על התופים ועל החיים

אחד המורים הגדולים שהיו לי בחיי אמר לי פעם: "אתה לא בחרת במוסיקה, היא בחרה בך".

מחד, אפשר להתקומם למשמע המשפט הזה, שהרי הייתי צעיר ובעיתה של תקופה שבה השקעתי שעות רבות באימון על התופים ובלימודי מוסיקה. שילמתי ממיטב כספי ללימודים ב- MI, שנחשב לאחד מבתי הספר הטובים ביותר בעולם, העתקתי את מגוריי ללוס אנג'לס ורק התחלתי למצוא את עצמי בעיר הענקית הזו. 

מה… זה לא מספיק בשביל להגיד שאני הוא זה שבחרתי במוסיקה?

מאידך, הכוונה במשפט הזה ברורה. מי שמוסיקה וקצב בנשמתו, ייעודו נבחר לו מבלי לשאול אותו. מתת אל אומרים, נכון. מתנה, וטיבן של מתנות טובות שנשתמש בהן, נהפוך אותן לפרקטיות, ופרקטיות דורשת פרקטיקה (= PRACTICE).

כל אדם שפונה ללימודי תופים מרגיש את הקצב הולם ופועם מבפנים. הוא חש את המקצבים בתוכו והוא מוצא אותם בכל מקום, בכל דבר – בהמיית האדם, בציוץ הציפורים, ברחשי המנועים, בנשימות, בנקישות הרגליים ברצפה, במצמוץ העיניים, באוושת הרוח, בטפטוף הגשם, בתקתוק השעון, במעבר מיום ללילה, בחילופי העונות וכמובן במוסיקה עצמה.

מתופפים מתעסקים עם התדר הבסיסי ביותר המניע את היקום, התדר של הפעימות. פעימות שיוצרות קצב ובתוכו מקצבים. זה נשמע גדול לדבר על היקום, אך מתופפים מרגישים את זה כל יום. מכאן, שאם מישהו חי עם עם התחושה הזו בתוכו מאז שנולד, נשאר לו רק להיות קשוב אליה ולפתח אותה על ידי רכישת ידע ואימון. אם כך, ומבלי לזלזל בהשקעה העצומה וההקרבה שצריך לעשות בשביל להיות מוסיקאי שלם, צדק המורה שלי שאמר שהמוסיקה בחרה בי. זה היה אפריין טורו, אשר מעבר להשראתו המוסיקלית תרם לי רבות בהשקפתו המיוחדת על החיים בכלל, וממש בעת כתיבת שורות אלו הצלחתי לסגור את הקצוות בפרויקט הבאתו של אפריין לכיתת אמן בלעדית לתלמידי בית הספר שלי, כאן בתל אביב.

מגיל קטן הפרדתי את הערוצים במוסיקה אליה הקשבתי. עוד לפני שידעתי להסביר מה כל כלי מנגן יכולתי לשמוע את כל הרבדים במרקם המוסיקלי; את תפקידי הבס, התופים, כלי הנשיפה, הזמרים וקולות הרקע, הכל. במטבח היה לנו שעון מחוגים רועש ותמיד הייתי מאלתר לפי קצב השניות שלו, מאוחר יותר הבנתי שמהירות השניות נקראת 60 BPM. בלכתי בחוץ, הייתי מתמזג באופן טבעי עם קצב ההליכה שלי ושר עליו מלודיות וצלילי תופים. 
הייתי ואני עדיין סקרן למשמע כל מוסיקה באשר היא. משקלים של שירים יווניים הטרידו את דעתי לא פחות ממשקל בן 15/8 בשיר של לד זפלין, מוסיקה הודית בשמונה וחצי רבעים ריתקה אותי בדיוק כמו המבנים בשירים של פראנק זאפה, ודעסה תימנית ב-7/8 ריגשה אותי ממש כמו שיר פאנק של ג'יימס בראון.

מתופף אמיתי הוא מעין אתנולוג – חוקר תרבויות, ולכן במוסיקת ה-FUSION מוצאים לרוב את האנשים שנחשפו והושפעו ממגוון עצום של סגנונות. פירוש הכותרת של הז'אנר: מיזוג, היתוך. 
FUSION היא רק מילה מודרנית למה שהתרחש בחיי באופן טבעי, היא רקיחה של אוכל חדש על ידי אנשים שיודעים את רזי המטבח של עמים רבים. היום, כשהעולם התקטן, ואפשר בלחיצת כפתור לחוות מוסיקה בלקנית, אפריקנית או יפנית מבלי לנסוע לשום מקום, החשיפה לתרבויות שונות משלנו נגישה יותר ומרחיבה את הדעת. 

