הקפיצה משחררת

 "אני חייב לצאת מכאן", אמר ביל "ג'אמפר" סקוט לחברו לתא, רגע לפני שהצפירה החזקה סימנה את שעת כיבוי האורות בבית הסוהר השמור "לבנפורט" במדינת מרילנד בארה"ב. "ממש חייב לצאת….", המשיך למלמל לעצמו שעה שהאורות כבו במתקן הכליאה הגדול, אחד מהמתקנים השמורים ביותר במדינה. הבריון שבילי חילק עימו את תאו, ברנש שרירי ענק ונטול שיניים, ירק בזלזול טבק לעיסה לרצפת התא. ”תקפוץ בילי, פשוט תקפוץ החוצה", אמר בחיוך לעגני, רגע לפני שהסתובב ומילא את האוויר הדלוח בנחירותיו העזות.

רק לפני שבוע, היה ביל חופשי כציפור דרור, מנהיגה של חבורת אופנוענים קשוחים אשר התהדרה בשם המחייב "צנחני הגיהינום". חבורה זו, נודעה בכל היבשת בשל מעשי השוד הנועזים שהייתה מבצעת, תוך שהייתה נמלטת בצניחה (!!) ממש מתחת לאפם של שוטרי המדינה. בילי, אשר כולם כינו אותו "ג'אמפר" היה המנהיג הבלתי מעורער של כנופיה זו. במשך שנים הוביל את עשרת חברי הכנופיה, תוך שהוא מתעתע באנשי החוק, שודד בנקים, חברות ביטוח ובתי כלבו גדולים. את המרדפים שהיו עורכים אחריו השוטרים היה מנער בקלות רבה תוך הפגנת ביצועים שהיו משתווים ללהטוטני קרקס. בעיתונות, כינו אותו "בילי הקופץ" והפכו אותו לגיבור עממי, בדיוק כמו רובין הוד בשעתו.

על מה ולמה?  ראשית, מעשי השוד היו מתחילים בקפיצה. דמו לעצמכם סניף של בנק בעיירה מנומנמת במרילנד. רגע אחד, עומדים מספר אנשים בשקט יחסי וממתינים לתורם להפקיד או למשוך כסף ורגע שני, קופצים עשרה אופנוענים דרך קירות הזכוכית של המבנה, מנפצים אותם ברעש גדול ונכנסים עם האופנועים לבנק, תוך שהם רומסים ומנפצים רהיטים, וזורעים הרס וחורבן של ממש. ההלם שהיה משתק את הפקידים והלקוחות, היה מאפשר לבילי וחבריו למלא את שקי הבד בשטרות כסף ומטילי זהב ולצאת תוך דקות ספורות מהבנק, תוך שהם דוהרים החוצה על האופנועים, בדיוק בדרך שהגיעו- דרך קירות הזכוכית המנופצות.

למשטרה, לא היה הרבה מה לעשות. גם במקרים שהיו מצליחים להגיע לבנק בזמן, היה זה עניין של זמן עד שהחבורה הנועזת הייתה מוצאת את הדרך להתחמק מהם. למעשה, בילי וחבריו אהבו את המרדף וחיכו לו . לעיתים היו מתעכבים קצת כדי לתת לאופנועני המשטרה לדלוק אחריהם כדי לשים אותם לבוז וללעג. השיטה הייתה דומה. בילי וחבריו היו מובילים את שיירת המרדף אחריהם להרים, מגיעים למצוק גדול ונעצרים. מייד אחר כך, היו מתפרשים בשורה אחת לאורכו של המצוק התלול שהתנשא לגובה של מאות מטרים, מעל לנקיק צר ומביטים על השוטרים המתקרבים. תוך שמירת מרחק ביטחון מהכנופיה החמושה.  היו השוטרים מקטינים את המרחק, יודעים כבר כיצד יסתיים שוב המרדף. רגע אחד, היו מביטים זה בזה,  ישובים על אופנועיהם, שוטרים ושודדים. רגע אחר כך, היה בילי מסובב את ידית הגז, נותן את האות ועשרה אופנועים היו מפנים את הכידון לעבר התהום ו… קופצים, לעיניהם הנדהמות של השוטרים. עשרה מצנחים צבעונים היו נפתחים ושתי דקות אחר כך, הייתה הכנופיה על קרקעית הנקיק, אוספת את המצנחים, מכניסה אותם לתאי האופנועים  וממשיכה הלאה, לעיירה הבאה, אל הקפיצה הבאה.

