עיצוב, תכנון וייצור תיבת חזן, במה אמנותית לבית הכנסת יהדות תוניס

תיבת חזן יוצאת דופן בנוסח יהדות תוניס – שהקימה האמנית שרה קונפורטי, בבית הכנסת עמית – מרכז עולמי למורשת תוניס.

"שני מטבעות צריך האדם, האחד בשביל הלחם להישרדותו, והשני בעבור הפרח להחיותו".

אמנות אינה מותרות. אמנות היא התזכורת לכולנו, בעבור מה אנו עמלים, בעבור מה אנחנו מתאמצים. כדברי פתגם סיני עתיק "שני מטבעות צריך האדם, האחד בשביל הלחם להישרדותו, והשני בעבור הפרח להחיותו".

אדם שיש לו יופי הקרוב אליו – נעשה יפה יותר.

בבית הכנסת "עמית- מורשת עולמית ליהדות תוניס" הקימה שרה קונפורטי תיבת חזן יוצאת דופן בנוסח יהדות תוניס. גזבר עמותת עמית, הזמין את האמנית, לעצב, לתכנן ולייצר את ארון הקודש ואת תיבת החזן. העבודה מומנה על ידו ועל ידי משפחתו לזכר אביו. תחילה השקיעה שרה את עצמה בלימוד ההיסטוריה של יהדות תוניס, מנהגיה ואפילו מאכליה. למדה איך נראו בתי הכנסת בתוניס, והצליחה להעביר את האווירה האוריינטלית ורוח הדברים לעבודותיה בעמית.

לכל בית כנסת קונפורטי  מקדישה תחילה עבודה מאומצת בלימוד מקיף על בתי הכנסת, הסגנון, ההיסטוריה, המורשת, הסגנון שהיו נהוגים לפי ארץ המוצא של בית הכנסת אשר מזמין את העבודה. עבודות האמנות, של האמנית שרה קונפורטי, הקשורות לבית הכנסת, או אל הרהוט האמנותי שלבית הכנסת, מתבססות על פי רוב בסמלים ומוטיבים מהמסורת היהודית, ספר התנך, והמורשת היהודית, אשר עשירים בתוכן איכותי מלא אור והארה.

קונפורטי שרה למדה להכיר את האנשים ממוצא תוניס מקרוב ונדהמה. הם ללא ספק גזע מיוחד. אנשים משכמם ומעלה, ברובם בעלי השכלה גבוהה –כמו  גזבר עמותת עמית – עורך דין אייל אורטל, רואת חשבון העמותה, ורוניק אורטל, נשיא בית הכנסת – ד"ר שמעון הררי ועוד….אנשים צנועים עם לב עצום , אוהבי חיים, משוגעים לדבר, תורמים מזמנם וכיסם עבור רעיון – בית הכנסת – שגם מצליחים  לממשו (עדיין בשלבים), ואשר שוקדים לשמר את מנהגי יהדות תוניס ומורשתה. בית הכנסת מכיל את חיי האנשים ושמחותיהם. האנשים עורכים בתוך בית הכנסת את טכס החופה שלהם, טכס חתן שבת, ועוד. אפשר לחוש במקום את תפילות האנשים ותחנוניהם גם כשאין שם נפש חיה.

 שרה קונפורטי קיבלה כנתון חדר-תיבת חזן, בנוי מקירות בטון עם 2 פתחים. היא הקיפה את כל הקירות החיצוניים בזכוכיות מחוסמות ומצוירות כעבודת ויטראג, בסגנון אוריינטלי, ובטכניקות מעורבות בצירוף זכוכיות ששרפה בפיוזינג, פסיפס זהב וחומרים נוספים. עשרת הציורים הוקפו במסגרות עץ מהגוני מלא, ובין הקירות לבין הזכוכיות תכננה תאורה, המאירה את הציורים מאחוריהם. גם לאחר מאות עבודות ויטראז'ים, כשסיימו להתקין את עבודת הויטראז'ים מסביב לתיבה והאור דלק, התרגשה כמו ילדה קטנה, כאילו זו עבודתה הראשונה. כל ההשקעה העצומה בזמן, במאמץ פיזי של ציור על הרצפה על פני חודשים, במרוץ בלתי אנושי לעמוד בזמנים, נמחקו מול ההרגשה שאפפה אותה כשהביטה בעבודה שהקימה.

