ניתוח סיפור "בדמי ימיה" ו"האחות נעמי" לפי פרויד ולפי תאוריות פסיכולוגיות פמניסטיות

אוניברסיטת "בן גוריון" אילת

ספרות בראי הפסיכואנליזה

שם המרצה: רונית גז

ניתוח הסיפורים:

1.               "בדמי ימיה" / עגנון ש"י

2.               "האחות נעמי" / פנינה כספי

מגישה: עטיה מרטין
ת.ז: 013465083

תאריך הגשה: 16/04/09

תוכן עניינים

נושא

1)         מבוא.

                א.      פשר החלום לפי פרויד.

                ב.       תסביך אדיפוס.

                 ג.       תסביך אלקטרה.

                ד.       תיאוריות פסיכולוגיות פמיניסטיות.

2)         "בדמי ימיה"ש"י עגנון.

                א.      עיצוב דמויות.

3)         "האחות נעמי"פנינה כספי.

                ב.       עיצוב דמויות.

4)         תפיסות פסיכולוגיות לגבי תסביך אלקטרה בין 2 הסיפורים.

5)         ניתוח חלום ופשרו "בדמי ימיה".

6)         ביבליוגרפיה.

1)                                                                                                                                                מבוא

על פי פרויד, מבנה הנפש מורכב קודם ממין ואלימות או מין ומוות שהם יצרים אפלים שמעליהם פיתחנו מערכות שמנוטות יצרים אלה .

על פי גיליגן, המערכת המסורית של האישה מורכבת מאמפתיה ורגש ,ושל נגבר משכלתנות וחוקים.

אם נמזג שכל ורגש, נקבל עולם מוסרי מושלם, על פי פרויד, נפש הגבר מושלמת ונפש האישה בתחתית הפירמידה . לעומתו גיליגן טוענת שלא יתכן שהשוני ייצור היררכיה בין גברים ונשים.

א.      פשר החלום לפי פרויד

חלום מתרחש בזרימה של אנרגיה נטולת כל הגדרת זמן חלום נע בין 4-3 שניות, שוב הגדרת הזמן נעלמת משום שהחלום לא מקבל את הגדרת הזמן מעצם היותו אנרגיה.

פרויד טען כי כל בני האדם חווים את אותו הדבר בפרק של חלימה, וכי אנו בעלי מכנה משותף בכל הנוגע לחלומות.

הוא הסביר כי החלום זה הדרך שלנו לשחרר את היצרים שאנו מצחיקים במהלך כל היום ובעצם כל החיים. רובנו נשלטים על ידי האגו והסופר אגו שמפקחים על האיד, היצרים האפלים שמחפשים לפרוץ החוצה והחלום בוא דרך לפצות על הדחקה מתמדת זו ודרך להרגיע את האיד

ולשחררו מעט . החלום הוא בעצם תמונות חזותיות המופיעות ללא רצף של זמן וללא הגיון שמובן בכל אופן (מנגנין הגנה), כך שקשה לחלום לפענח את חלומו.

חומרים מן הלא מודע, יצרים מן האיד צפים למעלה כשאנו חולמים ומקבלים ביטוי. בחלום יכולים להופיע גם אירועים או אנשים שיחלחלו לתוך החלום ישנם דברים שמתרחשים במהלך היום או לפני בשלב ערות אשר מופיעים בחלום ,כנראה הייתה להם השפעה עלינו או יתכן כי זה נועד על מנת להקשות עלינו לנתח את החלום כחלק מהגנה טבעית שיש באדם, האגו והסופר אגו עושים צנזורה בתכנים שנזכרים לנו מהחלום ובתכנים שלא על מנת לחסוך מהאם חרדה או כאב שיש בתכנים הפרוצים ומופיעים בחלום.

האגו והסופר אגו מעבירים את החלום צנזורה והסוואה אשר מתחלקים לארבע:

התקה – צנזור ראשון שמועברת אנרגיה נפשית מנושא אחד לאחר, כדי לטשטש את התוכן המאיים בתוכן אחר .

עיבוי – תמונה חזותית אחת שמייצגת קבוצה של אנשים או חפצים . בחלום אין זמן בכדי לתאר במדויק מם או אירוע לכן זה מיוצג על ידי דבר אחד המשקף כל זאת.

ייצוג חזותי – תמונה מוחשית שמייצגת מוצג מופשט . התמונה משקפת משהו שכביכול חומרי ומחושי, אך היא מתארת רגשות של האדם ויצרים שפורצים דרך התמונה הזו.

עיבוד משני – כאשר משחזרים את החלום ואנו יוצרים שינוי אשר נועד על מנת להסתיר את הרובד הסמוי שיש בחלום, כאן האגו והסופר אגו תופסים את הפיקוד.

ב.       תסביך "אדיפוס"

תסביך "אדיפוס אלקטרה" הוא שם שניתן ע"י זיגמונד פרויד בשנת 1910, המתייחס להתפתחות 
המינית שלנו עוד כילדים.

 זיגמונד פרויד האמין שאת התסביך הזה אנו חווים בתת – מודע בילדותינו בראשית התפתחותנו המינית, כאשר הבן 
 מתחיל להרגיש כלפי אימו אהבה אסורה וקנאה לאב שבו הוא רואה כמתחרה.

 כאשר רגשות אלו מתחילים לגדול הבן אף שואף להדיח את האב ממקומו כבן זוגה של אימו ולתפוס את מקומו של 
 האב ואף להרגו.

 ומכאן שם התסביך, אדיפוס הוא גיבור של טרגדיה מהמיתולוגיה היוונית בה מסופר על המלך אדיפוס שללא ידיעתו 
 רצח את אביו ונשא את אימו.

 פרויד סבר שבדרך בה רואה הבן את אביו כמתחרה הוא מתחיל לחקותו ובזאת מתחילה התפתחות המינית שלו כגבר 
 – הגבריות.

 בניגוד למשפחות שבהם קיימים שני הורים, ישנן משפחות שהבן גדל ללא דמות גברית ללא האב וכתוצאה מזה נוצרות 
 השלכות לעתיד של הילד שבו יהיה לו קשה לנהל מערכת יחסים תקינה עם אישה וקיימים מקרים שבהם הנער יפנה 
 לבני מינו – גבר.

 פרויד מקשר את התסביך שחווה הבן, לאיבר מינו, הילד מגלה את מיניותו ומתחיל ליחס תשומת לב מופרזת לאיבר 
 מינו אך כאשר הוא נתקל בהתנגדותם של הוריו להתעניינות הגבוהה הילד לומד לנווט את תחושותיו המוזרים  
 לדברים אחרים כמו: הידוק הקשרים עם הוריו וגידול חיבה כלפיהם, הילד לומד להתגבר על אהבתו האסורה לאימו 
 ועל היצר הרצחני כלפי אביו.

