כצורך הופך לציפיה – איך להיפגע פחות

"למה כל פעם שאני מתאהבת – אני נפגעת כל פעם מחדש?"

מי לא חווה, שמע או הרגיש את החוויה הזאת בחיים שלו?

התחושה הזאת שהאנשים שהכי קרובים אלייך הם אלה שפוגעים בך הכי הרבה.

למה זה קורה?

זאת שאלה שמצאתי את עצמי עונה לה שוב שוב.

 ומתי ?

ממש עכשיו לפני יום כיפור , היום שבו אנחנו סולחים לאחרים על הפגיעות שפגעו בנו ומבקשים מהם לסלוח לנו על פגיעות שפגענו בהם.

אז מהי בעצם פגיעה – ציפייה לא ממומשת. חוזה לא כתוב שעשינו בינינו לבין עצמנו איך האחר אמור להתנהג איתנו?

אז בואו רגע נדמיין לנו תינוק שהחוזה הראשוני הלא כתוב הראשוני שלו הוא: אם אני בוכה – אני מצפה שירימו על מנת להרגיע אותי או יתנו לי אוכל ומה קורה אם המבוגר לא עושה זאת – פגיעה ראשונה נוצרת בנשמתו של הילד. היה צורך והייתה ציפייה, הציפיה לא התממשה, מהאחר שיספק את הצורך. הילד באין בכוחו לראות ולהבין את כל שיקולי המבוגר, מחליט שאי אפשר לסמוך על המבוגרים האלה שיגשימו את צרכיו. ככל שהוא מתבגר והמבוגרים מסביבו מאכזבים אותו יותר, הוא מוסיף עוד סעיפים לחוזה שמוודאים שצרכיו ימומשו על ידי האחר לפני שנוא ייתן לו להתקרב אליו רגשית.

לא הגיוני, אתם אומרים (כמו שאמרה לקוחה שלי) , הרי יותר סעיפים בחוזה הם יותר סיכויים להפר את החוזה ולהיפגע. נכון, אני אומרת, זאת תוצאה של אמונות מגבילות לא מודעות.

לדוגמא: "אם היא אוהבת אותי – היא תדע מה אני צריך בלי שאני יגיד לה"

"אם הוא אוהב אותי – הוא יקנה לי פרחים כל שבת וידע בדיוק מה אני רוצה לקבל ליום ההולדת שלי"

אם איכפת לאמא שלי ממני – היא תשמור לי על הילדים ותתן לי כסף כל פעם שאני אבקש ממנה"

"אם הבוס שלי מעריך אותי, הוא ישים לב שאני עובדת קשה וייתן לי חופש כי ביקשתי"

אם הילדים שלי אוהבים אותי – הם יעשו כל מה שאני מבקשת"

וכן הלאה וכן הלאה

ככל הרגשות  יותר חזקים והסכנה לאכזבה יותר גדולה, כך מערכת הציפיות צפופה יותר, המוקשים צפופים יותר כדי להגן על הלב והנשמה.

המשמעות היא שכמה שאנחנו אוהבים וקרובים יותר, כך אנחנו יוצרים חוזה דרקוני יותר בינינו לבין עצמנו על "איך השני אמור להתנהג אלינו כדי שנסמוך עליו" אולי האבסורד בכל זה הוא שכמה שהחוזה דרקוני יותר, הסיכוי שהאחר יצליח לעמוד בו בלי שניפגע הוא אפסי וכך יוצא שדווקא האנשים שאנחנו אוהבים הם אלה שלכאורה פוגעים בנו הכי הרבה..

אבל האמת היא שאנחנו פוגעים בעצמנו כאשר אנחנו מנסים להכיל על האחר חוזה דרקוני שהוא לא יכול לעמוד בו והיפה בכל הסיפור שאנחנו מתנהגים ומגיבים אל האחר כאילו שהוא קרא את החוזה והסכים לכל מילה. קצת הזוי, לא?

מכאן עצתי לנו לרגל יום כיפור הקרב ובא ולרגל השנה הקרובה,

1. ככל שאנחנו אוהבים מישהו, נכיל עליו פחות!!!! ציפיות
2. נבדוק אם הציפיות ריאליות שהוא יכול לקיים
3.  נבין שהצרכים שלנו הפכו לציפיות וכדאי שהם יהפכו לבקשות במקום ציפיות.
4. ניתן לאחר ליהנות מחמת הספק כאשר הוא לא מצליח להגשים את כולם.

 כי כשאנחנו אוהבים, אנחנו בוחרים להיפגע מאהובים פחות על מנת שנוכל לאהוב אותם יותר.

חתימה טובה ושנה נטולת פגיעות לכולנוJ