ללחוץ ידיים לעכו

פרק מהאלבום "יום בעיר" (יובל בן עמי, הוצאת מפה)

יש דברים שקורים רק פעם אחת. נשיקה ראשונה, נגיסה ראשונה בקיווי, ביקור ראשון בעכו.

לעולם לא אשכח את ביקורי הראשון בעכו, בין היתר משום שהיה מעט טראומטי. חברתי ואני רכשנו כרטיסים להצגות בפסטיבל תיאטרון אחר, הנערך בעיר העתיקה מדי שנה. התחלנו מעפילים צפונה, ואיפה שהוא, לאורך חופי מפרץ חיפה, במונית שירות או באיזה קיוסק, אבדו הכרטיסים. שלוש הצגות ירדו לטמיון, ים של יצירתיות, חוויות בלתי נשכחות, השראה, תענוג, תרבות!

דבר האבידה התגלה במורד רחוב וייצמן, ועל פני הביצורים העצומים המקיפים את העיר העתיקה חלפתי בסערת רגשות שגימדה לרגע אפילו את ממדיהם. החומות והחפירים שהכניעו את נפוליאון בשנת 1799 הפכו לרגע לבלתי נראים, אבל הרגע נמשך רק רגע. מהר מאוד הבנתי שעדיף לי להעביר את ימי בעכו מחוץ לאולמות המופעים, ושההצגה האמיתית מתרחשת בסימטאות.

מייד עם הכניסה לעכו העתיקה מושיטה העיר שלוש ידיים לבאים לבקר בה. היד הראשונה היא מצודתה הצלבנית הנהדרת. אין בארץ מצודה אחרת שנשמרה היטב כל כך. טיול באולמות האבירים שבמרתפיה מעלה על הדעת מילה אחת שוב ושוב: מאסיביות! עמודי האבן העצומים והקירות העבים מעוררים תמיהה ממש. איך הצליחו ממלכות הצלבנים להיחרב? כל כך הרבה אמונה וכל כך הרבה טיט הושקעו בשליטה הנוצרית על ארץ הקודש, ובכל זאת, היא קרסה.

מעליה הקימו הטורקים, שירשו את הארץ בהמשך גלגוליה, קומה שנייה, ובה כלא עכו הנודע. כאן עלו לגרדום אסירי המחתרות. בתאיהם ניתן לבקר ואתר הנצחה הוקם לכבודם. בקומה גבוהה עוד יותר היה עצור בהאא אוללה, נביא הדת הבהאית. המקום סגור למבקרים מלבד כאשר מבקרים בו עולי רגל בהאים. אם במקרה הם מזדמנים למקום, אפשר לטפס בעקבותיהם אל חדר שכל דמיון לתא מאסר הוסר ממנו.

הריצוף מהודר, המשקופים עשויים עץ משובח. מן החלונות נשקף הים. רוחו של בהאא אוללה לוחצת את היד ומזמינה אל עולם האסתטיקה הבהאית. בשולי העיר מצוי קברו של האיש, עטור גנים שאין כמותם אפילו במורדות הכרמל, וכאן, בפיסגתו של מיבנה ענק שידע כל כך הרבה עצב: ניקיון, פאר, שקט ואווירת קדושה.

אווירת קדושה אחרת ממתינה מעבר למדרחוב הקטן החולף מדרום למצודה. מסגד אל-ג'זאר הוא אולי היפה ביותר בארץ, ובוודאי העוסמני ביותר למראה. כל מי שביקר בטורקיה יזהה מייד את מקורו של הצריח הפשוט, העטור בחרוט. אל-ג'זאר ("הקצב") היה כינויו של אחמד באשה, שליט הגליל בסוף המאה ה-18, שנודע במעשי האכזריות שלו. עדיף לא לתת לו את היד ללחיצה, מחשש שתיכרת, ובמקום זאת להגיש את כפות הרגליים בפני מימיו של הסביל, להיכנס פנימה, ולרוות מדממת השטיחים. ומיופיו של החלל. לאלה החשים שלא בנוח בבתי התפילה של דתות אחרות כדאי לזכור שבבניית המסגד היה מעורב יהודי. חיים פרחי היה יועצו של אל-ג'זאר, הוא סייע לו בהבסת נפוליאון, בתכנון החומות ובהקמת שכיית החמדה הזאת, שחלק מן החומרים המרכיבים אותה נלקחו מחורבות קיסריה. 

לכל דבר יש פעם ראשונה. מסגד אל-ג'זאר היה המסגד הראשון שבו ביקרתי מימי, ומדרום לו, בסימטת השוק המתפתלת, המתינו פעמים ראשונות אחרות. כנאפה כתומה נמכרה מעל מגשי נירוסטה עצומים. לא הכרתי, העזתי, טעמתי והתאהבתי. עכו, עם כל המורכבות שבהיותה עיר דו תרבותית, מהווה מיפתן נפלא לדוברי עברית ללחוץ את ידיה של הערביוּת. בחומוסייה של סעיד, בסימטת השוק, מוצאים תערובת מושלמת של דוברי שתי השפות ומשאוושה מופלאה מאי פעם. אין מה להגיד, עכו מצליחה במקום שבו יתר הארץ נכשלת.

