לא כל יין מבעבע הוא שמפניה

יין מבעבע הוא יין עם דו תחמוצת הפחמן טבעית.
הצרפתים שהיו הראשונים לייצר יין מבעבע, טוענים כי הבועות מחזקות את הבוקה ומעדנות את טעם היין.
לא פעם נקרא יין מבעבע בשם הגנרי שמפניה אולם על פי החוק הבינלאומי יין מבעבע יכול להקרא שמפניה רק אם יוצר בחבל שמפניין שבצרפת. כל השאר יקראו יינות מבעבעים גם אם יוצרו בשיטת שמפניה המוכרת כ"שיטה המסורתית". 

ייצור יינות מבעבעים

ניתן לייצר יינות מבעבעים בשלוש שיטות עיקריות שאלו קובעות את איכות היין ואת יכולת ההתיישנות שלהם.

יין נתזים  –  Carbonated Wine

לאחר סיום ייצור היין, מוסיפים לו גז CO2. הגז מוכנס למיכל ומשם היין מבוקבק.  לעתים הגז מוכנס ליין לאחר הבקבוק.  מאחר וזוהי שיטת הייצור הזולה ביותר היא משמשת בעיקר לייצור יינות הנתזים הפשוטים ביותר

 Method Charmat

שיטה זו הומצאה על ידי Eugene Charmat בבורדו בתחילת המאה ה-20, מורידה בצורה ניכרת את עלויות הייצור של היין המבעבע ונועדה ליינות אשר יכולת ההתישנות לשהם לטווח ארוך אינה בהכרח מרשימה במיוחד.

לאחר הבאת הענבים ליקב, המעיכה וההפרדה  והתסיסה הראשונית היין מועבר למיכל אטום.  התסיסה השניה מתרחשת לאחר הוספת שמרים וסוכרים ליין במיכל. זוהי תסיסה מהירה יחסית והיא מופסקת לעתים קרובות בצורה יזומה בעזרת קירור המיכל.  לאחר מכן ה Dosage  המתאים מוכנס ליין על מנת לקבוע את רמת המתיקות של היין המבעבע והוא מבוקבק.  בשיטה זו מיוצרים לעתים קרובות קווה, פרוסקו וכדומה.

 השיטה המסורתית  שיטת שמפיין – Method Traditional 

באזור שמפיין הענבים המשמשים לייצור שמפניה הינם פינו נואר (אדום), שרדונה (לבן) ופינו מיוניאר (גם הוא אדום). הענבים עוברים תהליך מיון קפדני במיוחד. המיון נמשך גם לאחר התסיסה הראשונית וטעימות יום יומיות מאפשרות לייננים להשלים את הבלנד המבטא בצורה הטובה ביותר את הטרואר ואת הכרמים בבציר.

 לאחר הבלנד מוסיפים הייננים את ה- Liquer de triage המניע את תהליך הבעבוע לתסיסה השניה בבקבוק. לאחריה ישנו יישון של מספר שנים. היישון הארוך מאפשר לפרמנטציה להשלים את תהליך הפיכת השמרים והסוכרים לאלכוהול וכן לרכך את הבעבוע. כמו כן במהלך היישון מתפתחים ניחוחות מאפיינים. ככל שהיישון נמשך תקופה ארוכה יותר על השמרים כך לשמפניה טעמים וניחוחות מורכבים ומרשימים יותר.

לקראת סיום היישון הבקבוקים עוברים רמואג' (remuage), שבסופו הבקבוקים מונחים כלפי מטה והמשקעים בפתח הבקבוק. על מנת להוציא את המשקעים עוברים הבקבוקים תהליך disgorgement שבו פית הבקבוק מוכנסת לתמיסה בטמפרטורת הקפאה והמשקעים מוקפאים ויוצאים תחת לחץ עם פתיחת הבקבוק.

בשלב זה מוסיפים הייננים את ה-liquer de dosage, שילוב של קנה סוכר ובלנד של יינות רזרב מבצירים קודמים. יינות אלו הינם יינות הנבחרים לאחר הבציר ומתיישנים במיכלים מיוחדים לאורך שנים. לאחר הדוסאג' מתיישנת השמפניה מספר חודשים נוספים ומעלה בבקבוק.

 יינות מבעבעים

אחסון יין מבעבע – במקום קריר ואפל בבית, בשכיבה. 
חלק מן היינות המבעבעים אינם משתפרים בבקבוק אולם האיכותיים משפיין לדוגמא  מתפתחים ומשתנים בבקבוק וניתן לשמור אותם שנים רבות. את רוב היינות המבעבעים עדיף לשתות בטווח הקצר יותר.

טפרטורת הגשה – יין מבעבע מוגש כשהוא צונן מאוד. טמפרטורת הגשה רצויה – בין 5-7 מעלות.

גביע ליין מבעבע מכונה בצרפתית FLUTE – גביע חליל – זוהי כוסית גבוהה וצרה המשמרת את הגז (ה- CO2) הטבעי ביין, ומאפשרת לבועות להיראות כאילו הן נובעות מתוך מעיין בתחתית הכוס. כוסית כזו גם שומרת על קרירות היין לאורך זמן.

פתיחת הבקבוק – בניגוד למיתוס יין מבעבע  לא מנערים.  יש להניח אותו בעדינות בתוך שמפניירה. ולתת לו "לנוח". יש להחזיק את הבקבוק בזוית של 45 מעלות לכיוון התקרה. מסירים את הקפסולה ואת סגר הביטחון תוך כדי הידוק האגודל מעל הפקק.
חולצים את פקק השעם תוך שמסובבים אותו בעדינות, קצת לימין קצת לשמאל, וחוזר חלילה, עד שהוא יוצא החוצה תוך כדי נשיפה של גזים הפורצים החוצה ומעט עשן לבן.

 אחוז האלכוהול ביינות מבעבעים נמוך בדרך כלל משאר היינות השולחניים ועומד בדרך כלל על 12%.
יין בעל אחוז אלכוהול נמוך מכביד פחות על החיך בזמן ארוחה והבועות מגבירות את חוויית הרעננות וההנאה מהאוכל. עובדות אלו הופכות יין מבעבע מתאים למגוון רחב של מאכלים וסגנונות שונים של ארוחות.