החלק השני היה לתכנן את פנים התיבה. קונפורטי החליטה לחפות את כל הקירות הפנימיים באריחים מצוירים- עבודת ידיה, בהשראת ציורים אשר היו בבתי הכנסת בתוניס לפני אלפי שנה. צבעי האריחים היו צריכים להתאים הן לצבעי הויטראז'ים החיצוניים והן לצבעים ששלטו בבתי הכנסת בתוניס- כחול, טורקיז-חום.  "עשיתי זאת – הצלחתי להעביר מהרגשת הקדושה והנשגב השוררת בבית הכנסת לתוך עבודותיי", חשבה קונפורטי.

המתכון הסודי של שרה – עבודה  מהלב, רגש, אינטואיציה ועם הרבה נשמה, ובנוסף חשיבה ותכנון. קונפורטי צריכה להתחבר לנשוא עבודתה, ואז העבודה הופכת לחלק ממנה. היא אוהבת במיוחד לעבוד עם בתי כנסת. למרות שאינה דתייה, בהיכנסה לחלל בית הכנסת, היא לא נשארת אדישה. שוררת אווירה מיוחדת – אווירה של קדושה, של נשגבות, של כוח שאינו נמצא בשום מקום אחר, של מסורת ודת בני אלפי שנים של עם המתנהג גם אחרת בתוך בית הכנסת מאשר מחוצה לו.  ומעט מהרגשה זו שאפה להכיל בתוך עבודתה. 

שרה הקפידה בתכנון התיבה עד לפרטים הקטנים ביותר. ציורי הויטראז'ים עזים וססגוניים מאוד,  כפי שמאפיין את צבעי העיצוב התוניסאי. הרבה מאוד כחול, טורקיז, אדום, כתום ירוק וחום. צבעוניות זו שולטת גם בצבעי האריחים המצוירים בתוך קירות התיבה. את מסגרות העץ סביב זכוכיות הויטראז'ים  בחרה מעץ מהגוני מלא, וכן את המעקה העליון הסובב את התיבה. הארון בתוך התיבה עשוי גם הוא מעץ מהגוני, וכהשלמה בחרה שרה פרקט דמוי מהגוני, בצבע תואם. שרה העדיפה את פרקט הלמינציה שעמיד יותר בשריטות ופחות פגיע מאשר פרקט העץ הטבעי, וכן משיקולי תקציב. את ידיות הארון בחרה לעשות במו ידיה, שילוב של קרמיקה וזכוכית בצבע טורקיז.  גם את הפנלים הסובבים את פלטות הזכוכית סביב התיבה בחרה לעשות בעצמה – פסים של קרמיקה וזכוכית בצבע טורקיז, בייצור אישי, בטכניקה סודית.

את מדרגות התיבה בחרה לחפות בשטיח בצבע כחול, כתשובה לכחולים אשר בויטראז'ים ובציורי האריחים. את ספסל תיבת החזן בחרה לרפד בבד קטיפה כחול עז, המהווה גם הפרדה בין ציורי הטווסים מעל לספסל לבין ציורי הטווסים מתחתיו. הצבעים השולטים בתיבה – טורקיז-כחול וחום, המסמלים גם שמיים ואדמה- יקום.

 בכל אחד מציורי הויטראז'ים והאריחים כללה קונפורטי את המוטיבים הנהוגים במסורת היהודית בבית הכנסת. ציורי הטווסים על גבי האריחים שעל חזית ספסל התיבה ומתחתיה, צוירו כמחווה לציור שמצאה מהמאה הרביעית לפנה"ס מרצפת בית הכנסת בנרו, תוניס.  -בעלי כנף הם נושא מאד מרכזי בתרבויות רבות. לצפור בעלת כנפיים המתרוממת אל-על יש מעמד סמלי כקושרת בין שמיים לארץ – האלוהות והארץ – האדם. בכל מקום גיאוגרפי בו מתקיימת קהילה יהודית, ובתקופות היסטוריות שונות- הציפורים מקבלות גרסה שונה. בגלל האיסור "לא תעשה לך כל פסל ותמונה" – לציפור יש מעמד מיוחד, בניגוד לשאר בעלי החיים. הטווס היה נפוץ מאוד בתקופה ההלניסטית, מופיע בימי בית שני כמוטיב מרכזי בפסיפסים בבתי כנסת בארץ ובתפוצות. הטווס הוא מוטיב המביע פאר והדר. הטווס מתואר עם ציצית על ראשו וזנב מפואר. הדוכיפת (דמוי יונה) היה מצוי גם בפסיפסים של ארץ ישראל ובבית הכנסת בנרו שבטוניס במאות ה-5-6. "כציפורים עפות כן יגן ה' על עמו" (ישעיהו לא' 5). הטווס מסמל גם נצח.

