עת לכל חפץ מאוסף מוזיאון ארצות המקרא ירושלים – למי החותם?

למי החותם?
מאת אריאלה רונס-צפריר ויהודה קפלן

בפרשת 'וישב' הנקראת בסוף חודש כסלו ובפרשת 'מקץ' הנקראת בראשית חודש טבת, נזכרים שני חותמות בשני צמתים מרכזיים בסיפורי יוסף ואחיו: חותמו האישי של יהודה אותו הוא מותיר בידי תמר כעירבון לאתנן שהוא חב לה והחותם שמעניק פרעה ליוסף, אות למעמדו ולתפקיד הרם לו זכה. שני הסיפורים משקפים את שימושי החותם ואת סמליותו בתרבויות העת העתיקה בהן הוא היה נפוץ.
סיפור יהודה ותמר משקף היטב את טיבו ואופיו של החותם האישי:

"ויאמר מה הערבון אשר אתן לך ותאמר חותמך ופתילך ומטך אשר בידך ויתן לה ויבא אליה ותהר". (בראשית לח, י"ח)

השאלה העיקרית העולה מפסוק זה היא מדוע נתפס חותמו האישי של יהודה, יחד עם הפתיל והמטה, כעירבון כה מוצק בעיני תמר לזיהויו הודאי של יהודה כאבי בנה העתיד להיוולד?
רש"י מפרש: חותמך ופתילך – "טבעת שאתה חותם בה ושמלתך שאתה מתכסה בה". פרשנות זו רואה בחותם טבעת שנענדת על ידו של האדם וכמו השמלה (היינו הבגד), מדובר בפריטים מאוד אישיים המזהים את בעליהם.

השימוש בחותם כחפץ אישי ומזהה היה חלק מההתפתחות הארגונית מנהלית של החברות הקדומות, בהן נועדו לחותם שימושים רבים אחרים. חותמות היו בשימושם של בני האדם כבר מאמצע האלף השביעי לפני הספירה. בימים ההם הם שימשו כנראה לעיטור יריעות עור, בדים, קירות מבנים ואף חלקי גוף שונים. עם התפתחותה של החברה האנושית, נועדו לחותם שימושים שונים ובעיקר במסחר ובמנהל. כבר בראשית האלף החמישי לפנה"ס מופיעות חותמות על גבי קנקנים שהכילו סחורות שונות. החותמת שימשה כתווית לזיהוי הסחורה ובעליה וכן לאבטחת המכלים והמחסנים בהם היא אופסנה, בדומה לפלומבה בימינו. כאשר נוסדו גופים מדיניים וממלכות, היה השימוש בחותמות נפוץ בחצרות המלכים ובמקדשי הערים הקדומות במצרים, במסופוטמיה, בסוריה ובכנען. חותמות שימשו במנהל, במשפט ובחיי הכלכלה והמסחר בחתימה על צווים, תעודות וחוזים ואישור של מידות ומשקלות רשמיים.

החותם שימש כ"חתימת היד" של בעליו, הוא ציין את זהותו, ייחוסו ומעמדו. החתימה אפשרה לזהות חפץ או מסמך עם אדם מסוים, וביטאה את מחויבותו של בעליה למסמך ולמהימנותו. על אף שרוב בעלי החותמות היו פקידים בכירים, השימוש בחותם האישי נפוץ בהדרגה בקרב שכבות רחבות יותר בחברה. כבר באלף השלישי לפנה"ס מצויות עדויות לכך שלגברים ונשים ואף לעבדים היו חותמות אישיים. ההיסטוריון היווני בן המאה החמישית לפנה"ס הרודוטוס מספר כי בבבל לכל אדם היה חותם וגם במצרים השימוש בו היה נרחב.

שני טיפוסי חותם עיקריים היו בשימוש בעת העתיקה: הראשון, חותם הטביעה אשר בו העיטור או הטקסט נחרטו בתחתית. הדוגמה המפורסמת ביותר של טיפוס זה היא החותם דמוי החרפושית (חיפושית הזבל) המצרית שהיה נפוץ גם בארץ-ישראל ובסוריה.