 חשוב לציין שתחושות אלו רק מודחקות ובעצם חוזרות שוב בגיל ההתבגרות מה ששונה עכשיו הוא שכעת תחושות 
 מיניות אלו מנווטות כלפי נערות צעירות ולא כלפי אימו.

ג.         תסביך אלקטרה 

תסביך אלקטרה מתייחס לאותם דברים כמו תסביך אדיפוס, רק בהקשר של הבת שחווה רגשות אסורים כלפי אביה ,חשוב לזכור שאת הרגשות האלו מרגישים בתת מודע.

מקור השם בסיפור מן המיתולוגיה היוונית על אלקטרה בתו של אגממנון שרצחה את אימה.

קרל גוסטב יונג העניק את השם לרעיון שהגה זיגמונד פרויד בנוגע "להתנהגות אדיפאלית נשית" אצל ילדות קטנות. 
על פי פרויד בתחילה קשורה הילדה לאב , אך כאשר היא מגלה שאין לה פין והיא מאשימה בכך את האב וכועסת עליה. ההיקשרות של הילדה עוברת לאב והיא מדמיינת שהאב יעבר אותה. היא מאמינה כי ההיריון ישמש כתחליף לפין בו היא מקנאה  (קנאת פין) ויעניק לה מעמד שווה לאביה.

רעיון קיומו של תסביך אלקטרה מקובל על הפסיכואנליטיקאים הקרובים לגישתו של פרויד, אך אורר ביקורת מחוגים אחרים הפמיניזם מתייחס לתיאוריה זו כאל תיאוריה מינית.

ההנחה  כי נשים חוות קנאת פין נובעת על פי דעת רבים מההנחה הוויקטוריאנית כי אברי המין הגבריים עדיפים על אלה הנשיים,וכי לגבר ככלל עדיפות על האישה שתגרום לה בתת מודע לשאוף להיות כמותו מבחינה גופנית,

על אף שהתיאוריה בנוגע לתסביך הייתה נפוצה במשך שנים רבות ירידת מעמדה על הפסיכואנליזה בשנים האחרונות, הביאה לכך שפסיכולוגים רבים מתנגדים לה חלופה לתסביך אלקטרה הוצעה באפקט ווסטמארק, שבו השלכות של פעולות בילדות משפיעות על המשיכה המינית לעריות .

ד.       תיאוריות פסיכולוגיות פמיניסטיות

השורש הפוליטי של הפמיניזם נעוץ במאבק להשגת שוויון זכויות פוליטיות ואזרחיות לנשים במאה ה-18 ובמאה ה-19.
לפי התיאוריה הפמיניסטית הוגדר מעמדן המיוחד של הנשים בחברה באמצעות המושג "מיעוט".למרות שמבחינה כמותית מספרית אין לכך שום הצדקה (העובדה היא שמספר הנשים עולה במעט על מספר הגברים),הרי מבחינת התנהגותן של הנשים, אין ספק שהן הפנימו את הסטריאוטיפים השלילים והנמוכים אשר בדרך כלל משויכים לקבוצות מיעוט המנושלות מזכויותיהן הבסיסיות והמלוות בדרך כלל ברגשות נחיתות ובושה,למרות שהתיאוריה הפמיניסטית איננה מגובשת כיוון שהיא באה מכיוונים שונים כמו : אנתרופולוגיה,סוציולוגיה,פסיכולוגיה,פסיכואנליזה וכיוצא בזה , אין חילוקי דעות בנוגע לעובדה שהחזקת אמצעי השליטה בחברה נתונה בידי הגברים ואילו הנשים מנושלות מאמצעים אלו (בעיקר נישול מאמצעים כלכליים ומעמדת כוח ומפתח בחברה).תחום נוסף בו מנושלות הנשם באופן מסורתי הוא תחום היצירה האמנותית. הדעה הרווחת הייתה שאישה מעצם הגדרת נשיותה אינה מסוגלת לוותר על חיי אהבה ומשפחה ולהתמסר באופן טוטאלי ליצירתה האומנותית. ואומנם הנשים היוצרות תמיד היו מיעוט.

השאלה מדוע כה מעטות הן הנשים יוצרות בסיפורת העברית נדונה במאמרה של רתוק.

לפי רתוק , טענתה של התנועה חדרו אל תוצאת האישה הישראלית רק בעשור האחרון, ורובן עדיין שבויות באידיאולוגיה הפטריארכלית  שחינכה את האישה לתפוס את הדאגה למשפחה  לילדים, לבית ,להגשמת האהבה ,כתכונות טבעיות כאילו ביולוגיות המאפיינות את הנשים וברגע שהן אינן ממלאות תפקוד זה , הרי יש בכך איום על נשיותן. אחת המגמות הבולטות, לטענתה של רתוק, החלה להסתמן רק בשנות ה-80,והיא המגמה המוחה נגד קיפוח נשים ומציגה אותן כקורבנות של אלימות גברית (לדוגמא: מוטיב האונס המופע בסיפורים רבים).

לסיום טוענת רתוק, שלב המחאה מהווה מרכיב חיוני בתהליך הגילוי מחדש של הזהות הנשית האבודה בתרבות הפטריארכלית וזאת בנוסף לנכונותה של האישה להיות נאמנה לעצמה מבלי לקבל את התכתיב הגברי. יחסים בין אמהות ובנות נחשבו למורכבים ומסובכים מאז ומעולם.

במחקרים פסיכולוגיים נמצא כי דמות האם מתערבבת לעיתים בפנטסיות של הנבדקות עם דמויות של אם חורגת אוו מכשפה (מקנאה ועיינות), וההסבר הפסיכואנליטי לכך נעוץ בבעיות בלתי פתורות של השלב האדיפאלי. הסבר זה מתבסס על תיאוריות פסיכולוגיות מסורתיות , שנשענו בעיקר על התיאוריה של פרויד: תיאוריות אלו נתנו לתסביך האדיפאלי וליחסים אם האב מקום מרכזי בהתפתחות המינית והמוסרית של שני המינים והותירו להם תפקיד שולי או שלילי. אי סימטריה זו בין תפקידי נשים וגברים במשפחה הוצגה לעיתים קרובות כנתון, בוא נשים הואשמו על היותן  גם בעלות כוח וגם הרסניות.