בכל הציורים כללה שרה קונפורטי צורות גיאומטריות וצמחים מסוגננים, שהם המוטיבים העיקריים לעיטור במסורת היהודית כמו:

שרה קונפורטי השתמשה במוטיב התימורה הן בציורי האריחים ליד הספסל (עץ התמר) והן בציורי הויטראז'ים – בשבעת המינים ועוד.. התימורה – עלים וגזעים של עץ התמר "תימורה בין כרוב לכרוב" (יחזקאל מא' 18).

 מוטיב נוסף במסורת היהודית הוא השושן –  אשר צורתו כפרח חבצלת "ועל ראש העמודים מעשה שושן" (מא' ז' 22).

 במוטיב כפתור ופרח עשתה שרה שימוש מרובה בויטראז' המנורה-  גביע, גבעול, כוס, כפתור, נצה, ניצן, פקע וציץ – " גביעה כפתוריה ופרחיה" – (שמות כ"ה 31 לז' 17).

במוטיב שושנת – רוזטה – השתמשה קונפורטי כמעט בכל אחד מציוריה בויטראז'ים  אשר שובצו בתוך תיבת החזן אשר בבית הכנסת, בעמית. השושן או השושנת מוזכרים במקרא בהקשרים שונים: השושן מוזכר בהקשר לבניית בית המקדש כשהוא מופיע בכותרת, על ראשי העמודים (מלכים א, ז 19). גם בשיר השירים מופיע השימוש הסמלי בשושנים. צורת השושנת עגולה ובתוכה מתפתחים מעגלים ודגמים רבים ומגוונים. השושנת מלווה את היהודים לאורך כל הדורות על גבי מנורות ועוד.

כלי נגינה – גם מוטיב זה הופיע בעבודותיה של קונפורטי, כלי הנגינה בויטראז'  "תקעו בחודש שופר"

החצוצרה – החצוצרות היו מכלי המקדש והכוהנים בעיקר נהגו להריע בהם במועדים ובראשי חודש. משה הצטווה להכין 2 חצוצרות כסף: "עשה לך שתי חצוצרות כסף מקשה אחת תעשה אותם. (במדבר י' 2).

השופר – יש קשר בין שופר קרן וחצוצרה גם במקרא: "תקעו בשופר…חצוצרה ברמה" (הושע ה' 8). במעמד הר סיני נעשה שימוש בשופר. השופר מתקשר לתיאורי יום ה' (דב' א' 17) ומכריז על שיבת ציון (יש כ"ז 13). תקיעה בשופר מתקשרת לטקסי המלוכה. בימינו מתקשר השופר לראש השנה וימים נוראים. השופר, המחתה וארבעת המינים הם מן המוטיבים הנפוצים ביותר בימי המשנה והתלמוד, הם צמודים למנורה. אלה הם סמלי תשרי הקשורים אל העלייה לרגל לבית המקדש.

כינור ונבל – הנבל  מופיע כעיטור חפצי קודש. הנבל מתקשר לתיאורי שמחה והודיה לה', "אזמרה לך בכינור קדוש ישראל" (תהילים ע"א 22),

שימוש בטקסט, בכתב –  הוא אחד המאפיינים של מסורת העיטור בתרבויות השונות, כגון האסלאם, הנצרות וכמובן היהדות. קונפורטי נהגה להשתמש במוטיב זה בעבודות האמנות, בעיקר בתערוכה מרחב נשמה תרבותי- המשלב את המשותף בין היהדות והאסלאם, השתמשה שרה בשיטת  ה"מיקרוגרפיה"- שימוש בכתב זעיר ליצירת מוטיב העיטור. שרה משלבת את הטקסט בתוך הקומפוזיציה של  הציור: בשורות ישרות, בקשתות, בעמודים ובעיגול. כמעט בכל ויטראג ניתן לראות את הכיתוב שהשתמשה בו, הן כנושא בויטראז' והן לצורך האורנמנטיקה