המוסיקה של כל עם היא הדגל האמיתי שלו, המבטא שלו. היא מספקת את קווי המתאר המאפיינים אותו, מעידה על המזג שלו. ככל שנגדיל את שדה הראיה שלנו וניחשף לתרבויות אחרות, נוכל לכבד יותר את מה ששונה מאיתנו ולהתאקלם לרעיונות אחרים שאינם מוכרים לנו. זו אחת הדרכים היפות להגיע לאחווה, לשלום. כל אחד מאיתנו יושב על חלקה אחרת של כדור הארץ המופלא הזה, וסופג מקצב אחר מהיקום, שקשור באור ובמזג האוויר. ביחד, ורק ביחד, אנו מכילים את סך כל המקצבים של הכדור שלנו. 
המוסיקה מחברת אותנו, מעצימה את המשותף בינינו ויש לה שפה שכולנו מבינים. המקצב בתוכה הוא זה שמנענע אותנו, שמחולל בנו את הריקוד. מקבץ המילים "בתופים ובמחולות" מוזכר פעמים רבות בתנ"ך והוא תמיד מסמל מצב של אושר.

כשגרתי בלוס אנג'לס התוודעתי לספריו של מיקי הארט, המתופף של הלהקה המצליחה Grateful Dead, ובמיוחד אני רוצה להמליץ על ספרו: 
Drums And Drumming At The Edge Of Magic.
בספרו מספר הארט על מסעו אל תוך עולם התופים ועל תגליותיו בסיבובי ההופעות של הלהקה שלו. הספר מתאר טקסים ופולחנים שאמאנים הנהוגים בתרבויות שונות, מנהגים הקשורים בקצב ומקצב, ומגיעים עד כדי מצבים של חוסר שליטה, טרנסים. רגעים בהם הגוף הפיזי נעלם ונשארת רק הרוח. זה המצב הטבעי של הנגינה בתופים, תחושה מדיטטיבית אשר הגוף משמש בה כצינור להעברת ההשראה המוסיקלית. 
מיקי הארט גילה שהמשיכה שלו לקצב חובקת בתוכה דברים גדולים בהרבה ממה שחשב או ידע בהתחלה, בזמן שהתחיל לנגן בתופים.
הזדהיתי איתו כי הרגשתי בדיוק כמוהו ופתאום הבנתי שאני מחובר למשהו כזה עצום, ושאני חלק מה"משהו" הזה. הודיתי ליקום על כך שנבחרתי להיות איש קצב. יש משפט שאומר: "מאחורי כל גבר מצליח עומדת אשה חזקה", ואני תמיד אומר ש"מאחורי כל הרכב מצליח יושב מתופף חזק".

התופים הם הלב של המוסיקה, באקדמיות תמיד מלמדים שהקטעים הכי טובים במוסיקה נכתבים מהקצב למעלה. כלומר, הדבר הראשון שמתנחל אצלנו כשאנו בהשראת כתיבה של קטע הוא התחושה של המקצב, מה שאנו מכנים GROOVE. המלודיה מגיעה אחרי הגרוב, וגם אם היא מגיעה בד בבד איתו, היא לא היתה מתקיימת ללא קצב. מלודיה הינה השמה של צלילים בתוך תבנית של זמן, מה שאנו מכנים TIME. המרווחים בין הצלילים יוצרים מקצב. לכל יצירה מוסיקלית יש מקצב ייחודי משלה והמלודיה לא היתה מתקיימת אם לא היתה פרושה על מקצב זה.

מלודיות קיימות גם בתופים, אך לא בצורה של טון מדויק – DEFINITE TONE. יש אינספור מקצבים וחלוקות של קצב, או רבדים של מקצב על מקצב, שכאשר מנוגנים ביחד יוצרים פוליריתמיקה. לכל התבניות הקצביות האלה יש נוסחאות מתימטיות מדויקות אשר יכולות להירשם בתווים.

נגינה בתופים מחוברת לכל מה שקורה בעולם ומכורח זה היא ייצרית, יצירתית ומשתנה. אינסופית.

תקשיבו לפעימה הזו בתוככם, וכאשר שמעתם אותה, תנו לה ביטוי. זו חובתכם לעצמכם וליקום. 

באהבה, 
דורון גיאת.