"וירטואוזים", "עזי נפש", "הצנחנים הרכובים", אלה היו רק חלק מהכינויים שהתקשורת אהבה להדביק להם. מדריכי צניחה היו מתראיינים בערוצי הטלוויזיה השונים ומנסים להסביר את השיטה, איך עשרה גברים על אופנועיהם, הצליחו לצנוח מצוקים תוך סיכון חייהם ולצאת מזה בשלום. חבורות אופנוענים מכל רחבי המדינה ואף מחוצה לה, הדפיסו להם T-SHIRTS , שעל הגב היו מצוירים דמויותיהם של חברי הכנופיה, ישובים על אופנועיהם ומצנחים גדולים פתוחים מעליהם ועל החזה הכתובת- "הקפיצה משחררת".  בכל פאב אופנוענים ברחבי המדינה, עסקו יושביהם בתיאור הרפתקאותיהם של בילי וחבריו, תוך כמובן הוספת פרטים צבעוניים שלא היו ולא נבראו. אגדה חדשה נולדה.

אך כמובן, לכל דבר יש סוף וכך גם היה במקרה של "צנחני הגיהינום".  אחר צהריים אחד, תוך שהכנופיה נמלטת עמוסה במצלצלין, לאחר ששדדה סניף בנק מקומי סמוך לעיר בולטימור , היא נתקלה במחסום משטרתי. במרדף שהתפתח, הצליחה הכנופיה למצוא צוק גבוה שהתנשא על פני נהר הפוטומאק. ללא היסוס, חזרה הכנופיה על תרגיל ההימלטות שבנה לה את המוניטין הרב ברחבי המדינה. תשעה חברים הצליחו להימלט ברחיפה, הרחק מעיניהם של השוטרים הממתינים. בילי, שקפץ אחרון, מוודא שכל אנשיו הצליחו להימלט, נפגע מכדור בכתפו. פצוע, מדמם, הצליח לקפוץ, אך ללא יכולת ניווט, נסחף ברוח וצנח היישר לספינת משטרה שהוזנקה למקום.

חברי הכנופיה, שהצליחו להגיע לגדה השנייה של הנהר, צפו בחוסר אונים בשוטרים שכבלו את בילי הפצוע והוליכו אותו ישירות לבית הכלא המקומי. חודש אחר כך, נגזרו עליו 25

שנות מאסר, לריצוי בכלא השמור ביותר במדינה.

עבור בילי, זה היה סיוט אמיתי. להיות סגור בתא צר, מטר על שניים, בחברתו של בריון מכוער ומסריח, היה ממש עונש אמיתי. פעם ביום, היו מרשים להם הסוהרים להצטופף בחצר קטנה, שפיסה קטנה של שמיים הייתה נשקפת משם. אומנם, המוניטין שלו כמנהיג כנופיה נועזת הביא לכך שלא "יתעסקו עימו", אך המחשבה שלמשך כמעט כל ימי חייו יהיה כלוא במקום הנוראי הזה ,הדירה שינה מעיניו. "אני חייב לצאת מכאן", היה אומר לעצמו ולכל מי שסביבו. "חייב לצאת מכאן".

בילי ידע, שהסיכוי להימלט מהכלא השמור ביותר במדינה, היה אפסי. חומות עבות בגובה חמישה מטרים, הקיפו את הכלא, כאשר שומרים חמושים בארבעה מגדלי תצפית שמרו עליו יומם ולילה. החצר הקטנה, הייתה מוקפת בגדר תיל קוצני שהתנשאה לגובה רב, שבינה לבין החומות החיצוניות, היו מסתובבים כלבי שנאוצר ענקיים, שרק חיכו למישהו שיעז לחצות. כל השטח סביב בית הכלא היה שטח סטרילי שבו מכוניות לא הורשו לנוע ופטרולים תכופים של שוטרים חמושים הבהירו כי לא כדאי להעמיד הוראה זו למבחן. בילי ידע, שתהיה דרושה תוכנית נועזת ביותר, אם ירצה להצליח להימלט. אבל ממש נועזת.

