לכתוב בנקודתיים – פרק א'

בקט שאל : מה עשה אלוהים לפני היצירה?".

המושג "תיאטרון" מקורו ביוונית עתיקה (מקום מושב הצופים) שם הוא התחיל במסגרת חגיגות שנערכו לכבוד האלים (דיוניסוס למשל).
המחזאים הראשונים המוכרים כיום פעלו שם כבר במאה החמישית לפני הספירה ובהם: אייסכילוס, סופוקלס, אוריפידס ואריסטופנס.

(מתוך הויקיפדיה)
המושג מחזה מתפרש באופן שווה גם כעבודה הכתובה של המחזאים, וגם כהצגה התיאטרונית השלמה של התמליל הכתוב.
מחזות מוצגים בעיקר בתיאטרון על ידי שחקנים. כדי ליצור פירוש אחיד של התמליל על ידי כל משתתפי המחזה, הפקות של מחזות מנוהלות בדרך כלל על ידי במאים. הבמאי נוטה לפרש את החומר הכתוב של המחזה על פי השקפתו הייחודית, ומקרין השקפה זו על מהלך הפקת ההצגה ועל השחקנים כולם.
אף כי רוב המלל המופיע במחזה  נאמר על ידי השחקנים, ישנן בגוף המחזה הערות של המחזאי, המתארות אווירה או התנהגות, לבוש או תפאורה. הערות אלו מהוות קווים מנחים לביצוע המחזה.
אופן הצגתו והתוצאה הסופית של כל מחזה הוא מאבק ודו-שיח מתמשך בין המחזאי, הבמאי והשחקנים. 
המחזה עובר שינוי מתמיד בכל ביצוע שלו, עם הופעתם המתמשכת של השקפות וסוגי ביצוע שונים בהפקתו.
(סוף ציטוט)

"לכתוב בנקודתיים" הוא מושג שהוטבע בהקשר לכתיבת מחזות.
אינני  זוכר מי הטביע מושג זה, הקרדיט לצערי איננו שלי.
   

אומן  אמיתי (צייר, פסל, משורר, מחזאי) התברך בכשרון איתו נולד.
אני מאמין שאומן הוא "צינור" שיצירתו פורצת ממנו "בהוראת" כוחות חזקים ממנו בהרבה: אלוהות, "שטן", טבע, חינוך, האנשים הסובבים אותו ועוד.
הכשרון אינו נרכש בהשכלה ולימודים. השכלה, תהיה רחבה ככל שתהייה, לא יכולה להתווכח עם כשרונו של האומן. השכלה מעניקה ידע חשוב אך בשום פנים ואופן אינה תחליף לכישרון.
לעיתים, רכישת ההשכלה אף מהווה חסם ליצירה.
דוגמא אישית – בכל שנות לימודיי לא כתבתי אף לא מחזה אחד.
ראיה נוספת – אני יכול לספור ביד אחת (אם בכלל), מחזאים גדולים מבין הפרופסורים/אנשי האקדמיה, מבלי לזלזל בתוארם, ידיעותיהם הרחבות ותרומתם.

חוקים ועקרונות רבים נכתבו ונלמדים בנושא המחזאות/כתיבה מחזאית.
חשוב ללמוד ולהכיר חוקים אלו ואולי אף לאמץ כמה מהם בכתיבה המחזאית.
אולם זכרו : החוק היחיד שקיים בכתיבה מחזאית הוא – אין חוקים.
רובה תלוי על הקיר במערכת הראשונה לא חייב לירות במערכה האחרונה, כפי שניסו ומנסים רבים וטובים ללמדנו.
תינוק שנולד במחזה לא חייב להביא למותו של אחר ולהפך.
חוקים במחזאות יכולים להשתנות וגם אתם יכולים לשנותם, בדיוק כפי שעשו איבסן, בקט, יונסקו ואחרים.
מחזאים רבים קראו תיגר על מוסכמות, עקרונות וחוקים בתקופתם והם היו אלה שהפכו את המחזה ליצירת אומנות ולא רק בידור גרידא. 

