התעוררות / סיפורה של טנגה

מעבר לשבעת הרקיעים
היא טווה פנינים אל תוך הרשת
מעבר לקשתות הזהובות
היא יוצרת מניפות של אור רוטט
מעבר לשבעת הרקיעים
היא בוכה על אובדננו
ושואלת עד מתי
והזמן כמו מעבר לה, נשפך
אל תוך גביע חול נוזלי…

שירה של הטווה מציאויות
ניצן כסוף

כאשר פקחה טנגה את עיניה היא לא ידעה היכן היא נמצאת או איך הגיעה לכאן. שכבה מכונסת בתוך עצמה כעובר, עד שהמראות החלו להבזיק ולעבור בהכרתה. הכוכב המתנפץ, שברי האבנים המאירות, האנשים המושיטים ידיהם לעזרה והיא חולפת ביניהם- מתעופפת.
היא זכרה את הכנפיים הגדולות הזוהרות, עכשיו היה כאב עז בשכמותיה והיא ידעה ששברי הכנפיים המנופצות זרועות סביב.
שלחה את מחשבת הריפוי עם הסמל המקודש לרפא את החתכים בגבה ונשמה נשימות עמוקות. היא חשה צריבה חדה בריאותיה כאשר נשמה את האויר הסמיך הלוהט. עטפה את עצמה בבועה הכחולה של ההגנה והמתינה, המתינה בתוך הבועה הכחולה מכורבלת כעובר. אט אט ירדה החשכה מסביבה.

כשפקחה שוב את עיניה ידעה שהיא שרויה בעולם חדש. שחר אפור עלה ושמש שצבעה סגול עם נצנוצים ורודים. קמה לאט לאט חשה מחדש את גופה הגשמי, העצמות, כלי הדם, השרירים, מתחה את גופה ומוססה את הבועה הכחולה, בינתיים, חשבה לעצמה. התקדמה והתקרבה אל קצה הצוק. מסביבה נפרשו מרחבים עצומים ולמטה עמק רחב ששרשרת הרים מקיפה אותו.
היא עמדה על הצוק הגבוה והבחינה בנצנוץ לבן בתוך העמק והיתה בטוחה שאלה הם הגבישים אבל במבט שני ממוקד יותר היכתה בה הידיעה שאלה הם עצמותיהם של לוויתנים, עכשו ראתה את צורתם, את הלובן הבוהק והמנצנץ וידעה שהם כאן. מתוך העצמות וביניהן היו אבני הגביש זוהרות ומנצנצות שזוהרן יצר מעין כיפה על כל העמק. היא כרעה על ברכיה וזעקה של כאב וצער בקעה מתוכה, השעינה את ראשה על האדמה, כפות ידיה מכסות את ראשה ובכתה.

הרוח החלה משתנה וכהרף עין החלה הסערה, אפפה הכל סביב והיא שוב נעטפת בבועה הכחולה המגוננת.
סביבה הכל השחיר, סלעים התנפצו והדרדרו, האדמה רעדה תחתיה, היא המתינה מכונסת בעצמה, מתכווננת.
כשפסקה הסערה, שחררה את הבועה והתקרבה אל קצה הצוק השבור. העמק כוסה באדמה, לא נשאר זכר לעצמות הליוויתנים. היא ישבה ושרה את שיר קינתם וקולה נשמע למרחקים.
כאשר סיימה נותרה דמומה וסביב הכל היה כמו אפוף בקסם התדרים שסבבו סביב, ומתוך הדממה החלה תנועה ומתוך האדמה היבשה החלו לצוץ ולעלות סלעים שחורים, הם היו גבישים חלקים שחורים והם צצו ועלו והחלו לסמן לה דרך, שביל.
עכשו החלה לצעוד בשביל הזה בבטחון, אינה מכירה את השביל, חדש לה, אך הוא מדריך אותה. השביל מוליך מעלה עוד ועוד אל פסגת ההר.
השמיים עכשו בהירים ולמעלה גבוה השמש הסגולה. 
רוגע באוויר, שקט, האוויר הסמיך העכור נעלם, עכשו הכל צלול ונקי. טנגה מפוגגת את הבועה הכחולה ומתקדמת וכשהיא כבר למעלה בפסגה היא רואה פתח מערה, כשהיא שולחת מבט מעבר לכתפה היא רואה שהסלעים השחורים חוזרים לאטם ונעלמים בתוך האדמה. השביל בו הלכה נעלם ואיננו.
עכשיו היא עומדתמול הפתח הכהה ופוסעת פנימה. שוב אפלה, שוב האויר דחוס אך הפעם אין לה צורך בבועה הכחולה, היא חשה שמגע עם המערה יאפשר לה ידיעה ברורה יותר. צעד צעד היא מתקדמת בחשכה והיא יודעת שזו מנהרה שיורדת אל בטן ההר. על קירות המנהרה מתחילים לנצנץ הגבישים ומאירים לה את דרכה. צעד אחר צעד היא מתקדמת, לאט לאט, והדרך יורדת מטה עוד ועוד.
ועכשיו מישור, התרחבות, שוב אין המנהרה צרה, וטנגה עומדת מול מסך ירוק של צמחיה שמכסה על פתחה של מערה.
בזהירות היא מסיטה את המסך אך הוא כמו נפתח פתאום מאליו, מאי שם מופיעה זרוע ואחריה פנים מחייכות של נערה צעירה.
ידעתי שהגעת, חשנו אותך והמתנו לך, ידענו שאת כבר קרובה.
על פניה של טנגה סימן שאלה והיא מנסה להעלים אותו ולחייך, אינה יודעת מה לומר. היא עומדת בפתחה של המערה המוצפת באור, המערה כולה משובצת בגבישי קוורץ ובאחת הפינות בריכת מים צלולים ומסביב צמחים ופרחים בשלל צבעים. מכפת המערה יורדים מרחפים כערפל נצנוצי אור ובתוכם מתגלות קשתות צבעוניות יפיפיות.
אנחנו חיכינו לך, ידענו שתגיעי טנגה, אומרת שוב הנערה ומושיטה ידיה אל טנגה.
יש לי הרבה שאלות, אומרת טנגה,
אני יודעת משיבה הנערה, אבל עלינו למהר, הזמן כאן אוזל, עלינו לעזוב את המערה. בואי, בואי פגשי את החבורה הקטנה שלנו.
טנגה שותקת, שוב אינה יודעת מה לומר.
עוד כמה צעדים בתוככי המערה והיא מוקפת בקבוצת ילדים, הם מקפצים סביבה נרגשים, ביחד עם הנערה הם שבעה מהנערה הבוגרת שנראת כבת חמש עשרה ועד הקטנטנים שנראים כבני שלוש וארבע. 
אנחנו באים אתך הביתה, הם שרים.
עכשו טנגה מבינה, היא מחבקת אותם ונושקת להם.
לפני שנצא אלמד אתכם את מחשבת הריפוי וטקס הבועה הכחולה, יתכן שנזדקק לכך בדרך.
הם עוזבים את המערה הזוהרת, שולחים מבט אחרון, לפרידה, לתודה.
הבוגרים נושאים את הילדים הקטנים וטנגה מובילה אותם עכשו דרך המנהרה במעלה ההר אל הפתח שבפסגה.
היא יודעת שהסלעים השחורים לא יעלו הפעם ליצור שביל שינחה אותם בדרכם אבל היא יודעת שעזרה והדרכה יגיעו.
היא יודעת זאת בבטחון בדרכם ליצור עולם חדש.