בילי הרהר באפשרויות שעמדו בפניו. לחפור מנהרה? חבל על הזמן. השטח הסטרילי מסביב לכלא יחד עם רצפת הבטון העבה, לא הותירו מקום לתוכנית זו. לחטוף סוהר..??? גם זה לא. חייהם של הסוהרים, לא היו שווים יותר מקליפת השום. להתחזות לחולה ולנסות ולברוח מחדר החולים…??? זה היה סגור ומסוגר בדלתות בטחון כפולות. לא, זה חייב להיות ממש יצירתי, אחרת, סופו להזדקן במקום נורא זה, אם בכלל יצליח לשרוד כל כך הרבה.

בוקר אחד, כשעמד מחכה להסתדר בטור אחד ארוך לארוחת הבוקר, הרגיש בילי שמשהו נתחב לכיסו. בלי לזוז יותר מידי, שלח יד וגילה פתק עליו נרשם: "מחר בבוקר, בחצר, פינה צפון מזרחית. שעה 11 בדיוק". נרגש, קרע בילי את הפתק תוך שהוא מסווה את התרגשותו. שניות דמו לשעות. בשעה עשר וחצי בדיוק, כמו בכל בוקר, נפתחה הדלת הכבדה ו-500 האסירים, זכו לשעת השמש היחידה שלהם בחצר.  בילי עשה עצמו מטייל באדישות, אך ליבו דפק בקצב של מקדח נפט בטקסס. זה עמד לקרות בכל רגע.

בשעה 11 בדיוק, עבר מעל בית הכלא בטיסה נמוכה מסוק תובלה כבד. הכול קרה תוך שניות. המסוק, מתעלם מהזקיפים על המגדל, הטיל מספר פצצות עשן לתוך החצר הקטנה. במהומה שהתחוללה, תוך שהשומרים יורים באוויר מבלי לראות דבר, שולשל כבל מתכת עבה בדיוק בפינה הצפון מזרחית. בילי, המום, כרך את הכבל סביב גופו ותוך שניות ספורות מצא עצמו מרחף באוויר, עד שנבלע בתוך מסוק המילוט שהמשיך בדרכו הלאה משם, אל החופש.

מפקד הכלא, שהיה עד למתרחש, הזניק מייד ניידות סיור ואת המסוק המשטרתי, שהחלו לרדוף אחרי נתיב המסוק הנמלט. מפקד המשטרה המקומי, הורה באמצעות מערכת האלחוט לטייס המסוק לנחות מיידית ולהסגיר את האסיר המסוכן לידי השוטרים, שהמשיכו תוך הפעלת סירנות מיבבות לדלוק אחר המסוק על הקרקע.

לפתע, נעצר מסוק המילוט ונעמד, תוך שהרוטור הגדול גורם לו לרחף במקומו, כמעט בלי נוע. דלת המסוק נפתחה ולפתע, בזה אחר זה, קפצו החוצה עשרה צנחנים, רכובים על אופנועיהם. שתי דקות מפתיחתם של המצנחים, אשר ציירו תפרחת צבעונית על פני התכלת שמעל, ראו השוטרים ההמומים, את בילי וחבריו נוגעים בקרקע.  תוך שניות בודדות, נעלמו חברי הכנופיה על אופנועיהם מהמקום בשאגת אגזוזים, אל החופש.

שבוע אחר כך, קיבל מנהל הכלא מעטפה, עליה צוין שמו. לכשפתח אותה, מצא חולצת T-SHIRT  לבנה, עליה בצד אחד היו מצוירים אופנועים על מצנחיהם ובצידה השני הייתה רשומה הכתובת – "הקפיצה משחררת".