מייקל ג'קסון – לזכור או לשכוח?

מייקל ג'קסון מת. אכן מדובר במי שעשה מוזיקה שווה, אבל פדופיל. תפרידו את המוזיקה שלו, את הריקוד הווירטואוזי ואת הילד החמוד שהיה, מכל מה שהיה, כפי שהתברר בשנים האחרונות. כבר עם השינויים שערך במראהו, כולל הפיכת עורו ללבן וקביעת צבעם הבלונדי של ילדיו, היה אפשר להבחין בעיוות מחשבתי שמחשיד בנוגע לכושר השיפוט שלו. יש מוזרים ודיכאוניים שאפשר להתחבר אליהם גם כאשר הם מתים ממנת יתר. יש הומואים וקוקסינלים עם מוזרויות וכל מיני אמנים אקסצנטריים ובוטים שאנחנו לגמרי סובלניים כלפיהם. לעתים גם יש בהם חן מסוים. אבל ג'קסון היה פושע מפחיד שהחוק לא הצליח לשים את ידיו עליו. והוא לא היה שנוי במחלוקת. הוא רק שילם מיליונים לילדים האומללים שהתלוננו על מעשיו המגונים, אולי גם מעשי אונס.

גם אם תבקשו לשכוח את חוויית התאונה בה ראיתם אותו, תקבלו אותו כפוחלץ בתערוכת הגופות בלונדון. ברצינות, הוא סיכם זאת מבעוד מותו עם הרופא שמפחלץ ומציג פוחלצים. בדרך כלל הוא מפחלץ חיות אבל מייקל ג'קסון יהיה החיה הראשונה מסוגה. ואם אתם הולכים לראות אותו שם, תזכרו: רציתם – קיבלתם. אל תעבירו לי תמונות.

סופם הטרגי של כוכבים מוכשרים הוא תופעה ידועה. אחת התשובות לשאלה, מה הקשר לעזאזל בין החולי ובין הכישרון, הוא כנראה המאניה דיפרסיה. הדיכאון הוא הרסני, ובמצב מאניה, ב-high, היצירתיות מתפרצת לשמיים, והמחוננים החולים במחלה זוכים ליצור את היצירות הגדולות של דורם. רבים הגאונים שסבלו, התמכרו או התאבדו. אבל ג'קסון היה גם סוטה והוא לא סבל הרבה יותר מדי. היה לו רופא צמוד ששם קצוץ על מה חוקי ומה לא, ותמיד היו בהישג ידיו סמים (שמשככים כל כאב), כסף וילדים.

הפרטים המזעזעים שעוד יבואו

מייקל ג'קסון לא הסתיר, ואף הציג זאת בסרט, את החיים המשונים והמבודדים שגזר על ילדיו. היציאות מן האחוזה היו רק בשעות הלילה ובמסכות. ואת זה הוא הראה. תארו לכם מה הוא לא רצה להראות. למשל, הוא לא הרשה למטפלת לחבק אותם. רק בעוד כמה שנים, כאשר אחד מילדיו יהיה בוגר דיו לבחור לספר את האמת לתקשורת, ייוודעו עוד פרטים, אולי מזעזעים, על מייקל ג'קסון. ייתכן מאוד כי ילדיו וילדים אחרים מבין אורחיו היו חשופים להתעללות או לניצול.

כאשר יהפכו את ג'קסון לגיבור תרבות מעונה, זה יהיה גול עצמי לתרבות שלנו שממילא סובלת מחוסר הבחנה בין רע למותר. לנו יש את דודו שלנו (קראו את מאמרו של אמיתי גזית על טופז) וזה מספיק. כאשר גיבורי תרבות פושעים, אנחנו, הקהל המעריץ, צריכים להתמודד עם זה ביושר.