פיטר פן הספר המוער

לראשונה בעברית: הסיפור המלא על הרפתקאותיו של פיטר פן במהדורה מוערת. לספר המפורסם פיטר וונדי (1911), עם התחריטים המקוריים של פ. ד. בדפורד, נוסף כאן תרגום ראשון לעברית של הספר פיטר פן בגני קנזינגטון (1906), מלווה באיוריו הנפלאים של ארתור רקהם.

תרגום רענן ומהימן למקור של גילי בר-הלל סמו, שחקרה את הסיפור והוסיפה הערות המתייחסות לדמויות, לעידן הוויקטוריאני שמתוכו נולד פיטר פן, להבדלים בין הגרסאות השונות של המחזה ולשוני בין המחזה לספר שנכתב על פיו. כמו כן מעטרים את הספר תצלומים ארכיוניים מהפקות פיטר פן בעשור הראשון של המאה ה-20.

ג'יימס מת'יו בארי נולד ב-1860 כבן תשיעי לאורג עני בסקוטלנד, והיה בחייו לאחד הסופרים הנערצים בבריטניה ולמחזאי המצליח בדורו.

בארי עצמו היה מעין ילד נצחי, שאהב לשחק ולהמציא סיפורים כל חייו, ורבים עסקו בפרשנויות על הקשר בין ילדותו לעלילות פיטר פן. בשנת 1897, בעת שטייל עם כלבו בגני קנזינגטון, פגש בארי שני ילדים בני ארבע וחמש ששבו את לבו – ג'ק וג'ורג' לואלין-דייוויס – ובעגלה שדחפה האומנת שלהם שכב תינוק בשם פיטר. בארי קשר ידידות אמיצה עם הבנים, והחל לספר להם סיפורים על פיות ועל שודדים – ובהם גם הסיפורים הראשונים על פיטר פן. הוא לא ידע אז שבני משפחת לואלין-דייוויס והסיפורים שסיפר להם ישנו את מהלך חייו.

לאחר שהתייתמו מהוריהם, הפך בארי לאפוטרופוס חוקי של הבנים לבית לואלין-דייוויס. את התמלוגים והזכויות הקשורים בפיטר פן הוריש לבית החולים לילדים "גרייט אורמונד סטריט" בלונדון. ממשלת בריטניה, בצעד חריג, הוסיפה תקנה מיוחדת לחוק שהעניקה לבית החולים את הזכויות לנצח בתחומי בריטניה.

"פזרו קצת אבק פיות, חִשבו מחשבות חיוביות, והמריאו ביחד עם פיטר פן לארץ לעולם-לא, שם הילדים האבודים צדים את חיות הפרא, חיות הפרא את האינדיאנים, האינדיאנים את שודדי הים ושודדי הים את הילדים האבודים, במעגל אינסופי."

פיטר פן, אחת הדמויות המוכרות והאהובות ביותר בספרות הילדים, התעופף לראשונה בהצגת תיאטרון בלונדון בשנת 1904. רק לאחר מכן עוּבד המחזה לספר וגיבורו היה לסמל לילדות נצחית. דורות של ילדים גדלו על יצירת המופת בעיבודים שונים לתיאטרון, לקולנוע ולסיפורים מקוצרים.

פיטר פן – הספר המוער מאת ג'יימס מת'יו בארי בהוצאת "אריה ניר" הסדרה המוערת, תרגמה והוסיפה הערות: גילי בר-הלל סמו, 308 עמודים.

פיטר פן | פרק 1, פיטר פורץ פנימה 
כל הילדים, חוץ מאחד, גדלים. די מהר נודע להם שיום אחד הם יגדלו, ולוונדי זה נודע כך: יום אחד כשהייתה בת שנתיים היא שיחקה בגינה, וקטפה עוד פרח אחד ורצה איתו אל אמה. כנראה נראתה חמודה במיוחד, כי גברת דרלינג הצמידה את ידיה אל לוח לבה וקראה: "הו, חבל שלא תוכלי להישאר כך לנצח!" יותר מזה הן לא דיברו בנושא, אך מאותו יום ואילך ידעה ונדי שנגזר עליה לגדול. תמיד יודעים זאת אחרי גיל שנתיים. גיל שנתיים הוא תחילתו של הסוף.