הדואליות של התפקיד האימהי בא לידי ביטוי עיקרי במיתוסים הסוטרים שנקשרו אליו:

מחד, תפקיד האם נתפס כתפקידה החזק ביותר של האישה במשפחה ., מאידך, על ידי הצגת חשיבות התפקיד בחיי הילד, נוצרה גם תופעת "האשמת האם", שמתרחשת בדרגות שונות, החל מהאשמה פסיכולוגית בגרימה לחוסר ביטחון או סכיזופרניה של ילדיה, בהיותה אם קרה,דוחה ונוירוטית,ועד הביטוי הפולקלוריסטי של "האם היהודייה" והחותנת או החמות. כך קרה שהספרות המקצועית נטתה להאשים נשים בתפקידן כאמהות, גם אם תפקיד זה נחשב מרכזי במשפחה.לעומת זאת , גברים, כאבות, נתפסו כשומרים על הסטאטוס המיתולוגי של האם בספרות וכנערצים על ידי בניהם ובנותיהם.

הפסיכואנליטיקאית צ'ודורואו (1978,chodorow), ניסתה לקעקע תפיסה זו, בהתבססה על תיאוריית יחסי –אובייקט. היא תענה שלא יחסי הבן והבת עם האב, אלא דווקא יחסיהם אם האם-הם המשתנה החשוב  ביותר להתפתחות העצמי וליצירת הבדלי אישיות בין המינים.

לדעת צ'ודורואו, יחסי אם -בת יוצרים את הבסיס לקשר העמוק בין נשים, בעוד אצל הבנים, דווקא ההינתקות מהאם יוצרת בסיס לקשר עמוק גברי. לפי כך, לא הביולוגיה או הסוציאליזציה יוצרת סטריאוטיפים מינים, אלא העובדה שנשים הם אלו שמגדלות את ילדיהם-בנים ובנות. הזדהות הבת אם אימא יוצרת אישיות נשית הבעה להגדרה דרך היחסים וקשרים עם אחרים וגבולות אגו חדים יותר וברורים פחות לעומת הגברים.

מודל יחסי משפחה זה של   צ'ודורואו מסביר, אומנם את קשרי "האחווה " בין נשים, אך אינו כולל בתוכו אפשרות לכיומם של יחסים עוינים בין נשים, ובכללם גם אמהות ובנות.

החינוך השונה שנותנות לביניהן ולבנותיהם כדי להכשירם בתפקידיהם החברתיים, מתיל לחץ על

יחסי אם-בת בארבע דרכים:

1) אמהות נדרשות ללמד את בנותיהן להעניק במודע או שלא במודע מעודדות האמהות ומחזקות את נטיעת בנותיהם לפיתוח רגישות רגשית, להגיב לאחרים, להושיט יד ולתמוך בזולת.

2) הבת רואה שיחסי אביה אימה אינה בעלי אותה איכות האם עשויה לחשוף את תחושות הכיפוח שלה ביחסים הזוגיים ישירות או בעקיפין באוזני ביתה. רוב הבנות אכן קולטות את אכזבתה הריגשית של אימן. הן קולטות את הרעיון שאימא, כל אימא רוצה דברים מאבא ואיננה מקבלת, ולכן מאוכזבת.

3) משום שהאישה –האם עצמה נזקקת במידה מסוימת, היא עשויה לחפש אצל ביתה את הקשר הריגשי החסר בחייה. כאשר תלמד את ביתה לתת לאחרים, היא עשויה, אולי לא במודע, להציע את עצמה כמועמדת לטיפול של ביתה ויחסייהן עלולים להפוך לנטל של צרכים שלא סופקו במקום אחר.

4) האם בעצמה היא בת,ובת של בת. התפתחותה המוקדמת סומנה בצורות רגשיות. אמה נאלצה  ללמדה איך להפוך לאישה מאבקים אלו צפים בהתייחסותה אל הבת. היא חשה בעובדן הטיפוח של  אמה, ועשויה לקוות  שביתה תפצה אותה בדרך כלשהי . בגלל סיבות אלו,רצופים יחסית קו בת בלחצים מיוחדים.האמה עשויה לגלות שבאופן בלתי מודע היא לפעמים מגיבה אל ביתה באהבה, הקשבה, הגנה וניחום, ולעיתים היא מתייחסת בניכור, ריחוק, שיפוטיות וביקורת. ההתנהגות הבלתי עקבית והבלתי נשלטת (בהיותה בלתי מודעת) הזו יוצרת מצב בוא הבת עוברת את חיי ילדותה ברגשות של אובדן ואי שלמות. בחפשה אחר קבלת הסיפוק הרגשי החסר, תפנה הבת לחיפוש יחסי קירבה אשר יבטיחו לה הגנה וביטחון וימלאו ריקנות זו.

מודל תאורטי זה, המתאר את יחסיהן של אמהות ובנות מן נקודת המבט הפסיכולוגית פמיניסטית,עשוי להסביר את ממצאי המחקרים שהעלו אמביוולנטיות ויחס דו ערכי של הבת כלפי האם .

2)                                                                                                                                       "בדמי ימיה" / עגנון

המאמר מנתח את היצירה "בדמי ימיה" מההיבטים הבאים:

1.       ראשי פרקים של התוכן.

2.       עיצוב דמויות – שמות הדמויות ביצירה משמעותיים.
לאה, כשמה כן היא, נלאתה מלהשיג את חפצה, פסיבית, חסרת אונים לשנות את חייה. למותה השפעה טרגית חזקה על חיי כל הדמויות בסיפור.
מינץ, פירושו בגרמנית: מטבע, ממון.
יחסי מינץ מתוארים מעמדת התצפית של תרצה הבת. כלפי חוץ, נראה לה שיחסיהם, רק בהמשך היא מגלה על הקשר של אימה עם מזל והיא חשה רחמים מהולים בכעס כלפי אביה.
מזל מקיף את חיי לאה ותרצה כאחד המזלות בשמיים. מזלו אינו ישר, אל עקוב, כלומר מעוות. תרצה מצטטת את סיפרו, ממנו נודע לקורא פרטים על עברו. מזל אינו מאושר בנישואיו שכן הקשר עם תרצה אינו תחליף מלא לאהבתו ללאה.
תרצה מנסה לתרץ את הבעיה של לאה ועקביה, אך אינה מצליחה. היא בודדה בנישואיה, וניתן לומר כי מבחינה נפשית מתה "בדמי ימיה". היא לא מצליחה להגשים בקשר הנישואים שלה, את קשר האהבה בין מזל ולאה, שהוחמץ.

