חשיבה הכרתית לפי ימימה – היכולת לנתינת רגש לקיום

למה המציאות מפתיעה אותנו כל פעם מחדש ?

מאת: אילן הרן

נתחיל בציון העובדה הפשוטה

המציאות מפתיעה אותנו

עובדה זו אינה מהפיכה מחשבתית, היא עובדה ידועה המוכרת לי אישית מזה עשרות שנים. למעשה הייתי מצפה שבפעם הבאה שהמציאות קורית שלא כפי שציפיתי, אקבל זאת בהבנה, כמקבל תופעה מוכרת ורגילה – בודאי שלא בהפתעה.

אז למה אני מופתע, מתרגז, נלחם, מאשים ושאר ירקות ?

נתחיל בהנחת יסוד לחיים :  המציאות אינה שוגה, היא אינה מדייקת, היא קורית.

זה תפקידה של המציאות החיצונית (אנחנו לא דנים כרגע על המציאות הפנימית), זו מהותה, וגם כאשר אינה נראית לנו, נוכל (אם נרצה) לרקוע ברגליים. וספק אם רקיעת רגליים זו תעשה רושם רב על המציאות.

כלומר, יש למציאות חוקיות, אך זו אינה ידועה לנו, ולמרות כל הנסיונות לא נראה שאנחנו מתקרבים ולו במשהו להבנת החוקיות של המציאות וכמובן שיכולת הניבוי שלנו נשארת זניחה.

אין הכוונה לטעון שאין לנו השפעה על המציאות, אבל היכולת לשלוט ולקבוע את שיקרה לא ממש ניתנה לנו בני האדם.

חשיבה הכרתית לפי ימימה מדברת על 

נתינת רגש לקיום

בפשוטו של מקרא, רגש לקיום הוא רגש שבהעדרו אינני קיים.  דוגמא לרגש כזה היא חם ואהבה, ויש עוד דוגמאות.

כאשר אדם נולד, הוא אמור לקבל לקיומו מאמא שלו. היא לא חייבת להיות אמא היסטרית, מספיק שמניקה אותו וקרובה אליו על מנת שיקבל את הרגש לקיומו. אותו רגש שמאפשר לאדם הצעיר לעשות את התפקיד היחידי שלו בשנה הראשונה כלומר לגדול…

 

והכל טוב ויפה, אבל יחד עם הרגש לקיום נרשם בנפש ש-"רגש לקיום מגיע מבחוץ" .

השלב הבא בסיפור, הוא שהאדם מתבגר וכבר לא מתאים לו לקבל רגש לקיומו מאמא, נדמיין מצב בו הוא יושב לו מהורהר ותוהה מניין יקבל רגש לקיום,  ואז נדמיין שהוא "במקרה" פוגש עלמת חמד, הם מתחילים לדבר ומתברר להם שלשניהם בעיה דומה….  נו, הפיתרון ממש מיידי : את תתני לי רגש לקיומי, ובתמורה אתן לך רגש לקיומך…

והם יוצאים לדרך…  והאמת שהפיתרון אפילו עובד טוב…  למשך כמה חודשים.

כלומר די מהר נכנסים למערכת עומסים, כעסים, עלבונות תחושת קיפוח, שיפוט   ומה לא..   ודי מהר מתייצבת המערכת על נתינת רגש הדדית במינון מינימאלי שמאפשר לשרוד אבל לא ממש מאפשרת חיים ברגש טוב ושמחה.

וכשאנחנו חסרים רגש לקיום אנחנו יוצאים למלחמה עליו.

וכאשר שאנחנו משכנעים את עצמינו שאם דברים יקרו בצורה מסויימת נרגיש טוב ( = נתמלא ברגש לקיום), אז אנחנו יוצאים למלחמה במציאות על מנת שתיקרה כפי שאנחנו חושבים שנכון על מנת שנתמלא ברגש לקיום.

מאחר שהמציאות לא ממש מתרגשת מאיתנו אנחנו במצב של חסר ברגש לקיום ואז החיים נראים לנו כבדים ומאיימים.

ומעידה ימימה : אדם מצויד בכל הדרוש לנתינת כל הרגש הדרוש לקיומו בכוחות עצמו.  איך זה שאנחנו לא יודעים זאת?

פשוט. מאחר שנרשמה בנפש שלנו הידיעה השגויה ש-"רגש לקיום מגיע מבחוץ",  לא טרחנו מעולם לחפש אותו בפנים. חמור מזה אפילו איננו מעלים בדעתינו לחפש את היכולת הזו פנימה.

סכום ביניים

אנחנו במלחמת עולם מול מציאות שלא ממש נכנעת לנו, מנסים לכפות עליה את התמונה הפנימית שלנו על מנת שנזכה דרכה למנה של רגש לקיום (שלדעתינו אנחנו יכולים להשיג שם), נלחמים ונלחמים וכל פעם "מופתעים" מכך שהמציאות לא אוהבת אותנו ולא שונאית אותנו, אלא מתנהלת כפי שקורה, והתוצאה הבלתי נמנעת, אננחו מתעייפים ונחלשים.

אז מה עושים?

איך מוצאים בתוכינו את כפתור ההפעלה של נתינת רגש לקיום, איך מתמלאים מרגש לקיום ללא תלות באחר???

התשובה לשאלה זו במאמר הבא…

נושאים נוספים – באתר הכרה

בברכה

אילן הרן

הוסף תגובה

קטגוריות
אימון אישי
אימון ביחסים בין אישיים
עוד בנושא
פוסטים אחרונים