הם גרו כמובן במספר 14, ועד שנולדה ונדי, אמה הייתה הדמות הראשית. היא הייתה אישה מקסימה, בעלת ראש רומנטי ומין פה מתוק כזה ומלגלג. הראש הרומנטי שלה היה כמו אותן קופסאות זעירות המקננות זו בתוך זו ומיובאות מהמזרח הרחוק המסתורי. ככל שפותחים עוד ועוד קופסאות תמיד מתגלה עוד קופסה בפנים. ובפה המתוק והמלגלג שלה הייתה טמונה תמיד נשיקה אחת שוונדי לא הצליחה להשיג, אף כי לא היה ספק שהיא שם, גלויה לעיני כול, בזווית הימנית של הפה.

ונדי – יש הטוענים שבארי המציא את השם "ונדי". גם אם לא המציא, הוא ללא ספק חידש אותו ועשה אותו לשם נפוץ. היו אמנם אנשים (גברים ונשים) בשם ונדי באנגליה במאות ה-18 וה-19, אך מופעי השם קודם ליצירתו של בארי נדירים ביותר ואילו במהלך המאה ה-20 הוא היה לאחד משמות הנשים הפופולריים בארצות דוברות אנגלית. בסקר שערכה הלשכה האמריקנית לסטטיסטיקה בשנת 1990 נבדקו השמות הנפוצים ביותר לנשים בכל הגילאים, והשם "ונדי" דורג במקום ה-115. ייתכן שבמקור התפתח השם "ונדי" כקיצור לשמות וֶלשים כגון גווֶנדוֹלִין או גווֶנדִית' (Gwen בוולשית פירושו לבן או קדוש), ואולם בארי, ככל הנראה, גזר את השם מתוך כינוי חיבה שהצמידה לו ילדה בת 4, מרגרט הנלי, בתו של ידידו המשורר ויליאם ארנסט הנלי. מרגרט רצתה לכנות את בארי "חברי שלי", באנגלית "my friendy", אלא שלא הצליחה להגות את האות r ועל כן קראה לו "my fwendy", ומכאן Wendy. למרבה הצער, מרגרט הנלי מתה כשהייתה בת שש שנים בלבד; בארי ביסס עליה את דמות הילדה "רֶדִי", שאף היא מתה בגיל שש, בספרו Sentimental Tommy.

דרלינג – פירוש השם באנגלית: חמוד, יקיר. אין זה צירוף מקרים שהשם המומצא הזה מתחיל באות שבה מתחיל שם המשפחה של הילדים שהיו השראה לסיפור, Davies. שמה הפרטי של גברת דרלינג, מֶרי, מוזכר רק במחזה, והוא שם אשתו של בארי ושמן של הגיבורות בכמה ממחזותיו.

הם גרו כמובן במספר 14 – בהוראות הבמה למחזה, כפי שהתפרסמו בשנת 1928, פירט בארי לגבי הבית: "חדר השינה של ילדי משפחת דרלינג, שבו נפתח המחזה שלנו, הוא בקומה העליונה ברחוב די מדכא בבלומסברי. זכותנו למקם אותו היכן שנחפוץ, והסיבה שבחרנו בבלומסברי היא שפעם התגורר שם אדון רוז'ה [פיטר רוז'ה, מחבר התזאורוס המפורסם של רוז'ה בשנת 1806]. גם אנחנו עצמנו התגוררנו שם עוד באותם הימים שבהם התזאורוס שלו היה ידידנו היחיד בלונדון; ומאחר שעזר לנו לכבוש לנו דרך בחיים, תמיד רצינו להשיב לו אות הוקרה. לפיכך התגוררה משפחת דרלינג בבלומסברי." (את המשך תיאורו של הבית תוכלו לקרוא בפרק המבוא המתייחס למחזה, בעמ'…).

