על מתנה נתינה ומה שביניהם

על מתנה נתינה ומה שביניהם / תחיה עשת 
ולי יש היום יום הולדת,
תל אביב, השעה שלוש,
לא בכל יום אני נולדת,
ולא בכל יום אתה מאחורי הברוש.
עשה שהוא יזכור, אלוהים, תן לו אות,
אלוהי הנשים, אלוהי ההפתעות,
אלוהי השמשות והירחים,
אלוהי המתנות והפרחים,
עשה שיזכור השנה,
עשה שיביא מתנה (תפילת יום הולדת, תרצה אתר).

השבוע חגג אהובי יום הולדת. קניתי לו כורסא, כבדה וזהובה, כזו של פעם. הכל היה מושלם, למעט העובדה שהכורסא הגיעה שלושה ימים לפני יום ההולדת. והיה עוד עניין, חתן השמחה ניסה את הכורסא טרם נקנתה ואפילו היה שותף בבחירת בד הריפוד.
אני איני מקלה ראש במתנות. חודשים לפני יום ההולדת ידעתי מהי המתנה שאקנה לכבוד היותו. בכל שנה, כמו גם בכל יום הולדת או חג אני עסוקה במחשבה ובבחירת המתנה. 
למה אני עושה כזה עניין ממתנות? מהן מייצגות? 
בתנ"ך כתוב: "שונא מתנות יחיה"… רבים מאיתנו למדו שזה "לא יפה" לדבר על מתנות (כמקבלי מתנה). יוצאים מן הכלל הם ילדים שאינם מתביישים לבטא את הצפייה שלהם למתנה. הם 'מרשים לעצמם' לומר בקול רם וברור מה הם רוצים לקבל. הם גם מביעים התלהבות או אכזבה גלויה לאחר קבלת המתנה.
למרות שרבים מאיתנו אינם מדברים באופן גלוי על מתנות, אנו מייחסים להן חשיבות רבה. רבים מאיתנו תופשים את המתנה (כפי שבא לידי ביטוי בשירה של תרצה אתר) כביטוי לאהבה. המתנה היא ציון לקשר. האם אנו חשובים? כמה השקיעו בנו? האם זכרו אותנו?
מהו הקריטריון על פיו אנו נותנים את 'הציון' ומה הוא אומר על סכמות החשיבה שלנו?
שתי מתנות, שקיבלתי, זכורות לי במיוחד. גדלתי בבית שורד. בבית שבו אין יותר ממה שאפשר וצריך. 
כילדה ציפיתי בכל שנה מחדש למתנה שלא קיבלתי. 
ציפיתי לבובה הולכת ומדברת, לאופניים. כשהייתי כבת שמונה, חיכיתי דרוכה בחלון הבית. מצפה לחזרתו של אבי מהעבודה. הייתי בטוחה שהפעם חלומי יתגשם. הייתי משוכנעת שהוא קנה לי אופניים. אבל, לא. אבא שלף מהתיק שקית ניילון עמוסה בכלי כתיבה. "נשארו לי עשר לירות אחרונות החודש וזה מה שהצלחתי לקנות". 

