מאמר שכתבתי על אהבה

אינספור סרטים, מחזות, שירים וסיפורים נכתבו על אהבה, אחד הנושאים, אם לא הנושא החשוב והמשמעותי ביותר בחיים של כולנו. כולנו נולדנו מאהבה, כולנו רוצים לקבל ולתת אהבה. עד כמה היא נוכחת בחיים שלנו?

דניאל סולומון כתב, הלחין ושר על אהבה את השיר המקסים הזה: "אהבה, פתאום היא מתפרצת כמו להבה, היא תשרוף את כל מה שהיית, היא תשרוף את כל מה שאתה. אהבה, פתאום היא מתפרצת, מה היא רוצה? היא רוצה את כל מה שהיית. היא רוצה את כל מה שאתה."

מאז שחר ההיסטוריה, מייחסים לאהבה, ובצדק, משמעות אדירה. הנה כמה דוגמאות: המשורר והמחזאי ויסטן יו אודן קבע: "אהבו זה את זה, אחרת תיעלמו." כך, לא פחות. מיץ' אלבום, בספרו "ימי שלישי עם מורי" מסביר לנו ש"ללא אהבה, כולנו ציפורים עם כנפיים שבורות." ואילו סידהרת דהאנוואנט שאנווי, בספרו "שיר דמדומים אחרון", כותב ש"קשה לתפוס את עומקה של האהבה, אבל זה באמת הלקח היחיד בחיים – איך לאהוב נכון והכי חשוב איך אף פעם לא להפסיק לאהוב."

באימונים עם המתאמנים שלי, למדתי להיווכח עם הזמן, שהציר של האהבה הוא ציר שמעסיק את כולנו, לרוב באופן לא מודע. כל אחד מאיתנו רוצה שיאהבו אותו, ולעתים חלק גדול מההתנהגות שלנו מוכוון לכך באופנים ובצורות שאנחנו לא ערים לגביהם. כך למשל, מתאמנת שלי חוותה בילדותה אב שהיה בלתי צפוי בהתנהגות שלו. מחד, הרעיף עליה חום ואהבה בכמויות גדולות. מאידך, היה צועק עליה וגורם לה להתכווץ בכל הגוף. כבר מילדותה המוקדמת, היא לא היתה יודעת איזה אב היא תפגוש כשהיא קמה בבוקר, ולכן עסקה בלרצות את אביה כל הזמן, כדי "לזכות" בצד האוהב שלו ולא חלילה בצד הכועס. התנהגות זו שוכפלה בחייה הבוגרים כלפי כמעט כל אדם בסביבה, וחלק גדול מהתנהגותה היה על מנת לקבל אהבה והערכה מכל אחד.

מתאמנת אחרת מחפשת אהבה ללא תנאי אצל בעלה. למרות שהוא אוהב אותה, מבחינתה זה "אף פעם לא מספיק". באהבה הזאת תמיד "חסר משהו". היא איננה מרגישה שהאהבה שלו אליה היא מושלמת. כמעט תמיד, כשעושים יחד חקירה ומתבוננים על השורשים, וכך עשינו, מגיעים לילדות, לרוב לילדות המוקדמת. האם אפשר בכלל להרגיש כך? האם אפשר לאהוב אחרים ו/או לקבל מהם אהבה ללא תנאי, ללא סייגים?

בספרה "המוות חשוב לחיים", הפסיכולוגית אליזבת קובלר-רוס כותבת ש"השיעור הקשה ביותר שאנשים צריכים ללמוד הוא איך לאהוב ללא תנאי!" על פניו, נדמה שזו משימה כמעט בלתי אפשרית. אולי את ילדינו אנחנו אוהבים אהבה ללא תנאי, אבל כששמים זרקור על היחסים שלנו איתם, נדמה שלעתים ההתנהגות שלנו היא מותנית, קרי אנחנו מצפים מהם ל"משהו" בתמורה. קל וחומר עם אנשים אחרים שאינם ילדינו.
אני זוכר שהייתי בילדותי ילד אהוב ומקובל. קיבלתי אהבה בכמויות גדושות מהוריי, משאר בני משפחתי ובעצם מכל הסביבה. את המטען הזה לקחתי איתי כ"צידה לדרך" להמשך חיי. אבל האם כתוצאה מכך אני אוהב את עצמי ללא תנאי? ובעקבות זה גם אחרים? ממש לא. עבורי, זהו אחד השיעורים החשובים ביותר בחיי, כר הצמיחה הפוטנציאלי הגדול ביותר ללמידה ולהתפתחות.

דון מיגל רואיז, בספרו הקסום "דרך האהבה", נותן שיעור חשוב בעניין כשהוא טוען שהדרך לאהוב אחרים מתחילה ביכולת שלנו לאהוב את עצמנו ללא תנאי. אם נאהב את עצמנו ללא תנאי, אומר רואיז, ונותן "כלי עבודה" מעולים, נוכל להתמיר את הפחד לאהבה ואז, כמו השמש, נקרין אור ונעניק אהבה כל הזמן ללא תנאי. לא רק לעצמנו, לא רק לבני אדם אחרים, אלא לכל מה שנמצא על כדור הארץ.
כמה פשוט, כמה מסובך.