לחבר רומן מכתבים

"בחיבה של נעדרת אני מהרהרת בך".

 כך כותבת אמילי דיקנסון באביב של 1877 להיגינסון  המלווה בזהירות את מלותיה הכתובות.

היגינסון היה מספר לאישתו על מלותיה של האישה הזו:

"כשהתבוננתי במלותיה זה היה כמו מתוך הבית שלה, אני ראיתי רק אותה."

 והיא אמילי דיקנסון, סיפרה לו, כי הוא מרגש אותה משום שהוא מוצא מילים שנוגעות בה ומובאות אליה "תודה על מסות האטלנטיק שלך, זה עונג צרוף" היא הייתה מספרת לו כך במכתביה.

את הסכנה לצדו מעריץ מלותיה היא רואה מיידית, היא אינה מנסה להסתיר את עיניה הרואות מלאות,

 "עד כדי כך אני שקועה בך ששוב לא אעמוד בפיתוי לכתוב ולשאול אם שלום לך"  היא ממשיכה ומתארת וכותבת וכותבת וכותבת.

בסופו של דבר (או שלא) היא עושה מכתב אחד אחרון אליו ומסכמת כך את אהבתה הרבה:

"האהבה היא ההצלה של עצמה, היא אומרת, לפיכך בדמיון הכי נעלה אין אנו אלא מופעיה הנדיפים".

"מופעיה הנדיפים" – כך כתבה דיקנסון הזאת, נדיפים, אותם חומרים הנכנסים ישירות אל הדם והריאות וגורמים להזיות ואופוריה כזאת.

**

מה שהכי מרתק אותי בלקרוא את אלה המדברים בכתב, זו היכולת הזאת למצוא את הדיוק הרב במטפורות שאין להן סוף, לפעמים אני נאחזת באמירות נעשות כתובות מדויק ואז, אז אני מאפשרת לי, הבנה של עצמי,

אין דבר שמרתק אותי בקריאה יותר, מפרקי מכתבים, אני שבויה בזאת מאוד, כבר כמה שנים טובות, אני אוהבת עדויות נאספות, מכתבים מכתבים, גם אם מדובר בעדויות אגדתיות ובדויות.

הספר החדש שלי ממש בימים אלה יצא לאור והוא מתארח על מדפים בחנויות הספרים, , "מכתבים בכריכה אדומה" זהו שמו, ויש בו את שירה, המדברת בכתב, פרקי מכתבים. גם אני רציתי לחבר כזה. אז חיברתי.

בשבוע הספר, העשרה ביוני 2009,  אעמוד איתו עם הספר שלי, זו הפעם השניה,

ספר שני, שנה אחרי שנה, בשנה הקודמת עמדתי עם הראשון, "מהצד שלה",

ההתרגשות עוד שייכת מעט לשם ולא לכאן.

אני  מתרגשת מאוד ומתוך כך אני לא מפסיקה לדבר אותי אל מה שבלבי.

אני פוחדת שוב מהתחלה,  כן  גם הפעם,

מה עושים יום אחרי שהילד שלך עומד על הבמה לבדו ואת נשארת מביטה על ואל דרכו.

מצמרר מעט, ואני?"בחיבה של נעדרת אהיה מהרהרת בו",

אמרו את זה קודם לפני. 

וזהו סוף רציתי לומר ושוב אני טועה. זוהי רק ההתחלה.