שלושה ימים לפני שמלאו לי 39 חיכתה לי ליד קפה הבוקר קופסא קטנה עטופה בנייר עטיפה שידע ימים טובים יותר. סימני נייר הדבק שקולפו ממנו הותירו בו צלקות. בתוך הקופסא היו 
פיסות שוקולד. אני  חשתי אכזבה והפתעה, מהנייר העייף ומהקדמת ציון יום הולדתי. השהייה בתחושות אלו סנוורה את עיניי מלראות את המפתח שנח בתחתית הקופסא. מפתח למכונית חדשה.
ההתרגשות מהמחווה הרומנטית הייתה גדולה. היא גרמה להתפעמות גדולה בסביבתי. ימים לאחר מכן שמעתי תגובות כמו: 'איזה בעל יש לך', 'אם עכשיו הוא קנה לך מכונית, מה הוא יעשה ליום הולדת 40?' , 'עכשיו אני בבעיה מול אשתי. אסור לה לדעת', וגם – 'אני צריכה לספר על זה לבעלי'. 
סופסוף הופתעתי. קיבלתי מתנה שדמיוני לא יכול היה להגות. גדולה ורומנטית יותר מהבובה והאופניים להם ייחלתי בילדותי.    
אלא שבחלוף הימים התכהתה ההתלהבות הראשונית. זו מכונית חדשה. היא עוזרת לי להגיע ממקום למקום. זה היה כל כך מקסים לקבל אותה. הושקעו בקנייתה אהבה, מחשבה, מאמץ וכן, גם הרבה כסף. אבל, כדרכם של דברים חדשים שהופכים להיות חדשים פחות גם תחושת ההתלהבות הלכה ושכחה. 
על המתנה ההיא, של ילדותי, לא סיפרתי מעולם. בניגוד למכונית – עליה התביישתי לספר לחברותיי, ששאלו – 'מה קיבלת?'. הנחתי שצרור עפרונות ועטים ליום הולדת יגרור  תגובות בוז, לעג, אולי רחמים.  בוודאי שלא תגרור תגובות השתאות והתפעלות. כשהייתה לי ההזדמנות סיפרתי לאבי על ההתרגשות שמעוררת בי היום שקית ההפתעות ההיא. הוא – כלל לא זכר שאי פעם קנה לי מתנה כזו. החוויה לא הייתה משמעותית עבורו. אבל, עבורי היא הייתה מכוננת. אבא שלי הוציא את הלירות האחרונות שנשארו לו. הוא נתן את שיכול היה. הוא נתן הכל. 
בשתי המתנות היו ביטויי אהבה, דאגה, מחשבה. שתיהן היו מרגשות. על אחת מהן 'רצתי לספר לחבר'ה' ואת השנייה שתקתי. היום אני יודעת ששקית העטים והמכונית המבריקה לא היו כה שונות זו מזו. בשתיהן נוצקה אהבה. לא נגרע או נוסף לאחת דבר שנוסף או נגרע מהאחרת.
אחת מהמתאמנות שלי סיפרה על הצפייה לביטויי אהבה מצד בן-זוגה. היא חיה בציפייה. ציפייה להיות מופתעת. צפייה לקבל אישור, סימן, משהו. פרחים (רצוי סחלב), טבעת, משהו גדול. משהו משמעותי. משהו שעונה על סכמות חשיבה של איך צריכות להיראות מחוות 'רומנטיות', מתנות של אהבה.
כבדרך אגב, היא סיפרה לי על שירים ששר לה בן-זוגה כל בוקר. שירים שהוא ממציא מחדש כל יום, רק בשבילה. היא סיפרה שבלילה כשהיא חוזרת מהשירותים למיטה הוא מרים 
עבורה את השמיכה וממתין שתכנס. לא, היו כאן כינורות וגם לא יהלום וורדים אדומות. אבל, יש כאן מתנות. ביטויי אהבה מרגשים ובלתי מובנים מאליהם. 
 
טוב, אז יש לי היום יום הולדת –
טוב, אז מה אם הוא שכח, אז מה יש?
בכל שתי דקות אישה נולדת,
בכל שתי דקות נולד איש טיפש.
לא צריך שום ניסים, אלוהים גדול,
הוא פשוט שכחן, הוא שוכח הכל. (תפילת יום הולדת, תרצה אתר)
אולי הוא באמת שכחן. אולי הפרזנו כשחיפשנו במתנה אישור. ואולי המתנה המרגשת ביותר היא זו שאנו יכולים להעניק לעצמנו בהתבוננות על המתנות המובנות מאיליהן. אלה שאנו כלל לא סופרים ומספרים אליהן – לעצמנו.
לקריאה נוספת ולמידע נוסף על תהליכי האימון, הכנס לאתר של תכלית בכתובת www.imun-t.com