חיים של צל"ש – אקוטאלי בכל יום

בס"ד

חיים של צל"ש – אקטואלי בכל יום

מחשבות בעקבות טכס הענקת צל"שים

לגיבורי  מלחמת לבנון השניה

השתתפתי בטכס  ישוב במטבח, מול הטלויזיה., כבר אינני מתבייש לבכות בנוכחות הילדים שלי כאשר אני מוצף רגשות. התרגשתי ובכיתי. הסתכלתי על הלוחמים הגיבורים הללו, על השתיקה האופפת אותם ועל הסערה הפנימית העטופה בשקט פנימי. הקריין מתאר את אירועי הקרב הבלתי נתפשים ואני שומע: מסירות, הקרבה, מופת, עוז, רעות, אומץ, נחישות, חירוף הנפש, אני מביט בפני הילדים הללו ורואה  סתם ילד טוב, מסורק. במדים מגוהצים, מציץ אל הקהל, שם ניצבים על רגליהם הוריו הנרגשים. המחשבות נודדות. במה הם מיוחדים, אני שואל את עצמי. ולפתע הלוחמים עצמם עונים על שאלת הכתב:" במה אתם מיוחדים? מה הכשיר אתכם לגבורה העילאית הזאת"? והם משיבים: "אנחנו לא מיוחדים, אנחנו סתם אנשים רגילים. כל אחד במצבנו היה פועל כפי  שפעלנו". "ומנין הגבורה הזאת"? מקשה הכתב. " לא יודע" עונה לו הגיבור.

מנין הגבורה אני שואל. מה באמת מיוחד בבחורים הללו? ולפתע הבנתי, אין בהם שום ייחוד, הם ממש כמו כל אלפי האנשים שיושבים איתם בהיכל התרבות והמליונים שצופים בהם בהתרגשות מהבית. המחשבות אינן מרפות: אדם רגיל נקלע לסיטואציה מורכבת כמו מלחמה, או אירוע חירום, חיים בסכנה, איום קיומי על אנשים שהוא כלל לא מכיר ולפתע, האיש הצנוע והעדין הזה, באחת נעשה גיבור. הוא פורץ, מחלץ, מוסר נפשו, פעם ועוד פעם, מסביב הכל אש, אצלו בנפש אין חשבון ואין פיקפוק, הוא יודע מה עליו לעשות והוא כל כולו בהתמסרות מוחלטת, פועל בכוח פנימי אדיר, שהוא עצמו איננו מכיר מחיי היומיום שלו.

כמו משהו מבחוץ, מניע ומפעיל משהו מבפנים. צל"ש, מופת ועוז. ממשיכות המחשבות: ומה קורה עם אותו אדם שעה שאין כל התרחשות חיצונית, היכן הכוח התמיר והמופלא הזה מתחבא? "לא יודע", אני שומע לוחם נוסף עונה לכתב אחר.'בתוכו', אני משיב. אני מביט בו, בחור נחמד רגיל, כאלו שאני לא עוצר להם טרמפ, לא מבחין בהם בבית הקפה, או בתחנת הדלק, "צל"ש", אני שומע," מופת, עוז". נזכרתי בבחור הנחמד שיצא בבוקר  לטייל עם הכלב לפתע שמע צעקות אימה וראה דירה בקומה שלישית עולה באש ואנשים צועקים שישנם ילדים בבית והדלת נעולה. ותוך חמש שניות יש פה גיבור שהציל מהלהבות בחירוף נפש וסיכון עצמי מדהים, ארבעה ילדים שהוא איננו מכיר, ועד שבאו הכבאים, הוא נעלם. "צל"ש" אני שומע.

איפה נחבא הכוח הזה בכל ימות השנה? בנו, אני חושב. אז למה אנחנו לא פוגשים אותו בכל עת, מדוע הוא לא זמין לנו יום יום? רק מפני שאין מניע חיצוני שגורם לו להתעורר ולפעול.

אילו יכולנו להפעיל את הכוח הזה מבפנים, ללא אירועים חיצוניים כמו מלחמה ואסון ושבר, היינו גיבורים של החיים כל יום.  ואז באה לי מחשבה חדשה מאד: אם כך, לכל אחד מאיתנו מגיע צל"ש, כי בעומק כל אחד מאיתנו טמון כוח אדיר שאין הוא מכיר ביום יום ויש לי הוכחה, מגיבורי מלחמת לבנון השניה, , הם עצמם אומרים בענווה וביישרות, בשידור חי מעל הבמה בהיכל התרבות: "לא יודע מנין שאבתי כח לפעול כפי שפעלתי".  "לא ידעתי שהכוח הזה טמון בי".

תם הטכס המרגש ואני נותרתי עם המחשבות שמלוות אותי מאז: בכל אחד מאיתנו טמון כח טמיר ונעלם, עוצמתי, בסדרי גודל שאין אנו  מסוגלים לתאר לעצמנו. ישנם מצבים קיצוניים-חיצוניים, שיש בכוחם לשלוף מאיתנו את הכח הזה  ולהפעילו במציאות, מבלי שאנחנו קובעים את סדר הופעתו, הוא שם והוא פורץ. הוא מופיע מתוכנו כפרטים  אך הוא נכס ששייך לנשמת האומה, הכלל ישראלית.

אימון יהודי מאפשר להזמין את המתנה הזאת אל חיינו ללא גירוי מבחוץ, מזהה והופך את הכח הזה שיהיה זמין בכל תחום בחיינו, מזמין אותנו להוביל ולהנהיג אותו לניצחון במלחמת החיים הפשוטים בכל יום. הכח הזה טמון בנו.

כן, אנחנו מכירים את הכח הזה שניצק בתוכנו על ידי הנותן ליעף כח, המאיץ בנו לפרוש כנפיים אל הגבהים שבתוכנו ולבחור בחיים של עוז ומופת – ללא מלחמות.

אנחנו הגיבורים של החיים, כולנו מיועדים לצל"ש.