שאני מרותק מהפיסול  של אילן אורבוך(ואף עסקנו בכך ב חוג פיסול גבעתיים) -ומי שאחראי על היכולת להכיר את האומן הישראלי הזה שאינו עובד בארץ הוא עמוס קינן שהביא אותו לגן הפסלים בתפן ( גם בתל נוף ובעומר נתקלתי בעבודות שלו) אילן אורבוך עוסק בפיסול שלו במרחב הפנימי של הזיכרון-ודרך הזיכרון הוא שואל שאלות על הזהות שלנו כבודדים וכקבוצה.

"בעצם נדמה לי שאף פעם לא עזבתי, נסעתי לטיול ארוך שהתחיל כמו הרבה טיולים ישראליים בדרום אמריקה והוא נמשך ונמשך, וברגע מסויים המקור ,כלומר ארץ ישראל , הפך לחלק מהתנועה המחזורית שאינה מסתיימת."(אילן)

       "בעיני, אילן אורבוך הוא בן גדולי פסלי ישראל ,ואולי החשוב והמקורי מכולם" (עמוס קינן)  

 אורבוך שייך לדור  הביניים באומנות הישראלית הוא כבר אינו מתעסק רק  בשאלות פולטיות או חברתיות ומאידך העיסוק שלו בעצמו אינו גולש לאובד של האופק החיצוני כמו הדור שאחריו-הוא שייך ולא שייך-הוא פרטי וציבורי.הוא משתמש בחומרים הבסיסים ביותר שאפשר -פיסול באבן ,עץ  ופיסול קרמי, זכוכית ועופרת-אבל הוא יוצר לאותם חומרים היקשרים חדשים שאינם מנתקים אותם ממקורם אך מוסיפים להם ערך חדש ולעיתים פרדוכסלי.

יצירתי  היא מיחזור של דימוייים וחומרים ,העברה מזמן אחד לזמן אחר.אבני שפת הכביש ועמודי הגשרים והבנינים שבהם השתמשתי ליצירת העבודות, יוצרים מעבר ממבנה אחד למבנה אחר , מכביש לעשית פסל, ממקום אחד למקום אחר ,אבני קשת או מדרגות ירושלמיות -ליצירת פסל בגרמניה(צויליזיה): מסמל אחד לסמל אחר – החיטה  כסמל גרמני -לחיטה כסמל יהודי תנכי , ישראלי.

אני עובד הרבה על הרווח שבן התרבויות במובן הפיזי והנפשי ,וכמובן  במובן האישי, כשאני מביא לתוך יצירה את זיכרונותי ,אלה הם הזכרונות מכאן והתהליך שעברו שם.כאן ראיתי לראשונה את מבנה הכיפה על קברי שיח ומקדשי אל אקצה ואחר כך בבירות ארופה האחרות. (אני גולדנברג -ראיון עם אילן אורבוך)

      "אני חושב שיש כאן אחוז נכבד מהאוכלוסיה המורכב מנוסעים במשרה מלאה  ועובדים בחצי משרה. אז כן אלו הם החולמים המקצועיים -הם חולמים כל הזמן ,ואני חושב שבאמצעותם החלומות הגדולים של היקום באים לידי הגשמה .כי היקום חולם באמצעות חלומותנו.ואני חושב שיש למציאות דרכים רבות ושונות להוביל את עצמה קדימה .ולחלום הוא בהחלט אחת מאותן דרכים" אחת הדמויות באנטרטיקה של וורנר הרצוג-סרט מומלץ  שהיה אחד ההתיחסויות שלנו ב חוגים גבעתיים)        "אל תרפו מהלבירנט הטנטרי של אורבוך .שהרי מי מתגורר בלבירנט אם לא המינוטאור -בעל ראש הפר" (גדעון אפרת -על במותיך חלל וזמן)    'באחת הפעמים  הוא (ביון )הציע לי פירוש ארוך אך משכנע,שעליו עניתי בתמימות "אני חושב שאני מבין אותך", תשובתו היתה כדלקמן :"כן מכך חששתי!"בהזדמנות פרשנית אחרת השבתי ,"כן אני יורד לסוף דעתך"לכך השיב,"אין לי ספק שאתה יורד לסוף דעתי , אבל מדוע אינך עולה לסוף דעתי ,או לצורך העיניין ,סובב סביב דעתי ?"לאט לאט התחלתי להבין שעל פי ביון "הבנה "זהה לסגידה רכושנית (grotstein1987 p61)'-חוג ציור גבעתיים.        אורבוך הוא אמן אי הבהירות,אמן המשמעויות העשירות המעסיקות את הדימיון ודוחפות אותו לעקוב אחר רמזים  בכל הכיוונים , רחוק ככל שהאנרגיות שלנו יאפשרו זאת,תמיד מעודן ,לעיתים קרובות משחקי."(קרטר רטקליף: המונומנט האינטימי)

תודות לקטלוג  שהפיק המוזיאון הפתוח בתפן לאילן אורבוך (1977)