למה הביטלס הפסיקו להופיע ב-1966?

הרבה שטויות נכתבו על הנושא הזה לאורך השנים והרבה תשובות מטופשות ניתנו לשאלה מדוע הביטלס הפסיקו להופיע ב-1966. הגיע הזמן לעשות סדר בבלגן אחת ולתמיד ולספר את העובדות הנכונות כמו שהן. אז למה באמת הביטלס החליטו להתמקד בשנת 1967 בהקלטות אולפן? בעשיית הסרט השלישי שלהם? ובהבלחות טלוויזיוניות פה ושם? כדי לענות על כך נצטרך ללכת מעט אחורה בזמן. בשנים 60-61 הביטלס ניגנו במועדוני הקצב בהמבורג ובליברפול כלהקת הבית. באותה התקופה הם הופיעו במאות הופעות חיות, לילה אחרי לילה. שם למעשה הם השקיעו מאמצים אדירים בלהכין הופעה ראויה על במה כדי שהקהל שלהם יוכל להנות. הם לא ניגנו רק "רית'ם אנד בלוז" או "רוק אנד רול", רוב החומרים שלהם התבססו על פירושים שהם נתנו למוסיקה שהם שמעו בתקליטים אמריקאים. ההופעות שלהם באותה התקופה התבססו על בלדות, להיטים ושירים מתוך מחזות זמר. פול מקרטני היה המומחה לבלדות.

לאט ובהדרגה יותר ויותר להקות החלו להיכנס ולהיטמע בתוך סצנת מועדוני הקצב של המבורג וליברפול. זה היה השלב בו ג'ון לנון, פול מקרטני, ג'ורג' הריסון ופיט בסט (המתופף של הביטלס בשנים 60-62) החליטו שהדרך היעילה והאפקטיבית ביותר לגרום להופעה שלהם להיות שונה מזו של שאר הלהקות היא בלהציג כמה שיותר חומרים מקוריים משלהם. השירים הראשונים של לנון-מקרטני נכתבו, נעשו מעט חזרות ומייד הוכנסו להופעות החיות. באותה התקופה הביטלס היו יכולים למדוד את ההצלחה שלהם רק על ידי כמות הקהל והאנשים שבאו לראות את המופע. ככל שהם הצליחו לדחוס יותר קהל בתוך המועדון, כך הביטלס הצליחו להכניס יותר כסף למועדון. אם המועדון מכניס יותר כסף בלילה שבו הביטלס מופיעים, אזי ברור שבעל המועדון ירצה את הביטלס שוב ושוב לילה אחרי לילה, ואפילו יהיה מוכן לשלם על זה יותר. ביסודו של דבר, הביטלס רצו לעשות יותר ויותר כסף והדרך לעשות זאת הייתה באמצעות רכישת קהל אוהד, מעריץ ובעיקר כזה שיודע להכיר תודה ולהעריך את המוסיקה שלהם. במועדון הקאוורן בליברפול ובמועדוני הסטאר-קלאב והטופ-טן בהמבורג הביטלס ניגנו בפני קהל רב, שבאמת רצה לשמוע את המוסיקה שלהם, להקשיב לשירה שלהם ולצפות בהם בזמן שהם מופיעים על הבמה.

הביטלמאניה החלה בבריטניה ב-1963 (ליתר דיוק המונח הזה הוטבע לראשונה באוקטובר של אותה השנה בעיתון הדיילי מירור הבריטי). הביטלס הופיעו בפעם האחרונה במועדון הקאוורן בליברפול באוגוסט 63 ומאז הם מעולם לא הופיעו שוב באווירה אינטימית יחסית של מועדון קצב. המקומות החדשים בהם הביטלס החלו להופיע גדלו לפרופורציות חסרות תקדים. מבתי הקולנוע ואולמות התיאטרון הגדולים בבריטניה הם עברו לאצטדיונים של אוסטרליה ולאצטדיוני הבייסבול של אמריקה. השיא הגיע ב-15/08/1965 כשהביטלס פתחו את סבב ההופעות השני שלהם ברחבי ארה"ב בפני כ-60 אלף צופים משולהבים ונרגשים באצטדיון שיאה הענק וגדול המימדים בניו-יורק. במקום כמו אצטדיון שיאה, הערכה אמיתית מצד הקהל כלפי כל הופעה היא משהו בלתי אפשרי. איכשהו הקהל עצמו הפך ל-50% מההופעה או שמא עלי לומר "גנב את ההצגה". השלטים הגדולים, הכרזות הענקיות, הצרחות, נפנופי הידיים וההתרגשות ההמונית היו הרבה מעבר למה שהציוד האלקטרוני של אותה התקופה יכול היה לשאת. המיקרופונים, הרמקולים והמגברים פשוט לא היו יכולים לעמוד במשימה של לקרב ולכנס 60 אלף איש עם ארבעה אומנים על במה אחת מרוחקת באמצע אצטדיון בייסבול.

