למה לצעוק אם אפשר לשיר

כילד מאד אהבתי לשיר. בכל הזדמנות הייתי שר. לא הזדמנויות כמו שיש היום לילדים. לא הייתי זקוק לקהל – להיפך. הייתי זקוק לזה מעצמי.

באמבטיה, בדרך לבית ספר, באוטו. בכל מקום הייתי שר וכמובן שישר חשדו בי כבעל כישרון מוזיקלי.

האמת היא שבאמת אהבתי לשיר אבל מעבר לכך התחושה היתה תחושת התרוממות רוח. תמיד אחרי ששרתי הרגשתי טוב עם עצמי. הרגשתי את החיים זורמים בי במלואם.

מנגד היה לי שכן שביתו היה גדוש בצעקות. הוא, אמא שלו, אבא שלו, אחים שלו – כולם הפליאו בצעקותיהם שהדהדו בשכונה. השכן גם היה חזק וגדול ממני ועל הדרך הפכתי למשחק ההתעללות שלו.  אבל… מעניין היה לראות שגם הוא היה תמיד במצב רוח טוב. לא מדוכא, לא כועס. סתם מצב רוח טוב, גם כשהוא לא עושה דברים טובים לכאורה.

יום אחד גיליתי מאמר מעניין שסיפר על משהו לא צפוי. המחקר חקר אנשים שבדרך כלל אומרים את אשר על ליבם וללא כל התחשבות של הצד השני. נמצא כי האנשים הללו חשים תחושה טובה לאחר שהם אומרים את מה שהם חושבים. נמצא גם שהם אוהבים להתווכח ועושים זאת בקול רם בכל הזדמנות.
החוקרים שיערו שאותם אנשים מרגישים טוב כי הם מוציאים כל אשר על ליבם, אולם הופתעו ממשהו אחר שחקרו.

הם מצאו שכאשר הם צועקים, משתחרר אצלהם חומר מסוים במוח שגורם להם להרגיש טוב. אין לזה קשר למה שהם אומרים. 
כשניסו להבין את הממצאים העלו את הסברה ששחרור החומר אינו נובע מצעקות אלא מכך שהמנעד עלה. 
ברגע שאדם צועק מנעד הצלילים שהוא מפיק גדל. הוא מפיק צלילים גבוהים, משנה את הטונציה, עובר מצליל גבוה לנמוך באופן פתאומי. כשבדקו את אותו הדבר על זמרים ששרים נמצא שאותו החומר משתחרר כאשר שרים. 
הסיבה לתחושה טובה אחרי צעקה או אחרי שירה זהה. הפקת צלילים במנעד רחב יותר מאשר בדיבור גורמת לנו להרגיש טוב – אפילו טוב מאד. שרתם פעם בערב שירה בציבור? תנסו לשחזר את ההרגשה אחרי ערב שכזה.
רבתם עם משהו והוצאתם 'עצבים' – גם אחרי זה מרגישים טוב.

ואני שואל – למה לצעוק ולריב אם אפשר לשיר?

ואם אתם אוהבים לשיר אז לנגן ולשיר – זה כבר הקצפת…

organit-online.com