עיטור קצבי – בין המוטיב המרכזי בכל ציור לבין הטקסט והשוליים נוהגת קונפורטי להשתמש באורנמנטים קצביים כגון ערבסקות המוכרות ככתב ידה האישי שפיתחה העבודות האמנות שלה. לעיתים היא משתמשת גם בעיטורים בעלי שריגים, זלזלות וקנוקנות, המתפתלים בתוך שטח הציור. המוטיבים הצמחיים המופיעים לפעמים כסמלים (הגפן ואגרטלי הפרחים), אך אז העיטור מוגדר בצורה ברורה וגדול יחסית. אין אצל קונפורטי שטחים ריקים. המושג "פחד החלל" – השאיפה לכסות בעיטורים את  כל השטח – מאפיין את עבודותיה. שרה לא עוזבת את העבודה עד שאין מקום להוסיף עוד פסיק או נקודה. רק כשמיצתה את כל אפשרויותיה, והפכה והוסיפה מכל צד ומכל כיוון, היא מניחה את המכחול. נסו להוציא פרט זעיר מעבודותיה – ואז יתפוגג הקסם.

שבעת המינים – למוטיב זה ייחדה קונפורטי ויטראז' מיוחד בתוך הבמה. משבעת המינים היו נוהגים להביא בכורים ל בית המקדש. "ארץ חיטה ושעורה, וגפן ותאנה ורימון, ארץ זית שמן ודבש". לכל אחד מהמוטיבים משמעות ייחודית.  הגפן מסמלת יין ושמחה, התמר מסמל את הצדיק, הרימון מסמל פריון, שפע וחכמה, והדגנים לחם ושובע. לסמלים אלו גם משמעויות נוספות כגון געגועים לארץ ישראל. בימינו משתמשים בסמלים אחו בעיקר בשבועות- חג הביכורים ובחג הקציר- בפסח.

המגן דוד הוא מוטיב עתיק יומין. יש המייחסים לסמל זה סגולות מאגיות. מגן דוד שייך ללאום וכן לדת היהודית, לכן נמצא אותו בדרך כלל בבתי כנסת וגם במוסדות לאומיים. מוטיב זה נמצא גם לרוב בחגים הלאומיים שלנו. הויטראז' המרכזי אשר נמצא במרכז הבמה ייחדה לו קונפורטי את מוטיב המגן דוד, אשר צויר בצבעי זהב אמיתיים, ובצירוף זכוכיות פיוזינג כעיטור.

כתר תורה – כתר תורה הוא מוטיב המעטר חפצי קודש. ספר התורה קשור לשמחת תורה או לחג מתן תורה.  כתרי תורה נפוצו בכל רחבי אירופה במאות 18-19. הנוהג להשתמש ב- "כתר תורה"  כעיטור התפתח בתפוצות עם הופעת הכתר כמיצג בית מלכות, יתכן שבגלל צו מלכות, לדרישה מהיהודים להוסיף את דגם כתר השליט בתוך מקום הקדוש ליהודים: מקור ההשראה ממאמר חז"ל: "שלושה כתרים הם: כתר תורה, כתר כהונה וכתר מלכות וכתר שם טוב עולה על גביהן" (פרקי אבות ד' 13).  לאחר גלות העם מארצו, החל מהמאה ה-7 החלה נהירה של יהודים למרכזים דתיים בעולם: מזרח ארופה, בצפון ובאמריקה. במזרח: ארצות תימן, פרס, עיראק וכורדיסטן- "יהדות בבל". במערב: הקהילה הספרדית הגדולה – ספרד, מרוקו, טוניס, אלג'יר ובארצות אירופה: גרמניה, הולנד, סקנדינביה, אנגליה, איטליה. לכל קהילה היו מוטיבים שהשתנו לפי הסביבה האתנית, התרבותית והדתית של הקהילה. היהודים השתדלו תמיד לחיות בשלום עם סביבתו אך שמר על התבדלותו ויחודו. לכן, לפי דבר בצלאל רות: "עם ישראל קלט לתוכו מוטיבים וסמלים מכל העמים שהיו בסביבתו אך הצליח להטמיע אותם ולהפוך אותם ל"יהודיים". ארון הקודש התחלף ללוחות הברית, וקובעים שהחוקה הדתית היא הערך העליון של העם היהודי בגולה. מעל הלוחות מוצב כתר התורה ולצידיו לרוב אגרטלי פרחים או עצי חיים מסוגננים.  