מצד שני, היא גם נכשלת. עצוב לראות פנינה תיירותית כזאת, חצי אי של היסטוריה חיה, נעזבת לנפשה כשכונת עוני. עכו היא המקבילה שלנו לערי החוף המבוצרות בקרואטיה ובסרדיניה. והיא עולה עליהן במורכבותה – הכנענים הקימו אותה, הפניקים הפליגו ממנה, ריצ'ארד לב הארי לחם בסלאח א-דין מעל ראשו של תילה, לוחמי הגטאות הקימו חיים חדשים בפרבריה. ההיסטוריה נמשכה לכאן כמסמר למגנט. ללא טיפה של קדושה, נוצרה ירושלים זוטא לשפת הים.

לא נותר אלא להתפלא ממנה, ולעשות זאת בדרך שבה מתפלאים מעיר רבת שכבות – לעבור מתחתיה, בתוכה ומעליה. שילוט נוח מוביל אל שערה של מנהרת הטמפלַרים, שנתגלתה בשנת 1994. אבירים ממסדר מגיני המקדש בן המאה ה-12 (המכונים טמפלַרים, להבדיל מהטמפְּלֶרים – בני הקהילה הגרמנית הדתית שהתיישבה בארץ במאה ה-19), כרו למעלה מ-300 מ' של מעבר תת קרקעי, על מנת שיאפשר להם לנוס ממבצרם, הניצב על חופה המערבי של עכו, אל מעגן הסירות שבמזרח העיר העתיקה.

הולכים בו נגד כיוון המנוסה, נהנים מן הצינה העדינה, מן ההד, מן המים הזורמים תחת מדרכת העץ ומן המסתורין הקדום. היציאה מהנה עוד יותר. עכו באה שוב ללחוץ את היד בחום, שכל המרכיבים כלולים בו: משער המנהרה נשקפים הים הפתוח, כנסיית סן גו'באני אדומת הצריח, מגדלור, ושולחנות הנערכים בחזית מסעדת "אורי בורי" המהוללת בדגיה.

מכאן מתחילות הרגליים לעבור מעל העיר. כבש של אבן מוליך למרומי החומות. בימי קיץ חמים במיוחד מזנקים מעליהם נערים צעירים אל המים שלמטה. היום צועדים דווקא בני נוער אמריקנים בטיול מאורגן במסגרת "תגלית". הם אכן חווים תגלית. בין גלי הים השוצפים מימין והעיר המבוכית, הריחנית והערבית משמאל, ישראל מגלה להם פנים לא מוכרות. לצד שובר גלים ישן שטרפו אותו המאות הם נעצרים ומצטלמים איתן.      

משנסגר הצמצם, הגיע הזמן לעבור בתוך העיר, לא מעליה או מתחתיה. מעבר בתוכה הוא מעבר בחצרותיה, ואלה פתוחות בפני הבאים. חצרו הרבועה של חאן אל-עומדאן (פונדק העמודים) יפה במיוחד. בעצם מדובר ביותר מפונדק, הקומה העליונה אכן שימשה אכסניה לסוחרים שהגיעו לכאן מעבר לים, אבל בקומה הראשונה הוצעו סחורותיהם למכירה, כך שבעצם היה זה גם שוק סיטונאי. לא רק את המלחים של דורות קדומים שירתה החצר הזאת, אלא גם מפיק הוליוודי אחד לפחות. בסרט "לא בלי בתי" משנת 1991, שצולם בארץ, צוירה כיפת פסיפס ענקית מעל לרחבת חאן אל-עומדאן והחאן הפך לחצר בית ספר לבנות בטהרן. 

כאשר עומדים בחצרו של חאן כזה, או בחצרות אחרות כמו אלה של חאן אל-פראנג' וחאן א-שונה, במעלה הדרך אל העיר החדשה, חדלה העיר ללחוץ ידיים, היא עוברת לחיבוק. עומדים חבוקים על ידה, כמו שכלות וחתנים מצטלמים חבוקים אלה בזרועות אלה על רקע סירות הדיג במעגן הסמוך. לכל דבר יש פעם ראשונה, ולפעמים היא מובילה להרבה פעמים אחרות. החיבוק הזה של עכו הוא תענוג שטוב תמיד לחזור אליו.  

פרטים על ספרי הוצאת מפה באתר: http://www.books.mapa.co.il/">www.books.mapa.co.il" target="_blank">www.books.mapa.co.il">http://www.books.mapa.co.il/">www.books.mapa.co.il ובטלפון: 1-800-360-636 (שיחת חינם).