מחשבות טורדניות – עלון דצמבר 2008

פלטיאל אריה אשרמן מאמן תודעתי על פי קוד הקיום

 כדי להמחיש את הכתוב, ניקח דוגמא קטנה: אנחנו עסוקים עם עצמנו והטלפון מצלצל. האוטומט שלנו בד"כ הוא לבדוק מי טלפן. מכאן תחל שיחה בראש: "לא בא לי/ כן בא לי לענות…אני לא אענה ואתקשר אליו אח"כ.. אין לי כוח לדבר איתו" ועוד ועוד. 
ברשותכם, ניקח את הסיטואציה הזאת עמוק יותר, לפשטות: כדי לנתח, מה גורם לנו לחשוב כל כך הרבה מחשבות על דבר כזה קטן ולא משמעותי ? אנו צריכים לשאול את עצמנו: אם לא נענה לשיחה, אם לא נחשוב על כך שצריך לחזור אל האדם, אם פשוט לא נענה, מפני שכרגע לא בא לנו לענות, האם נשכח לחזור אליו יותר מאוחר? ואם שכחנו לחזור אליו יותר מאוחר, האם זה כזה אסון גדול?

אנו יוצרים מערכת יחסים מפלצתית עם החברה בחוץ, שמכניסה אותנו לכלא פנימי של אין סוף מחשבות. "אם אני לא אענה, או לא אחזור אליו, מה הוא יחשוב עליי? הוא יכעס… לא נעים לי…" ועוד ועוד. באותו הרגע שנהיה עסוקים במחשבות מסוג זה, הפסדנו את עצמנו. אנו כבר לא עסוקים בעצמנו, ולא פנויים לעצמנו, מפני שאנו עסוקים באיך רואים אותי, ומה יחשבו עליי. מכאן, נוצרת התנגשות בין  הרדיפה היום יומית, לא לאבד את הזהות החיצונית שבנינו, לבין הזהות הפנימית שלנו, שמחפשת נינוחות ושלווה. ומכאן יש פער וסתירה בלתי אפשריים, ומכאן אנו נופיע, גם כלפי עצמנו וגם כלפי אחרים, בצורה מזויפת. 
חוץ מעצמנו אנו בונים עוד דמות, שצריכה ליצור סטטוס  מסוים, שיתאים לרצון שלנו, איך להיתפס ולהיראות בעיני החברה בחוץ. לחיות מתוך הוויה שכזאת זה בלתי אפשרי בעליל .

מתוך הרצון לשמור על המעמד החיצוני (המזויף), שלנו בפני הסביבה החיצונית, העלילה תסתבך עוד ועוד, עד רמה, שאנחנו נשכנע את עצמנו, שזה לא בסדר להתעסק בעצמנו, ואנו נאמץ לעצמנו רגש נמוך. אם מישהו אחר, "יסנן" אותנו או לא יחזור אלינו, אנו ניפגע באופן אישי, כדי לשכנע את עצמנו, שככה הצד השני ירגיש אם אנחנו נעשה זאת. אנחנו נאסוף הוכחות לרגש הנמוך, ונחליט להיפגע, עד רמה, שבה אנו מסוגלים לכעוס כעס מר, אם הצד השני לא חוזר אלינו, כדי לשכנע את עצמנו, שכך לא מתנהגים, ואנו צריכים להתנהג טוב יותר. נוסיף תבלינים כמו: "זה לא אחראי, לא חברי, לא מתחשב" ואני מזמין אתכם להוסיף תבלינים כאוות נפשכם…
זאת דוגמא קטנה, ואולי לא תופסת לגבי כולכם, אבל כל אחד מכם מוזמן לשים דוגמא אחרת במקום, כדי להבין את העניין.

קחו את ההתניות הקטנות ביותר בחייכם, ושאלו את עצמכם, האם זה נינוח לכם? שאלו את עצמכם כמה הוכחות יש לכם, שההתניה הזאת היא נכונה, ולא יכול להיות אחרת. תמצאו, שאתם אוספים אין סוף הוכחות להיות שבויים, מפני שזה שם המשחק: איך רואים אותי, מה חושבים, מה יאמרו ואיך אני נתפס. הכול עניין של זיוף.
כמה פעמים ביקשו מכם לעשות דבר מה ובאותו הרגע לא בא לכם? אם נשארתם ב"לא בא לי", איזה תגובה רגשית נמוכה קיבלתם מהצד השני? "אתה לא מתחשב, אתה דואג רק לעצמך, אתה אגואיסט" ועוד… הצד השני רוצה להראות, כמה הוא מתחשב, דואג, אחראי ועוד לעומתנו, ובמקום לראות את זה, ולהבין, שזה משחק שאנו לא רוצים לשחק בו, אנו מייד מגנים על עצמנו, שלא תהיה פגיעה במעמד שלנו בעיני האחר, שמנסה "להוריד" אותנו, ומייד נחזיר מלחמה: נשתף פעולה עם הצד השני, כדי שכבודנו המזויף לא ייפגע.