3.       העיצוב האומנותי – זוהי נובלה הנחלקת לארבע חלקים ברורים. שם היצירה משמעותי ומכוון מראש את ציפיות הקורא אל הנושא המרכזי של היצירה. באקספוזיציה מוצגות הדמויות העיקריות על תכונותיהן הבולטות.
המספר ביצירה נמצא מאחורי דמותה של תרצה שמספרת את הדברים כיומן בגוף ראשון ולכן ראייתה מוגבלת.
לפרטים רבים בסיפור משמעות סמלית. הלשון היא מקראית וקיימים אזכורים מקראיים רבים. ישנן שתי דמויות המציבות עצמן מול החברה ומנסות להיאבק בה: לאה ותרצה – בתה.
החברה היהודית בעיירה מנסה בכל כוחה "לרבע" את הפרטים בה, אפילו בתחום הפרטי ביותר – האהבה. רובם נכנעים ( עם או בלי מאבק ). תרצה מנסה להיאבק בחברה בכל כוחה. המפתח לידיעה אם תרצה ניצחה או הובסה טמון באהבת עקביה מזל אליה: אם אכן הוא אוהב אותה, אזי תרצה "התגברה על המכשולים". אם לא – מאבקה בחברה היה לשווא, וככזה חסר כל ערך. בכל מקרה – רוב הדמויות נותרות בתוך המסגרת החברתית המקובלת והתובענית. הן לא מגשימות את עצמן, ובמובן מסוים, הן "מתות בדמי ימיהן".

* תקציר –

 עלילת הנובלה עוסקת בזוגות אוהבים אשר לא הצליחו לממש את אהבתם, הן משום מוסכמות החברה והן משום אישיותם. העלילה נמסרת מנקודת התצפית של תרצה, שהיא גם המספרת וגם הגיבורה הראשית של הנובלה.
זהו סיפור וידוי בו סוקרת המספרת,ברגע של אמת, את פרשת נישואיה לאהובה של אימה ועומדת על כישלון הנישואים.
לשון הנובלה פיוטית. במיוחד בולטת הפיוטיות בפתיחה המתארת את דמותה של האם ואת תהליך גסיסתה על רקע תיאור האביב. כך גם בתיאורים נוספים של אווירה ונוף. הלשון הגבוהה והפיוטית אינה תואמת את דמותה של תרצה אשר מתגלית כנערה אימפולסיבית, שלימודים ובפרט לימודי השפה העברית, לא משכו את ליבה. זהו סיפורה של תרצה בלשונו של עגנון.
* הסיפור נע על פני שני צירים מקבילים:
ציר החורף – ( שנת מות האם           תרצה לאחר נישואיה )  
ציר האביב – ( שמלת האביב של האם טרם מותה           שמלת האביב של תרצה בעת "אירוסיה" למזל )  

* ציונן של עונות השנה משרה תחושה מעגלית ושלווה. "השלווה" יש לזכור, הינה חיצונית בלבד ומהווה כסות לכאוס ולתחושות האובדניות המפעפעות מתחת לפני השטח.
מצב רוחה של תרצה מושפע מאוד מעונות השנה ( הדבר קשור למוטיב קור – חום ).

עקביה מזל – חופר בבתי קברות ועוסק במתים. 
מינץ – מחסל את עסקיו ומיטב שנותיו וזקוק לטיפול רפואי.
מינטשי גוטליב – מסוכסכת עם בעלה וילדים אין לה. 
תרצה – משמשת את בעלה ומכסה על יגונה בכתיבת יומן.    

* מוטיבים וסמלים:
1. מוות – חיים – "מוות", "נר-נשמה", "בית קברות"          "חיים", "נר החיים".

המוות מהווה מוטיב מרכזי ביצירה: תרצה אינה חוששת למות, לאה מתה בדמי ימיה, תרצה פוגשת את עקביה בבית קברות, עקביה עוסק בחפירת קברים בבית קברות.

2. קור וחום – קור וחום קשורים ישירות לעונות השנה, אך בעקיפין – לתיאור הלכי רוחה ומצבה הנפשי והגופי של תרצה.
דוגמאות: "רוח קרה עלתה מן המילים"; "צינת האביב" ( לאחר הדו שיח הקשה עם מזל ); "חום נפלא חימם את ליבי"
( בתחילת הפגישה ); "חום השעון" לעומת "רחפו עצמותי מקור" כביטוי לסערת הרגשות.

3. אור – מערכת המוטיבים הקשורה באור היא הדומיננטית בסיפור.
דוגמאות: אור השמש, אור החיים, האירוני פניהם, הלבנה שפכה אורה, מנורה, נר שמש, ירח, כוכבים, תנור, אש.
ביטויים מעניינים הקשורים באור: "אפס קצהו האירה וכולו לא האירה (את המזרח)": המזרח, סמל אהבתם של מזל ולאה, מואר רק בחלקו…
"הנפט אשר במנורה כמעט כלה" – דעיכת אפשרות האהבה…
"אולי אכבה את גחלת היצב בלבבי" – אומר מזל לגבי לאה.

4. חושך –
דוגמאות: שמש שוקעת, המנורה שכובתה.

5. עונות השנה – מחזוריות עונות השנה מבטאת את מעגל החיים של תרצה: נסיונה לתקן את העוול אשר נגרם לאימה. הסיפור מתחיל ומסתיים בחורף אך זהו "מעגל" שהושלם למראית עין בלבד.

6. יגון – ייאוש – שמחה, תקווה – מילים המציינות עצב ויגון חוזרות פעמים רבות ביצירה והן למעשה נותנות את הטון הכללי לנובלה. יחד עם זאת – ישנם ביטויי שמחה והתחדשות: "שמלת האביב, החלון הפתוח, ואור חדש האיר את חלוני".

* מוטיבים הקשורים באהבה ויצר – מוטיבים הציינים קשר : טבעת, חוט ("ואקח חוט אדום ואקשור אותו לזיכרון על ידי"), מטפחת ("ואקשור את מטפחתי על ידי").

הכלב – סמל לפיתוי.
היער – מזל בורח ליער, תרצה נפגשת עם מזל ביער, טקס האירוסין מתקיים ביער, היער הוא המקום אליו בורחים מהחברה שאינה נותנת דרור לאהבה.

* סמלים:

1. סמלי זמן – עונות השנה: אביב – תקווה (התאוששותה של לאה; אירוסיה של תרצה) חורף – מוות (מותה של לאה)
שעון – גוטסקינד, נציג החברה התובענית, תמיד לחוץ בזמן; תרצה מאמצת את השעון אל ליבה ויוצרת "זמן אינדיבידואלי".