הטיפוס השני, חותם הגליל שהופיע לראשונה במסופוטמיה באמצע האלף הרביעי לפנה"ס ועד מהרה נפוץ בכל רחבי המזרח הקדום. הוא גולף בצורת גליל והעיטור או הכיתוב נחרט על פני היקפו. בשיטה זו גולגל הגליל המגולף על פני לוח או חפץ עשוי חומר (טין) לח כך שהתקבלה טביעת חותם גדולה ומורכבת יותר.

חותמות וחתימות שנתגלו בחפירות ארכיאולוגיות וכן כתובים מקראיים וחוץ-מקראיים, מעידים על תפקידיו וחשיבותו של החותם בעת העתיקה. החותמות שנמצאו והתיאורים עליהם מרחיבים את ידיעותינו על תפקידו של החותם ומשמעתו.

תמונה: חותם הנושא כתובת , יונתן, ישראל/יהודה, 750 – 600 לפנה"ס, אגאט (סוג של אבן קוורץ). בחלקו העליון של החותם ניתן לראות את השקע ממנו נקדח החור לכל אורכו.

באוסף מוזיאון ארצות המקרא מוצג חותם מן המאה השמינית לפני הספירה, מממלכת יהודה או ממלכת ישראל, עליו חרוט בכתב העברי הקדום השם 'יונתן' ולצדו גריפון (חיה דמיונית מורכבת) בעל ראש בז. חותם זה שייך לקבוצת חותמות גדולה מן המאות השמינית – שישית לפנה"ס, שנמצאו בארץ ישראל, פיניקיה, סוריה ומסופוטמיה. לחותמות אלה מספר מאפיינים משותפים; רובם דמויי חרפושית והם נושאים עליהם שם פרטי. שמות רבים מורכבים משמה של אלוהות (שמות תיאופוריים). ברבים מהחותמות נוסף לכיתוב עיטור בדמות בעל חיים, צמח או חפץ. על גבי חותמו של יונתן, מתואר גריפון, בעל חיים מיתולוגי נפוץ באומנות תרבויות המזרח הקדום.

חותמות מטיפוס זה נקדחו לרוב כך שניתן היה להשחיל בהם טבעת או חוט כתליון על הצוואר. ייתכן אפוא שהפתיל המוזכר בפסוק אינו הבגד כפי שהציע רש"י, אלא החוט באמצעותו נענד החותם.

לחותם משמעויות מטאפוריות רבות במקרא. הוא משול בין השאר למנהיגי העם שהם הכלי ליישום התכנית האלוקית עלי אדמות. כך מתאר הנביא ירמיהו את הסרתו העתידית של יהויכין מלך יהודה מכס המלכות: "חי אני נאם-ה' כיאם-יהיה כניהו בן יהויקים מלך יהודה חותם על יד ימיני, כי משם אתקנך" (ירמיה כב, כ"ד). ובתיאור זהה מביע הנביא חגי את בחירת ה' בזרובבל להנהגת שבי ציון בסוף המאה השישית לפנה"ס: "ביום ההוא . . . אקחךזרובבל בן שאלתיאל עבדי . . . ושמתיך כחותם כי בך בחרתי נאם ה' צבאות"(חגי ב, כ"ג).

המשלת המנהיג לחותם מציינת את התוקף בר-הקיימא, שמקבל המנהיג מן האל (בחגי) או שנשלל ממנו (בירמיה).

הפסוק המוכר משיר השירים: "שימני כחותם על לבך כחותם על-זרועך כי עזה כמות אהבה…" (ח, ו'), מוסיף נדבך המלמד על שתי צורות לנשיאת החותם: על הזרוע או על הצוואר, כתליון המונח על הלב. פסוק זה (כמו גם ירמיה כב' ד), ממחיש את הצד האינטימי של ענידת החותם צמוד לגוף –  החותם כחפץ קרוב אצל הפרט הנושא אותו. 

חותמות הגליל המסופוטמיים נענדו לרוב על חוט או פתיל סביב הצוואר. בכל החותמות מצוי נקב לכל אורכם דרכו הושחל החוט ודרכו הוכנס קיסם לשם גלגולו בעת החתימה.

תמונה: חותם הגליל המתאר סצינת היאבקות, דרום מסופוטמיה, 2700 – 2500 לפנה"ס. כתובת בכתב היתדות השומרי מצינת את שמו הפרטי של בעל החותם ואת עיסוקו, "אן-סא הבורסקאי" (מעבד העורות).

