לדעת להפרד כמו שצריך – איך עושים את זה נכון?

צריך לדעת להיפרד

אני כותבת לכם את הטור הזה בעיצומה של תקופת פרידות בחיי. בעוד כמה ימים אני עוזבת את אריזונה ואת התקופה הנפלאה שאריזונה מייצגת עבורי ומתחילה תקופה אחרת שתהווה שלב ביניים לפני חזרתי לארץ. בעיצומם של ימים אלה ממש אני נפרדת מהרבה אנשים וקשרים שיצרתי כאן באהבה רבה.
מלכתחילה, עוד לפני בואי לכאן הייתה לי תחושה חזקה שיש מטרה לנסיעה שלי, ידעתי שבמהלך השהות שלי אעזור לאנשים אחרים ואכן הגשמתי את המטרה. מצאתי את עצמי מסייעת, תומכת,אוהבת ומכילה קשיים של אנשים אחרים שנזקקו לעזרה נפשית ורוחנית ומסייעת להם לעבור בשלום את המכשול ולהמשיך הלאה במסע חייהם.
בעבר עצם המילה "פרידה" הייתה מעבירה בי חלחלה. פשוט לא ידעתי להיפרד. הייתי עושה שמיניות באוויר כדי להעלם מהשטח מבלי להשאיר עקבות ומבלי להיפרד. הייתי משתמשת בתירוצים כגון : "אבוא להיפרד אח"כ " כאשר ידעתי בתוך תוכי שלא באמת התכוונתי לכך. "נעשה מסיבת סיום ענקית" הבטחתי לאחרים ושחררתי הצהרות חסרות שחר לאוויר.
את הצבא עזבתי בכעס לאחר מריבה קשה עם המפקדים ומצאתי את עצמי עוזבת אפילו מבלי להגיד שלום. את התקופה שהייתי בלונדון והגיע הזמן לעזוב, השתדלתי לסיים בהעלמות מהשטח פשוט כדי להימנע מהפרידה.
העדפתי לעשות הכל , רק כדי להימנע כלל יכולתי מהכאב שכרוך בפרידה. אבל ההימנעות הזאת גרמה לי הרבה פעמים לתסכול, להמון כעסים והשארת קצוות פתוחים שהשאירו לי וגם לאחרים טעם מר בפה.
נכון , קשה להיפרד. כואב להגיד שלום לאנשים קרובים שנקשרנו אליהם אם בגלל שנסיבות החיים חיברו אותנו, או בגלל שהרגשנו חיבור לא מוסבר אליהם כאילו אנחנו מכירים אותם היטב עוד ממקודם. כואב לסיים פרק אחד ולעבור לפרק השני. 
היום כשהתבגרתי קצת ולמדתי דבר אחד או שניים, למדתי לאפשר לעצמי גם לכאוב את הפרידה. אני כבר לא מתחמקת מהפרידה בניסיון להדחיק או למנוע את הכאב, אני פשוט נפרדת, כואבת, מזילה דמעות, מחבקת, מנשקת, מתחברת לעצב הגדול שנמצא שם ומרגישה שזה בסדר גמור להרגיש עצובה, גם זה חלק מהחיים.