אנו מלאי ציפיות מאחרים, והתגובה שנקבל היא, שהאחרים יהיו מלאי ציפיות מאיתנו. וכל זה למה? על מנת להימנע מלתפוס את עצמנו כחלשים, ושאחרים יתפסו אותנו כחלשים, וכך אנו נכנסים למערבולת אין סופית, שכל מטרתה להוכיח את עצמנו. 
כשאנו רוצים מנוחה מציפיות העולם החיצוני, אזי או שניצור וויכוח או ריב שיאפשרו לנו לנוח, או שנפתח מחלה, או דיכאון, שיאפשרו לנו להתבודד, כדי להיות עם עצמנו ולעשות את מה שבא לנו.

כמה אפשר להתעסק במחשבות הללו? זה לא הגיוני ולא נתפס. 
גם כשאנו אומרים "לא מעניין אותי מה חושבים עליי, מה יאמרו עליי ואיך אני נתפס", הרי במציאות, עצם העובדה שיש שיחה שכזאת, מוכיחה כמה הנושא כן חשוב לנו!
המקום היחיד, שבו אנו פנויים לעצמנו, זה כשיש לנו אפס שיחות על כך. כשבכל פגישה, בכל שנייה של פגישה, אנו נרגיש נינוחים ושלווים עם עצמנו, עם מי ומה שאנחנו. כשנגיע לפגישה בלי לתכנן מה ואיך יהיה שם, כשנגיע לפגישה בלי לחשוב על התוצאה, בלי לחשוב מה נאמר ואיך נגיב. נגיע ככלי ריק, כלומר :אני מוכן ופתוח לשינויים, אני מקשיב מתוך סבלנות וסובלנות, בלי הרצון להוכיח שום דבר. אני בא כפי שאני.

אבל מי זה אתה, שבא כפי שאתה ,אם עד היום חיית בהתניות? לשם כך צריך לבחון ולברר את האני הפנימי של כל אחד מאיתנו. לשם כך,צריך להתחבר ליסוד, לקבוצה ולקוד הקיום שקיבלנו. להתחבר למהות הפנימית של עצמנו לקלף את כל הקליפות שיצרנו במהלך השנים. 
זה מגיע לאבסורד בלתי אפשרי, לרמה שהיא כל כך בלתי אפשרית,  עד שאפילו בדרך ההתפתחותית שלנו, אנו נשמר את הקליפות וניקח את ההתפתחות כדי להוסיף עוד ועוד קליפות, ובכך ניצור גם זיוף אינטלקטואלי.
לסיכום: בכל פעם שאנו נפגעים, נעלבים, מרגישים לא טוב מול החברה, בכל פעם שיש לנו טענות, או כל מאמץ קטן שבקטנים, אנו מפספסים את עצמנו, ואת מהותנו הפנימית. אנו עדיין במשחק, שהוא זיוף כלפי עצמנו וכלפי אחרים.
בכל שנייה, שבה אנו עסוקים במחשבות של "מה יהיה, איך יהיה, מה יקרה, איך יקרה" אנו בונים מערכת הגנה רגשית נמוכה, וזאת מניפולציה לשמה. זה השקר הגדול שאומר לנו: "אנחנו לא יכולים להיות מי ומה שאנחנו, מפני שמעמדנו החיצוני עלול להיפגע."

כדי לאפשר לעצמנו להיות מי ומה שאנחנו, אנו צריכים לאפשר לצד השני להיות מי ומה שהוא, ולומר לו את זה, גם בהתנהגות שלנו, וגם בהתבטאות שלנו מולו. הכלי המדהים ביותר, הוא לאפשר לצד השני להיות ולהישאר אותנטי, ע"י כך שנסב את תשומת ליבו לכך שהוא לא אותנטי. זה יכול לקרות רק אם אנחנו אותנטיים עם עצמנו. 
לראות ולהביט במחשבות שיש לנו על אחרים, ולשאול את עצמנו: מדוע אנו חושבים כך או כך? האם זה מתגמל את הצד השני ואותנו? אם זה כל כך קריטי לנו וזה לא מגיע מהרגש הנמוך, מבחן התוצאה יהיה, שאנו לא נשמור זאת רק במחשבות שלנו, אלא נגיע לאדם השני וננקה איתו. אם לא חשוב לנו לנקות איתו, כלומר אם אנו ממשיכים להחזיק במחשבות על האדם מבלי לשתף אותו, אזי מה שאנו עושים, דרך המחשבות, זה להקטין את הצד השני, כדי לצאת חזקים וגדולים יותר.

כשאנו נדע מי ומה שאנחנו, ונפעל בצורה אותנטית, אנו לא נשתף פעולה, ונשחרר את הצד השני מכל אחריות למה שקורה לנו.
תודה
פלטיאל.