2. סמלי מקום – 
העיר – סמל לסדרי החברה המקובלים.
היער – סמל לבריחה מן החברה.

3. סמלים הקשורים לרגש – 
מטפחת וחוט אדום – סמלי אהבה.
כלב – יצר ופיתוי.
חלון – תקווה.
יום הכיפורים – סליחה וכפרה.
4. סמלי מצב –

חום התנור – חום הלב ( תרצה ומזל מול התנור ).
קור – חוסר קשר, חוסר אהבה.
הליכה בדרך – חיפוש.
מחלה – ייאוש, אובדן תקווה, ניסיון לשנות את המציאות (מחלת לאה).

עבודת המחקר בבית קברות – מרד בחברה ומוסכמותיה, חשיפת האמת על החידלון התרבותי.
הריונה של תרצה – סמל לתקווה ולהתחדשות, אם לא עכשיו – אז בדור הבא.

* השוואה בין דמויות
1. תרצה           לאה      

* דמיון –
א. דומות במראה החיצוני ואופי הלבוש (שמלת האביב).
ב. שתיהן יוזמות את אירוסיהן ומנהלות את "הטקס" באופן כמעט זהה (המזרח).
ג. שתיהן גומרות "בדמי ימיהן" ( לאה – את חייה, תרצה – את סיפורה ).

* שוני –
א. התנהגותו השונה של מזל בעת טקס האירוסין.
ב. תרצה אינה מוותרת על נישואיה עם מזל.
ג. תרצה אינה משתפת פעולה עם ניסיון שידוך כפוי מלמעלה (לנדא).
ד. מאבק אקטיבי מול פסיבי.

2. מינץ              עקביה מזל      

לשניהם גרמה החברה עוול מסוים, והדבר מסומל בעזרת מוטיב התאומים.
* מעגל הדמויות המרכזי: תרצה, לאה, מינץ, מזל. לכל אחד מהם דמות משנית משקפת ומקבילה לה:
– מינץ           גוטליב – שניהם משקיעים את זמנם בעבודתם, שניהם "אלמנים" ("אנחנו האלמנים האומללים" אומר מינץ לגוטליב).

– עקביה מזל            אימו של מזל – שניהם פועלים עפ"י צו ליבם (אימו מתגיירת1 מזל מנסה להתחתן עם לאה).

– לאה           מינטשי גוטליב – שתיהן למדו אצל עקביה מזל.

– תרצה             האישה הזקנה – האישה הזקנה מזכירה לתרצה את אימה (החלום) ובכך היא בעקיפין מקבילה לה.

3)                                                                                                                         "האחות נעמי" / פנינה כספי

תקציר

" האחות נעמי " (פורסם לראשונה ב"דבר", 15/07/1938)

נעמי היא אחות במחלקת יולדות (מקום המימוש הייחודי לגוף הנשי), שמתייסרת למשמע זעקות היולדות, ("כל זעקה שנשמעה הייתה מחלחלת בעצמותה של נעמי ומעבירה בה צמרמורת עצבנית,… וכשהיא מדמה לעצמה את מה שקדם בהכרח להולדתו של ילד זה (כלומר, המגע המיני), היא מרגישה בחילה עד פיק ברכיים").
נעמי היא "לא בת זקונים ואף לא הבכירה בבנות במשפחה עם בנות רבות ובנים שניים, משפחה מתרוששת ללא אב… אם שזקנה בלא עתיי, גידלו אותה בעיקר אחיותיה, והאהובה מבין האחיות היא זוהר, כינוי שניתן לה ע"י אחת ממורותיה, כי כזוהר היא. אליה משתוקקת נעמי גם כחברה וגם בהשתוקקות גופנית ממש. אך בכל זאת היא ממשיכה לחפש אחר אימה, "לענות עצמה בהסתכלות אכזרית בדמות עלובה זו של אימה. ואף לפעמים הייתה לוקחת את יד האם ומנשקת אותה… האם הייתה מבריחה אותה מעליה, קוראת לה בשמות גנאי ומספרת לאחיות הבוגרות על מעשיה הזרים.
גם בבית הספר היא מצליחה להרוס לעצמה הכול – את הטיולים שאהבה, יחסים עם הילדים, עד למסיבה שבה כהתגרות נושק לה אחד הנערים והיא סוטרת לו. לאחר מכן היא עוזבת את בית הספר. בדמיונה, אחותה זוהר והנער הופכים לשניים שמלווים אותה כל הזמן. כשזוהר עוזבת את הבית, נעמי הופכת חולה, ודבר אינו מרפא אותה, עד שברגע של בהלה ממזרקו של  הרופא היא מחליטה להיות אחות, למרות התנגדות בני הבית, וכשמגיעה זוהר ותומכת בה, היא מבריאה.
גם בצאתה לבית הספר לאחיות היא "נושאת בליבה את זוהר הממשית ואותו הדמיוני", אבל דמותו מגורשת מן הדמיון באורח סופי, כשבביקור אצל אחת מאחיותיה מנסה גיסה לאנוס אותה. 
בבית החולים היא מבקשת אז לעבור למחלקת יולדות, שם היא מתבוננת בסבל היולדות, "וליד כל אחת מהן ראתה את גיסה עם פיו הפעור קמעא וגוו הדרוך כקשת" – ואז גם מודיעה לה זוהר שהיא בהריון.
הסיפור מסתיים בחלום שבו, למרבה זוועתה מופיע שוב הנער ומודיע לה, כי היא הרה, "לא לא אינני רוצה היא נרעדה וצעקה והקיצה, ברגלים ממהרות ניגשה אל החלון. היה זה יום בהיר, והשמש פיזרה אבקת זהב על האורן שליד חלונה, היא רצתה לנענע את העץ ולקלוט את גרגירי הזהב בידיה ולא הניעה, לא מפני שפחדה מאכזבה, אלא מחשש שמא תתמלא משאלתה…". כך מסתיים הסיפור, ללא כל בהירות באשר לטיב המשאלה: מהו שביקשה נעמי ?