 המנורה – המנורה הייתה אחד הכלים שעמדו במשכן. כיום משמשת המנורה כסמל המדינה, ומסמלת את הקשר לבית המקדש. המנורה –  משמשת כמוטיב הנפוץ ביותר בתרבות היהודית. המנורה מכונה גם "מנורת שבעת הקנים" או "מנורת המקדש". המנורה מתוארת כ-"עץ –חיים" נושא אור, שורשיו באדמה ופארותיו כלפי השמים. גם בעבודת ציור הויטראג של המנורה הקפידה קונפורטי לעקוב אחר כל הפרטים המדויקים של מבנה המנורה– שלוב בין כפתור, ניצן, פרח ופרי השקד, אך הוסיפה מדמיונה לחזות הכללית, והפכה אותה לגרסתה האישית. לפי חז"ל מסמלת המנורה את החכמה, את לימוד התורה, אור המנורה מסמל את השכינה.

           כד או צנצנת הם בין המוטיבים ששרה הרבתה להשתמש בהם הן בציורי הויטראג והן בציורי האריחים בתוך התיבה. הכד או הצנצנת נחשבו לכלי קודש ומצווה ושמשו לאחסון ולשמירה על תפזורות (קמח, עומר) וכן על מגילות. לכן צורתם היא מיכל בעל 2 ידיות.

 הקונכייה, שהיא מוטיב אוניברסאלי, מופיעה כחלק מ"חזית ההיכל" ולכן נוצר יחס של קדושה כלפיה. הקונכייה מופיעה גם בפסיפס בבית שאן, בית אלפא ועוד. הקונכייה כחצי עיגול עליון או תחתון, מחולק לפלחים המתרחבים כלפי מעלה או מטה, הוא מוטיב המופיע לא מעט גם בציוריה של קונפורטי וכמובן מקבל אצלה גרסאות שונות וצבעוניות משתנה מציור לציור. תערוכותיה של שרה קונפורטי ב-15 השנים האחרונות עסקו במוטיבים המשותפים ביהדות ובאסלאם. גם תערוכתה בחסות אמנות לעם שהסתובבה בארץ בגלריות ומוזיאונים עסקו בנושאים אלו. עבודתה בבית הכנסת מהווה רק המשך טבעי לעבודתה, סגנונה ודרך עבודתה. במרבית הממצאים בספרד ובצפון אפריקה שנמצאו בשרידי בתי הכנסת  בלטה השפעה מוסלמית ונוצרית.

 לוחות הברית מופיעים בעבודתה של שרה בגירסה של ספר פתוח ובמרכז הציור, מול ארון הקודש.

 עץ החיים – מקורו של  מושג עץ החיים הוא בסיפור גן העדן בספר בראשית,  אך משמעותו העממית היא; בריאות, מקור חיים, ריפוי, פוריות, והמשכיות החיים. עץ החיים מופיע כמוטיב בצורת עצים, פרות וצמחים כמו עץ התמר, לוז-שקד, רימון, ברוש, פרח, אגרטל פרחים. קונפורטי הרבתה להשתמש במוטיבים אלו לרוב, הן בעץ התמר, בלוז, ברימון ובאגרטל הפרחים המלווה את המסורת היהודית והחביב עליה במיוחד. שרה קונפורטי השתמשה במוטיב זה בפתח הכניסה לתיבה, בעיקר בגלל אילוצי קומפוזיציה – ציור ששטחו 97 ס"מ על 20 ס"מ, קל מאד לבחור אינטואיטיבית בסמל זה, שפתר לה את בעיית הקומפוזיציה. האגרטל כמקור מים, חיים וצמיחה מתפרש גם הוא כעץ חיים, מזרקת מים מתפרשת גם היא כעץ חיים, ומופיעה בציורי התיבה.  משני צידי הארון בתיבה חיפתה שרה את הקיר באריחי קרמיקה וזכוכית מצויירים בזהב, כאשר בכל אחד מהאריחים מצויירים אחד מהסמלים המאופיינים לתרבות היהדות.

 "הרבה מאמץ, עבודה ונשמה השקעתי בפרויקט זה, אך אני מרגישה כי הותרתי עוד צעד קטן בהיסטוריה האנושית. ציירתי כמה מוטיבים בתיבה לפי ציורים שמצאתי מהמאה הרביעית (טווסים, תרנגול, מזרקת מים), שצוירו בבית כנסת בטוניס. בעוד ארבעת אלפים אולי אשמש השראה לאמן אחר, שיצייר בהשראת הציורים שלי…."

תמונה

http://www.sarakonforty.com/HE/product_enlargePic_4158.html

הסטודיו של שרה קונפורטי

 www.sarakonforty.com

    ks7@inter.net.il