לא על הקבב לבדו יחיה האדם

אני רומני. לא נולדתי ברומניה אבל השורשים מגיעים עמוק עד בוקרשט פינת טרנסילווניה, ממלכת הממליגה וביתו של דראקולה. הרומנים נחשבים ל"מרוקאים של האשכנזים"- אנשים חמים,חפצי חיים וחובבי שום. לאוו דווקא בסדר הזה. לפעמים השום מנצח גם את שמחת החיים,בעיקר את זו של אילו שמקיפים את זה שאכל שום. זה שהשורשים האתניים שלי מרחקים לכת עד מולדתו של הרודן צ`אוצ`סקו (תנסו להגיד את השם הזה הרבה פעמים ומהר…) לא מחפה על העובדה המצערת ,או החיובית-תלוי איזה מזרחי שואלים, שלא ממש גדלתי על אוכל רומני. המטבח היה אקלקטי בבית אבא. ממאכלים אקזוטיים כמו שניצל ופירה ועד מוטציות קולינריות חסרות פשר כמו רגל קרושה. הכל היה שם. חוץ מג`חנון עקב אינצידנט מבודד שבמהלכו ההורים שלי טעמו ג`חנון ונחנקו. פיסית. נחנקו. לא יודע אם הדבר קשור למרקם השמנוני של גוש שומן הטרנס שבלעו או ההכירות האינטנסיבית עם המטבח הלבנטיני,אבל כאן בא לקיצו הרומן של ההורים שלי עם המטבח התימני לפחות. חזרה לגפילטעפיש. ומהר.

מה שכן, היו סממנים מובהקים שעשו עלייה יחד עם אבא. החיבה ללחם. והרבה. לחם לבן. פשוט,של מכולת, כזה שמגיע על הבוקר. לחם עם כל דבר. לחם עם פסטה,לחם עם פיתה,לחם מגולגל בלאפה. לחם. בלי זה כאילו לא התבצע תהליך עיכול סדיר. לרומני אין צורך לברור אבות מזון על מנת שלא לערבב פחממות עם חלבונים. לחם הוא אב-מזון משל עצמו. הוא כמו הצבע השחור- הולך עם הכל. ובעיקר עם עוד לחם. הלחם הלבן הוא השחור החדש.  אז על השולחן בבית תמיד היה לחם.

הזכרון השני מהמטבח הוא הבשר. לא חזה עוף. בשר. כזה שהיו לו הורים ועשה עד לא מזמן "מו מו". ולא סתם בשר, אלא אם קבב רומני- אותה אגדה קולינרית המגיעה בצורת מוטיב פאלי ריחני, עתיר סודה לשתייה ו…איזו הפתעה…שום. הקבב הרומני הוא אחת מצורות הבשר החביבות עליי- מגיע בשלשות ,עסיסי ומתפקד כמו אנטיביוטיקה טבעית. אז בבית היה הרבה בשר. חג שבועות הוכרז אצלנו כיום אבל ותענית. פרות רבות קיפחו את חייהן למען ארוחות השבת של משפחת שקד.

אבל לא על הקבב לבדו יחיה האדם. יש אפטייזרים ,מתאבנים "סוחבי לחם" לפני שנתחי הפרה זורמים לשולחן. איקרה,למשל. אותו ממרח ביצי דגים ריחני באופן מחשיד שמוגש עם ערימות של בצל קצוץ. שיהיה משהו שייתן קונטרה לריח של השום. וגם כבד קצוץ, עם עגבניות מוחמצות. הרומנים יודעים לאכול. והרבה. וריחני.

בגלל זה שמחתי  לראות שפתחו את "פרסקו" ,המסעדה הרומנית של השף אליעזר לויה ברחובות. המסעדה מוגדרת כ"בר בשר"- יותר טיזינג מזה לא יכול להיות עבור הרומני תאב הקבב. נסענו לשם באופן ספונטני,בלי לתכנן,רק הרעב הנחה אותנו לנסוע מפתח תקווה עוד רחובות. בשביל קבב. היה שווה כל 6 שקלים לליטר דלק.

בתחילת הארוחה מוגש בר סלטים חופשי. המילה "חופשי" מעוררת תחושות חיוביות אצל הרומני המצוי. כמעט טובה כמו המילה "חינם". בר הסלטים עשיר במיוחד וטרי טרי. החל מאנטי פסטי משובח, בטטות מקורמלות, סוגי נקניקים ועד איקרה אוורירית במיוחד. שמוגשת עם בצל. הרבה בצל. ממש כמו במולדת. האיקרה מעולה,כמעט נמסה על הלשון,המרקם מדוייק להפליא ואם מצמידים את הצלחת לאוזן אפשר לשמוע את הים. גם החמוצים היו מסורתיים להפליא.במובן הכי חיובי של המילה. זה שהכל "חופשי" כבר אמרתי? כל הטוב הזה מוגש,איך לא, עם הרבה לחם לבן. טרי מאד, משהו כמו 30 מיליון נקודות בשומרי משקל. אבל מי סופר?

הגענו כל כך רעבים והכל היה כל כך טעים שרק בקושי הצלחנו שלא לסתום את עצמנו עם סלטים ולחם (!). הזמנתי קבב רומני. היא הזמינה חזה עוף. את החזה עוף הם מציעים בתפריט בשביל החלשים שבחבורה. הקבב היה מעולה, עשיר בטעם, אוורירי (סודה לשתייה…) ועשוי מבשר משובח. הטעם זרק אותי חזרה למולדת שמעולם לא הייתי בה. ליד הקבב הוגש צ`יפס פנטסטי. כמו בספרים. לא שדרקולה התענג אי פעם על צ`יפסים אבל זאת התוספת המושלמת. הצ`יפסים היו עשויים מתפוחי אדמה משובחים והוגשו בחיתוך גס ועבה ומטוגן פעמיים. כמו בספר, קריספי מבחוץ ורכים מבפנים. הקבב הרומני במרינד היה מפתיע לטובה- רך ונימוח עם דרגת צלייה מושלמת. תענוג צרוף. בשלב מסויים היה כל כך הרבה אוכל על השולחן שחשבתי להתקשר לעזרה.

אחרי המאבק העיקש עם כמויות האוכל המצויין שהוציא תחת ידיו השף לויה,אישיות צבעונית לכשעצמה, עשינו את הבלתי נמנע- פתחנו כפתור במכנסיים ונשענו אחורה,עוצמים עיניים. ואז הוא הגיע,הפפאנאש- אותו קינוח אלמותי רומני שמורכב משתי סופגניות מטוגנות בשמן עמוק עם שמנת חמוצה וקונפיטורה. מעין חטא קדמון עם תג מחיר של 3000 קלוריות בערך ויומיים של ייסורי מצפון. הסופגניות היו רכות ושמנוניות,השמנת החמוצה השלימה את הניגוד בין חום לקור והקונפיטורת אוכמניות המצויינת סגרה את המעגל-אנחנו מושחתים.וגרגרנים.

וטוב לנו ככה!!