·                     דמות – המראה לנעמי בבית החולים היא הגברת גליק, האחות הבכירה שנוגעת בה שוב ושוב: "הגביהה את סנטרה בידה, שמה יד לא אמונה על ראשה, ובחנה את דמותה", כשהיא שולחת את ידה בלטיפה אל צמתה של נעמי והיא גם מחזרת אחריה בעוד היא בורחת ממנה בעקשנות פחדנית, כאילו שיערה ששיחה זו כשתבוא תעלה אחר כך אודם על לחייה. שנתיים הן עובדות ביחד. הגברת גליק הנוקשה בעלת הקול "חסר הגוון" אומרת "את יפה כצמות פזורות, אחות נעמי", מציעה לה לקחת חופש ובעיקר מסגירה, להפתעת נעמי רגשות דומים לשלה ביחס למחלקה.
"אותו צד כמוס, תמידי המכריח אותה למנוע מעצמה תענוג" אינו מאפשר לה להיענות לדיאלוג הארוטי, שהאחות גליק מנסה לייצר, אבל צד זה אינו מצליח למנוע ממנה לראות באחות גליק את בבואתה שלה: "אישה זו הייתה קרובה לה תמיד במעין, קרבת גורל, כי היא גילמה באישיותה את רוב תכונותיה של נעמי המאוסות עליה ביותר, שנאתה לגברת גליק הייתה מעין בבואה לשנאתה לעצמה". נעמי משמשת לגברת גליק "בת שלא היא ילדתה, בת הממשיכה את דרך חייה השוממת". כך כל הקשור בלידה – בפועל ובלידה – המטפורית, הופך את העולם לדואלי: הכפילות בין נעמי והגברת גליק, הדואליות של נעמי ואחותה זוהר, התפצלותה שלה לשתיים כביכול ("הייתה לה הרגשה כי ישבה על שפת עצמה והאזינה"), הדואליות שנוצרת כשהטיפול בה, בנעמי עובר מאימה לאחותה הבוגרת, שהיא נפש קפדנית, המענישה אותה מתוך עייפותה הגדולה ואחר כך כשדמות האם : אך לא הייתה זו דמות אימה האמיתית "התגלגלה באחד הגלגולים, על פי רצונה של נעמי", הייתה זו דמות אחותה השלישית זוהר. וגם כאן נוצרות המרות – "עוד בהיותה בכיתות הנמוכות של בית הספר העממי החליפה המורה את שמה האמיתי בכינוי נעמי".
הסיפור עצמו מתרוצץ בין האירועים כאילו איבד כיוון : מסגרות ארגון אפשריות – של הומו ארוטיות, של אדיפאליות, של תשוקה, של גופניות, של כפילות – מופיעות בו כפרגמנטים ולא כמסגרות ארגון אחרותיות.
דווקא התשוקה הגופנית המסוכסכת והלא חדה היא  זו שישבה ופורמת כל ניסיון של הסיפור למתוח את עצמו על פני משך נאראטיבי רציף. והארוטיקה, שהיא גם הומוסקסואלית וגם הטרוסקסואלית, מופיעה כגורם המסכסך, הפורע, השובר כל ניסיון ללכד את כל פריטי הסיפור תחת כותרת אחת נושאת משמעות.          

א.      עיצוב הדמויות

נעמי – אחות במחלקת יולדות(מקום המימוש הייחודי לגוף הנשי) שמתייחסת למשמע זעקות היולדות("כל זעקה שנשמעה הייתה מחלחלת בעצמותה של נעמי ומעבירה בה צמרמורת עצבנית,… וכשהיא מדמה לעצמה את מה שקדם בהכרח להולדתו של ילד זה(כלומר המגע המיני), היא מרגישה בחילה עד פיק ברכיים."

אחיותיה של נעמי (לא צוין מספר האחיות "לא בת זקונים ואף לא הבכירה בבנות במשפחה עם בנות רבות ובנים שניים.)

אימא של נעמי-"אם שזקנה בלא עת" – גידלו אותה בעיקר אחיותיה והאהובה מבין האחיות היא זוהר. אליה משתוקקת נעמי גם כחברה וגם בהשתוקקות גופנית ממש.
גיסה – בעל של אחת מאחיותיה – מנסה לאנוס אותה כאשר בא לבקר אצל אחת מאחיותיה.
גברת גליק – האחות הבכירה, כשהיא שולחת את ידה בלטיפה אל צמתה של נעמי והיא גם מחזרת אחריה בעוד היא בורחת ממנה בעקשנות פחדנית. האחות נעמי מרגישה שנאה כלפי הגברת גליק למרות שהיא היחידה שמרחמת עליה ודואגת לה. השנאה מגלמת את שנאתה לעצמה.
ישנה כפילות בין האחות נעמי לבין גברת גליק, הדואליות של נעמי ואחותה זוהר, התפצלותה שלה לשתיים כביכול ("הייתה לה הרגשה כי ישבה על שפת עצמה והאזינה"), הדואליות שנוצרת כשהטיפול בה, בנעמי עובר מאימה לאחותה הבוגרת זוהר, שהיא נפש קפדנית המענישה אותה מתוך עייפותה הגדולה ואחר כך כשדמות האם: אך זו לא הייתה זו דמות אימה האמיתית "התגלגלה באחד הגלגולים עפ"י רצונה של נעמי", הייתה זו דמות אחותה השלישית זוהר.

השנאה של נעמי כלפי הגברת גליק נראה זאת בתחילת הסיפור כאשר היא רוחצת את ידיה בסבון חיטוי " ומחה מעליה יחד עם כל חיידק מזיק גם כל הבעה אנושית".
"האחות הראשית נטתה אליה והגביהה את סנטרה בידה היד הייתה לחה ולבנה מרחיצה מתמדת בסבון קרבול נעמי הרעידה שנית", שוב אנו רואים את אפקט רחיצת הידיים           לשנאה.
השוואה בין דמויות גברת גליק לנעמי           שתיהן אוהבות את העבודה שלהן למרות העייפות שכרוך בזה.