המצב הגיע לכדי אבסורד שלא משנה כמה טעויות מוסיקליות הביטלס היו עושים על הבמה, אף אחד בקהל לא היה מקשיב, אף אחד בכלל לא יכול היה אפילו לשמוע. עבור הביטלס, כל האתגר שהיה להם בלצבור הערכה מהקהל על ידי שיפור הביצועים שלהם בהופעות חיות על הבמה פשוט נעלם כלא היה. כמובן שההופעה באצטדיון שיאה הייתה עבור הביטלס חויה בלתי נשכחת (גם עבור הצופים ברי המזל). אבל! אחרי שכל השלטים הגדולים והכרזות הענקיות הוסרו והצרחות של הקהל גוועו, הביטלס החלו להבין שקשר ומגע אמיתי בין המוסיקה שלהם על הבמה בהופעה חיה לבין הקהל שלהם פשוט לא קיים יותר ולמעשה בלתי אפשרי. הביטלס הם פרפקציוניסטים, שרוצים לעשות הכל בצורה מושלמת בהתאם ליכולות האדירות הבלתי מעורערות שלהם. בנוסף לזה, הביטלס מאוד סובלניים ולא הייתה להם בעיה להודות שאם 60 אלף איש משלמים במזומן כדי לבוא להופעה, אזי צריך לאפשר להם להתנהג איך שבא להם. לכן הביטלס אף פעם לא מתחו ביקורת על קהל הצורחים בהופעות שלהם, הם ידעו שאין להם שום זכות לעשות זאת.

מצד שני, הביטלס רצו שהעבודה שלהם תשמע בצורה הטובה ביותר האפשרית על ידי אלה שרצו לשמוע אותה. הם הבינו שאם המשימה הזו היא בלתי אפשרית באולמות גדולים או באצטדיוני ענק פתוחים, היא דווקא כן אפשרית על גבי תקליטים. ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו החליטו לנסות ולעשות התקדמות מוסיקלית בדיוק כמו שהם עשו כשהציגו את השירים הראשונים של לנון-מקרטני בשנים המוקדמות של המבורג וליברפול. אבל, הפעם זה יהיה על גבי כל תקליטון חדש וכל אלבום חדש שהם יוציאו. מכיוון שתקליטים מפיקים רק צליל ולא תמונה, הם בנוסף יעבדו על הסרט השלישי שלהם (מסע הקסם המסתורי) וגם על הופעות בטלוויזיה פה ושם רק כדי לכסות גם את הצד הויזואלי (שידור הלווין הישיר הראשון בין מדינות עם השיר "כל מה שאתה זקוק לו הוא אהבה"). מבחינת הביטלס, אנשים משלמים במזומן כדי לקנות תקליטים, בדיוק כמו שהם משלמים כדי לראות הופעות חיות, אז איך הם יבחרו להאזין לתקליטים האלו זה כבר עניין שלהם. הביטלס בכל אופן ידעו שהם יעשו את כל מה שהם יכולים לעשות כדי להבטיח סטנדרט הנאה גבוה ככל הניתן מכל תקליט. המאמץ האדיר, ההתמקדות והריכוז שפעם הופנו להופעות המוקדמות במועדוני הקצב של המבורג וליברפול שינו כיוון. כעת הם מופנים לעבר עבודת האולפן והעשייה של האלבום הראשון והיחיד של הביטלס בבריטניה לשנת 1967 – האלבום הטוב והחשוב ביותר בהסטוריה של המוסיקה הפופולרית: סרג'נט פפר.