כבר אמר קהלת:  "מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (קהלת א, ט). כל הסיפורים סופרו בדרך זו או אחרת.
מה שחשוב הוא איך אתה מספר את הספור – השפה, היחודיות, המילים שבין המילים/השורות, הדמויות, הניואנסים(דקויות).
לכן, כאשר אדם/מחזאי "משחיז" את העט שבידו, מן הראוי כי יכתוב בשפה הקרובה ביותר אליו.

"כתוב עבור עצמך זו הדרך שתוכל להגיע אל זולתך" (יוז'ין יונסקו)
לא פעם ייכנס מחזאי עם מחזהו לתיאטרון ובתום תקופת התיקונים/שכתובים/דרמטורגיה, הוא עלול לגלות שהוא בעצם כבר לא היוצר של המחזה ומדובר למעשה במחזה אחר לגמרי.
אומן אמיתי הנאמן לעצמו ודרכו לא יסכים לעולם לחתום על מחזה מסורס כזה את שמו.

כבר נאמר – תרגש אותי, תכעיס אותי, תקומם, תעצבן, תבדר, תצחיק – רק אל תשעמם!
לצערי, את החוק הזה לא השכילו אנשי הממסד התיאטרוני להפנים ולבצע.
הצגות רבות בתיאטרון הרפרטוארי משמימות, לעוסות ועשויות עפ"י קונבנציות וחוקים שלכאורה מקובלים על האקדמיה.
אבל, הקהל הישראלי אינו מטומטם. אנשים משלמים מאות שקלים מידי ערב כדי לבוא לתיאטרון, להתערות חברתית , להיות חלק ולעבור חוויה. וזה לא תמיד קורה.
לא פעם, יצא לי לראות קהל שלם יוצא מהצגה, לכאורה אטרקטיבית, כשעל פניהם רשת אדישות מוחלטת.
מחזה שמשאיר את הצופה אדיש מקומו בפח האשפה, וכך גם התיאטרון.

יצירה אומנותית אמיתית כלשהי אינה עוברת מן העולם, גם אם בחייו האומן/יצירתו אינם זוכים להכרה: 
"אם האדם נברא בצלם אלוהים, הוא לא יעבור מן החיים. אלוהים לא ירשה לעצמו להכחיד את צלמו" (יוז'ין יונסקו) .

זכרו : מחזה שלא התקבל היום, עשוי להתקבל ואף להצליח מחר – דעת הקהל (גם דעת הלקטורים, המנהלים האומנותיים וחבריהם) היא דבר הפושט ולובש צורה.

המחזאי רוברט גרין גינה  את שייקספיר :"עורב זה מקרוב בא, המתהדר בנוצות לא לו".
כיום מעריכים את שייקספיר הרבה מעבר למידה  שבה הוערך בזמנו.

את "מחכים לגודו" של בקט, דחו כל מנהלי התיאטרון על הסף.
רק במאי צעיר אחד, רוז'ה בלן, שהתחיל לפלס את דרכו בפרינג' הפריזאי, גילה עניין. גם כשהוצג המחזה לבסוף, איש לא חשב שהמחזה ייחשב לאחד המחזות החשובים של המאה.

התיאטרון שהקים מולייר נסגר כאשר התברר כי אין בכוחו של התיאטרון החדש להתחרות עם הלהקות המנוסות ששהו אז בפריז והוא נאסר בגין חובות. רק מאוחר יותר קיבלה להקתו מעמד של "להקת המלך".

קישון זכה לייחס מזלזל מצד האליטות בישראל. לעומת זאת, קהל קוראים רחב ונאמן הפך שורה ארוכה של ספרים לרבי מכר לאורך שנים ארוכות.

ההצלחה הגדולה של ברכט באה כמעט באקראי, כאשר הועלה המחזה " אופרה בגרוש".
עד אז היה אומנם ברכט מחזאי ומשורר מוערך, אך מחזותיו נחשבו נסיוניים באופיים ויקרים מדי.

לכן, על האומן/יוצר להאמין בעצמו ולא לוותר. מי שכותב – כבר הצליח גם אם הוא עדיין לא זכה להכרה.
ושיחיו הקנאים!