שתיהן בעלות אותן התכונות: "ישרנות שאינה יודעת פשרות, קפדנות, המגיעה לעיתים עד כדי דקדוקי ענות, ספגנות והתרחקות מאנשים". אצל נעמי בילדותה מתגלים כל מיני מקרים בזמן בית הספר שהיא כל הזמן מתרחקת מילדים גם כאשר נער בבית ספר מנסה לנשק אותה, היא דוחה אותו עד לבסוף הריחוק מכל הילדים גורמים לה לעזוב מבית הספר. הקרבה עם אחותה זוהר ועם הנער שהיא אכן בוטחת בהם, גורם לה שוב להתרחק מהנער כאשר הגיס שלה מנסה לאנוס אותה ושוב נראה בסיפור בזמן שיולדת בלידה היא נגעלת מכל תהליך הלידה וכל הזמן רואה את הדמות של הגיס שאנס אותה.
בהמשך הסיפור אנו רואים את החיזורים של גברת גליק אחרי נעמי "בעוד היא בורחת ממנה בעקשנות פחדנית… תעלה אחר כך אודם על לחייה… ורגש השנאה שנעלם קודם ניעור בה עכשיו ביתר שאת, שנאה זו שהביאה אותה לידי וידוי זה, וגם לעצמה", כאן אנו רואים שעניין  השנאה כלפי האחות גליק מתהפכת לרצון, להיענות לחיזורים של גברת גליק.
נעמי מרבה להתבודד: ברחוב הלילי, על שפת הים עם גלים גדולים וקטנים. ההתבודדות הזו גורמת לה לחשוב על אנשים שהיא נמשכת אליהם כמו גברת גליק, אחותה זוהר. "ילדה קטנה, רגישה, כולה פקעת עצבים וטעונה, עומס אהבה שמרוב כובדו היא מריקה אותו, מאין לה נפש חיה על ידה, על עצמים דוממים: על ספל שדפנותיו מצוירות, על גזע כרות המוטל בחצר ומעלה על לב דמות אדם ועל ציור דמיוני על הקיר, שנעמי הייתה רואה בו כל דמות שתאבה להעלות בדעתה, בעוד האחרים ראו שם אך פיסת טיח נופל".
נעמי בבדידות שלה בכל הדמויות שהייתה רואה דמות אחת החביבה עליה ביותר- דמות האם "אך לא הייתה זו דמות אימה האמיתית" אלא עפ"י רצונה של נעמי          דמותה של אחותה זוהר.   

נעמי מתארת את אחותה האהובה בתיאור יפה: "קומה דקה וזקופה, עיניים כחולות, גלויות, המשקפות כל מחשבה בנפשה הפתוחה, שיער זהוב מתבדר, ברוח, ראש המתנשא על צוואר גבוה וענוג", אנו רואים את המשיכה המינית של נעמי כלפי זוהר. "רצון מבהיל היה מתעורר בה תמיד למראהו: לינוק משדיה".
אנו רואים בהמשך שנעמי מתרחקת מאחותה זוהר ומתקרבת לאימה האמיתית למרות שהאם כביכול לא מתייחסת אליה ולמרות שנעמי מתארת את אימה האמיתית בזלזול: "דמות עלובה זו של אימה, בידיים המגוידות, בבטן הגדולה, בשדיים נפולים".
נעמי כאן נראה שחסר לה הליטוף וההתייחסות של אימה האמיתית כאשר היא מתארת זאת שלפעמים הייתה לוקחת את ידה של האם ומנשקת אותה "חשה את הגידים על שפתיה, נושמת לתוכה את ריח הידיים שעסקו כל היום בבישול והדחת כלים". כאן אנו רואים בתסביך אלקטרה כאשר היא חוזרת אל אימה ואוהבת את אימה מאוד למרות שהאם הייתה קוראת לה בשמות גנאי ומזלזלת בה.

מוטיב המחלה של נעמי – 
חורף          מחלה
המחלה מופיעה כביכול בחורף שמראה על קור, בדידות, כאשר אחותה זוהר עוזבת את הבית, שוב מרגישה בדידות וכך מפתחת מן מחלה: כאשר הרופא מזריק לה זריקה נעמי מתעלפת ותוך כדי כך שהיא פתאום רוצה גם היא להזריק ומבקשת מהרופא באם היא יכולה גם לעבוד בתור אחות, ופתאום למחרת היא קמה וכבר אינה חולה ושוב אנו רואים זלזול כלפי משפחתה כאשר היא מחליטה שהיא רוצה לעבוד ולהיות אחות, לא נראה פרגון מצד משפחתה. "הינה שיגעון חדש, אמרו ואסרו עליה לדבר על כך".
ישנו קטע בו מסופר על הזריקה שנעמי הייתה צריכה לתת לאחת החולות וכאן נראה איך נעמי הופכת את הזריקה לתחושה מינית "נעמי חשה את הרגש הנושן של מחט בקודקוד בעניים, בפטמות השדיים, בטבור הבטן".
בעקבות המקרה הזה האחות נעמי הועברה למחלקת ילדים ושם אהבו אותה מאוד הילדים וכאשר ביקשה ממנה הגברת גליק לחזור למחלקת יולדות, נעמי סירבה להצעתה.
ואז מתגלה מקרה האונס ע"י גיסה, בעל אחותה, והיא מבקשת מגברת גליק לחזור לעבוד במחלקת יולדות ושוב לעבוד בלילות וכל יולדת שהייתה צועקת זה היה מזכיר לה את האונס על ידי גיסה "ובכל אחת מהן וליד כל אחת מהן ראתה את גיסה עם פיו הפעור קמעא וגוו הדרוך כקשת". ואז באחד הלילות נעמי מקבלת מזוהר מכתב שהיא מבשרת לה על ההיריון שלה ונעמי חולמת שאותו נער מספר לה שהיא בהיריון "היה זה יום בהיר, והשמש פיזרה אבקת זהב על האורן שליד חלונה, היא רצתה לנענע את העץ ולקלוט את גרגירי הזהב בידיה ולא הניעה, לא מפני שפחדה מאכזבה, אלא מחשש שמא תתמלא משאלתה…", כך מסתיים הסיפור, ללא כל בהירות באשר לטיב המשאלה.
הסיפור עצמו מתרוצץ בין האירועים כאילו איבד כיוון: מסגרות ארגון אפשריות של הומו ארוטיות, של אדיפליות, של תשוקה, של גופניות ושל כפילות.
דווקא התשוקה הגופנית המסוכסכת והלא חדה היא זו שישבה ופורמת כל ניסיון של הסיפור למתוח את עצמו על פני משך נאראטיבי רציף. והארוטיקה, שהיא גם הומוסקסואליות וגם הטרוסקסואליות, מופיעה כגורם המסכסך, הפורע שוב כל ניסיון ללכד את כל פריטי הסיפור תחת כותרת אחת נושאת משמעות.