על גבי החותם סצינת היאבקות בין גיבור לאריות ובתווך חיה מקרינה (יעל, עז או איל). את הגיבור מזהים עם האל דומוזי (תמוז), אל רועה האחראי על העדרים. העדרים מייצגים את יושבי הערים, בני התרבות הנאבקים עם הטבע הפראי ואי הצדק, אותם מסמלים האריות. האל, הרועה שלהם, מגן עליהם במאבק זה.   

מתיאורים אומנותיים שומריים  מהאלף השלישי לפנה"ס ניתן ללמוד על דרך נוספת לענידת החותם. בדרך ענידה זו נקשר החותם לפתיל בו הושחלו מספר עיטורי אבן שגולפו בדמות ראשי אדם. הפתיל עצמו נקשר לסיכה שנענדה על דש הבגד.

הפסוקים שהבאנו כאן, התיאורים מתרבויות המזרח הקדום ופרשנותו של רש"י, מלמדים על מספר אופנים לענידת החותם – כולן בצמוד לגופו של האדם: כטבעת, צמיד, שרשרת או על דש הבגד.

צורת ענידה זו, וכן התפקיד שהיה לחותם בהגנה על הסחורות, הפכו את החותם לסוג של עדי להתקשט בו, ולעתים אף לקמיע המגן על הנושא אותו מפני שדים ומזיקים למיניהם. כתובים אחדים מתארים את ההשלכות החמורות שהיו לאיבוד החותם, ובמסופוטמיה הושווה אובדן זה לאובדן של בן או בת. לפי תפיסה זו, חלק מאישיותו של האדם נוצקה לתוך חותמו האישי. לאור זאת, ניתן להבין טוב יותר את בחירתה של תמר בחותם כאחד מפריטי העירבון שהיא מבקשת מיהודה, שכבר הכזיב אותה בעבר, וזאת על מנת שיקיים את הבטחתו לתת לה את בנו הצעיר, ממנו תוכל להיבנות. 

המשמעות האישית של החותם, העולה מסיפור תמר ויהודה, מקבלת גוון נוסף בפרשת 'מקץ', שבאחד מרגעי השיא שלה עולה יוסף לגדולה וממונה כבא כוחו של פרעה על כל ארץ מצרים: "ויסר פרעה את טבעתו מעל ידו ויתן אותה על יד יוסף…" (בראשית, מא, מ"ב).

אמנם אין הכתוב מציין מה היה טיבה של אותה טבעת, ואולי גם כאן ניתן להיעזר במוצג מיוחד מאוסף המוזיאון – טבעת חותם דמוית חרפושית של פרעה אמנחותפ ב', בן השושלת הי"ח (1427 – 1401 לפנה"ס).

תמונה: טבעת חותם בצורת חרפושית הנושאת את הכרטוש של אמנחותפ ב', מצרים, 1427 – 1401 לפנה"ס בקירוב, פיאנס וכסף (החותם משני צדיו).

טבעות אלה עוצבו בצורת חיפושית הזבל אשר סמלה בעיני המצרים הקדמונים את אל השמש, האלוהות החשובה ביותר במצרים העתיקה, בעת זריחתו (בהתגלמותו זו הוא נקרא ח'פרי). שם המלך המופיע בחותם חרוט בתוך צורה סגלגלה, המכונה כרטוש. הצורה הסגלגלה מסמלת ככל הנראה את מסלולה המחזורי והנצחי של השמש בשמיים, וכמו החיפושית שבדמותה מעוצב החותם, היא מבטאת את נצחיותו של המלך, שנתפש כבנו של אל השמש (וראו גם גיליון 145, עמ' 21-20). טבעות מסוג זה שמשו את המלכים אך גם את הפקידים הבכירים שפעלו בחצרו של אותו המלך ובסמכותו (והשווה את המסופר על טבעת החותם של אחשורוש באסתר ד, י'-י"ב). ניתן לשער כי טבעת מטיפוס זה העניק פרעה ליוסף, סמל למעמדו הרם ולסמכות שניתנה לו כבא כוחו של המלך.

ענידת חותמות מסוג זה במצרים ובמסופוטמיה, כמו גם חותמות שהוקדשו לאלים ולמלכים, הביעה גם מחויבות לשמור אמונים למלך או לאל. ניתן אפוא להבין את דרישתה של תמר מיהודה גם כדרישה לשמור לה אמונים.