אני מהרהרת לעצמי שאולי חוסר הביטחון הבסיסי שהיה בי גרם לי לברוח מהפרידות. אולי חששתי שהפרידה תיצור כעס כלפי, אולי חששתי מעצמי, אולי חששתי לחוות שוב את פחד הנטישה, או לגרום לאחרים פחד נטישה מעצם עזיבתי.
אני לא יודעת ממה חששתי, אבל מה שבטוח זה שחשש ופחד היו שם והרבה. חששתי להתמודד עם הכאב, חששתי שהוא יעורר בתוכי כאב עמוק יותר שלא ידעתי על קיומו, אך חששתי שהוא נמצא שם. עשיתי הכל כדי לא להוציא את השד מהבקבוק ולכן נמנעתי עד כמה שיכולתי מכל גורם שיכול לעורר את הכאב האדיר הזה.
נכון שלא נעים להיפרד , אך זה חלק מהחיים. אנחנו גדלים, מתפתחים, משתנים, עוברים מקומות, מחליפים עבודות, מחליפים סביבה זוגית, חברתית, משפחתית. למעשה, אפילו בשנייה שאנחנו מגיחים לתוך העולם הזה אנחנו נפרדים מהמון דברים : נפרדים מהרחם המגונן, נפרדים מעולם אחר, קל יותר ונעים יותר, נפרדים מההוויה האלוהית שלנו, נפרדים מעצמנו ונוחתים לתוך עולם זר, מנוכר, קר, שונה, רועש, עוין לפעמים. עולם שבו אנו לחלוטין תלויים בחסדי אחרים, מתמודדים עם גוף, עם כאב פיסי, רגשי ונפשי.
העולם הזה משתנה כל הזמן ואין לנו אפשרות לעצור הכל ולאחוז בכל הדברים שלא יברחו. משהו מגיע ומשהו הולך, כך שפרידות הן חלק מהחיים. 
בכל פרדה אנחנו חווים את אותו פחד נטישה מוכר וישן, ידוע ולפעמים בלתי ידוע ומהפחד לחוות אותו בכל פעם מההתחלה אנחנו נמנעים מהפרידה, או פשוט לא יודעים להתמודד איתה.
אנחנו נפרדים מאנשים אהובים שעוברים למימד אחר ומשאירים אותנו המומים, כואבים ואבלים. אנחנו נפרדים ממקומות עבודה, אם בגלל אילוצים, אם בגלל שלא מתאים לנו יותר או אם בגלל שפוטרנו. אנחנו נפרדים מבן זוג, אם בגלל שנרדמנו בעמידה ושכחנו שצריך להשקיע לפעמים, אם בגלל שנטשו אותנו, או אם בגלל שבן הזוג היה ממש, אבל ממש לא מתאים לנו. 
אך כשדלת אחת נסגרת, תמיד דלת אחרת נפתחת במקומה. אין מצב של ואקום בעולם. כשנפרדים ממשהו אחד תמיד נכנס לאותו חלל משהו אחר שיש ללמוד ולהתנסות איתו , וגם ממנו נצטרך להיפרד בסופו של דבר וכך הלאה והלאה.
היום אני מקפידה להיפרד כדי לא להשאיר קצוות פתוחים. היום אני בוכה כדי לא להשאיר טעם מר בפה לעצמי וגם לאנשים אחרים. היום אני ממצה את הפרידה וכואבת אותה כדי לאפשר לדלת אחרת להיפתח לרווחה.
היום אני סוגרת פרק, חותמת אותו וממשיכה לפרק הבא, בלי לגרור אחרי תחושות כעס, החמצה ותסכול. 
נכון, זה כואב ואפילו כואב מאוד, אך מתלווה לפרידה תחושת הקלה וכן התרגשות גדולה לקראת הבאות.
היום אני יודעת שהדלת שנפתחה בפני עכשיו, בין אם אני רואה אותה ובין אם לא, אותה דלת מכילה בתוכה עולם שלם של חוויות והתנסויות מרתקות ומעניינות. כבר אני מרגישה את אותו דגדוג מוכר של התרגשות קלה, את אותם פרפורים נעימים המרמזים על הבאות. 
אני מתחילה להריח ניחוחות לא מוכרים באפי, נישאים על גבי משב רוח מרענן.
אני פותחת את עצמי לחוויות המתרגשות עלי לטובה, מצפה בכליון עיניים להזדמנויות חדשות, לאתגרים חדשים, לשיעורים חדשים ולמפגש עם אנשים מרתקים.
אני חושבת שהעולם הזה נפלא וכמו שעד עכשיו הובילו אותי בבטחה למקומות טובים יותר, (גם אם לא תמיד היה קל להגיע לשם), כך אני בטוחה שגם בעתיד אגיע למקומות שאפילו בדמיוני הפרוע ביותר אינני מסוגלת עדיין לדמיין.
אני פונה אליכם, תדעו להיפרד מאנשים אחרים, תדעו להיפרד מזיכרונות, תדעו להיפרד מחפצים שאתם לא צריכים יותר ותדעו להיפרד מדפוסים רגשיים שלא משרתים אתכם יותר.
בסופו של דבר הפרידה תוביל אתכם לדרך חדשה, מלאה אור ואהבה. בסופו של דבר הדרך תוביל אתכם אל האמת , גם אם היא כואבת.

באהבה
צילה שנהר.
קראו את הקרדיט והיכנסו לאתר הבית שלי ולפורום "ייעוץ אישי ובינאישי" בקישורים למטה.