4)                                                  תפיסות פסיכולוגיות שונות לגבי תסביך אלקטרה בין 2 הסיפורים

·      בסיפור "בדמי ימיה" מייצר עגנון משולשים מעניינים.
ראשית הסיפור בתא משפחתי המורכב מאב, אם ובתם תרצה. עקב מחלת הלב של האם, גדלה תרצה בחסך אימהי מתמיד, לא אגזים אם אומר שיותר משהיא מתייחסת לאם היא מדברת על מטונימיות של האם, אותן היא אוהבת ומהן היא ניזונה: "מה אהבתי את קולה", היא אומרת "בדברה כמו נפרשו כנפיים זכות ויובילוני אל היכל הברכה". "פעמים הרבה פתחתי את הדלת למען תשאל מי בא". קולות, רעשים ומראות מתווכים בין האם לבין ביתה. האם אינה מתייחסת לביתה, הבת מאושרת ממראה האם כפי שזו משתקפת במראה. הבת מתחברת לאם ע"י קריאה של דברים שהאם נהגה לקרוא.
עם מותה של האם, תרצה תופסת את מקומה בבית.
תרצה מודעת למבטו של האב, המבט הניתן לה בזכות הדמיון שבינה לבין אימה. תרצה ואביה הם זוג לרגע כשתרצה היא בבחינת תחליף לאימה, בעיני אביה. באופן אירוני מימשה תרצה את המהלך האדיפלי – האם "הוצאה" מן המשחק והבת נכנסה לנעליה וכבשה את אביה.

·      בסיפור "האחות נעמי" אנו רואים ילדים שגדלים ללא אם, מפני שהאימא מאוד זקנה, נעמי נאלצת לגדול בין אחיותיה כאשר האחות האהובה עליה ביותר היא זוהר ונעמי משתוקקת אליה גם כחברה וגם בצורה גופנית ממש.
אך בכל זאת נעמי ממשיכה לחפש אחר אימה, "לענות עצמה בהסתכלות אכזרית בדמות עלובה זו של אימה. ואף הייתה לפעמים לוקחת את יד האם ומנשקת אותה… האם הייתה מבריחה אותה מעליה, קוראת לה בשמות גנאי ומספרת לאחיותיה הבוגרות על מעשיה הזרים".
הסיפור עצמו מתרוצץ בין האירועים כאילו איבד כיוון: מסגרות ארגון אפשריות – של הומו ארוטיות, של אדיפליות, של תשוקה, של גופניות ושל כפילות – מופיעות בו כפרגמנטים ולא כמסגרות ארגון אחרותיות.
דווקא התשוקה הגופנית המסוכסכת והלא חדה היא זו שישבה ופורמת כל ניסיון של הסיפור למתוח את עצמו על פני משך נאראטיבי רציף. והארוטיקה, שהיא גם הומוסקסואליות וגם הטרוסקסואליות, מופיעה כגורם המסכסך, הפורע שוב כל ניסיון ללכד את כל פריטי הסיפור תחת כותרת אחת נושאת משמעות.

5)                                                                                                      החלום ופשרו – "בדמי ימיה" 

ביצירה זו מרבה עגנון להשתמש בחלומות, כשניתוחם ברוח פרוידיאנית מעשי את הסיפור, מסבר את הדעת  
ומשאיר מעט מקום לספק באשר לקביעה כי אכן לזאת התכוון המחבר. כלומר, עגנון השתמש בדרך חשיבה  
פרוידיאנית בעיצוב הדמות החולמת.

בחלום, זקנה לא מוכרת מחכה שתרצה, הנמצאת על פרשת דרכים, תשאל אותה באיזו דרך לבחור. תרצה  
משליכה את הפרובלמאטיקה הנפשית בתוכה היא נמצאת אל הזקנה. לאן אפנה ? היא כאילו שואלת.

פרויד התייחס לחלום, בין השאר כאל "שרידי יום האתמול", עפ"י דרך פענוח זו, ניתן לפענח את החלום 
בשני אופנים: 
ביום הקודם ביקר השדכן בבית תרצה ואביה. הופעתו מחרידה את תרצה, כך שהזקנה, המכשפה, יכול  
להיות שיקוף של דמות השדכן המפחידה והמאיימת. הזקנה אומרת לתרצה שלושה דברים:
1) "הלוא בת לאה את".
2) "הטלאים אינם יודעים את מקום המרעה אשר רעו אמותיהן".
3) "הלא מחלב שדי הינקתי את אמך".

על הכינוי "בת לאה" חוזרת הזקנה שלוש פעמים. ניתן לראות כאן אזהרה, כאילו אמרה: "ראי כמה מסוכן, 
בין שני בעליה של לאה אמך מסתובבת את, ילדה…".

באשר לטלה, ניתן לומר כי על ממשיכתה של לאה מוטל לממש את מאווי האם ולכן עליה לשוב ולרעות  
בחלקת האם, אבל מצד שני, עקב היותה "בת", והמרעה הוא מרעה, האם אסור לה לרעות בו ?

היחסים האדיפאליים, הגובלים בגילוי עריות, מתמצים באמירה זו, ספק אזהרה ספק פיתוי.

באשר לאמירה השלישית, תרצה יודעת בזמן החלום כי הזקנה משקרת, כי היא מתחזה. אולי דווקא כאן 
אפשר לרות ביטוי לחרדותיה של תרצה מפני האקט הבלתי תקין, המעוות אותו היא עומדת לבצע.

פרויד, בתיאור "עבודת החלום" ראה את הצנזורה הפועלת בחלום לשם הסוואה כגורם לכך שחלומות יראו  
מוזרים ובלתי מובנים. עצם קיומם של חלומות שהחולם עצמו אינו מבין את פשרם, מהווה הוכחה 
למציאותם של תכנים בלתי מודעים אך משמעותיים הפועלים בנפשו.

עגנון, בבניית החלום, מיטיב להיענות "לשיטתו" זו של פרויד, הוא רותם את החומר הפסיכואנליטי ששאב 
מהתיאוריה הפרוידיאנית לטובת הפרקטיקה שלו – יצירתו הספרותית.

פרויד מדבר גם על קווים ארכאיים ואינפנטילים בחלום, ועל האמנזיה של הילדות. הוא אומר שרשמי ילדות 
לא נשכחים, אלא עוברים אל הלא – מודע.

בסמיכות לחלום, הם מבצבצים ועולים מן הלא – מודע.

גם אצל תרצה, בסמוך לחלומה צפה ועולה הידיעה המוקדמת שהייתה לה, שאימה לא ינקה חלב זר, ידיעה  
המתנגשת עם עדותה של הזקנה בחלום, והרי נקודת חיבור נוספת בין התיאוריה הפרוידיאנית לבין הביטוי 
הספרותי שנותן לה עגנון.

6)                                                                                                                                            ביבליוגרפיה

1)                  אברבנל ניצה, "הפסיכואנליזה והחלום", עמ' 17 – 22 ו"הקשר בין אדם לחוה בתפיסה פסיכולוגית", עמ' 40 – 41,  
            מתוך חוה ולילית, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, תל-אביב, 1994.

2)                  בהט, "בדמי ימיה", עיוני המקרא, עמ'