וכך זכה בה אדון דרלינג: כל הגברים הרבים שהיו נערים בתקופה שבה הייתה גם היא נערה, גילו באותו הרגע שהם מאוהבים בה, וכולם מיהרו לרוץ לביתה כדי להציע לה נישואין, כולם חוץ מאדון דרלינג, שתפס כרכרה להשכרה והגיע לשם ראשון, וכך זכה בה. הוא זכה בכולה, חוץ מאשר בקופסה הפנימית ביותר, ובנשיקה. על הקופסה לא נודע לו לעולם, ועם חלוף הזמן הוא ויתר על הניסיון להשיג את הנשיקה. ונדי חשבה שנפוליאון אולי היה יכול להשיג אותה, אבל כשאני מדמיין זאת, אני רואה אותו מנסה ולבסוף מסתלק משם בסערת רוחות וטורק אחריו את הדלת.

אדון דרלינג היה מתרברב באוזני ונדי שלא רק שאמה אוהבת אותו, היא גם רוחשת לו כבוד. הוא היה אחד מאותם אנשים עמוקים שמבינים במניות ובניירות ערך. ברור שאיש לא מבין בדברים האלה באמת, אבל הוא ממש נראה כאילו הוא מבין, ולעתים קרובות היה אומר שהמניות עלו ושניירות הערך ירדו באופן שהיה מעורר בכל אישה רחשי כבוד כלפיו.

גברת דרלינג נישאה בשמלה לבנה, ובתחילה שקדה על איזון חשבונות הבית במעין חדווה, כאילו היה זה משחק, ולא היה בבית ולו כרוב ניצנים אחד שלא נוהל אחריו מעקב; אך לאחר זמן-מה הלכו לאיבוד אפילו כרוביות שלמות ובמקומן הופיעו ציורים של תינוקות ללא פרצופים. במקום לסכם מספרים היא ציירה תינוקות. הציורים האלה היו הניחושים של גברת דרלינג.

ונדי באה ראשונה, אחריה ג'ון, ואחריו מייקל.

נפוליאון – מי שזוכה בנשיקה בסוף הספר, הוא לא אחר מפיטר פן – ולפיטר זיקה מפתיעה לנפוליאון: בתמונה מסוימת במחזה עוצבה דמותו הבימתית של פיטר לפי דיוקן מפורסם של נפוליאון. תוכלו לקרוא על כך בפרק המבוא המתייחס למחזה בעמ'.

נישאה בשמלה לבנה – צו האופנה להינשא בשמלת כלולות לבנה החל בחתונתה של המלכה ויקטוריה לנסיך אלברט, בשנת 1840. קודם לכן היה מקובל מגוון רחב יותר של צבעים לשמלות כלולות – למען האמת כמעט כל צבע מלבד שחור או אדום. בשביל הוויקטוריאנים סימל הצבע הלבן תום וטוהר (אך לא בהכרח בתולין). שמלת כלולות מפוארת הייתה, ובמידה מסוימת נותרה, סמל למעמד חברתי, ועל כן לעתים הושקעו בה אמצעים מופרזים. כך כתב בארי בהוראות הבמה למחזה בתיאור חדר השינה של הילדים: "הכיסויים על המיטות (שנפרשו בימים שבהם אורחים היו אמורים להגיע) נתפרו משמלת הכלולות של גברת דרלינג, אשר הייתה מפוארת כל-כך שעד עצם היום הזה המצב כספי דחוק בגללה."

אחריה ג'ון, ואחריו מייקל – שמותיהם של חמשת האחים במשפחת ליואלין-דייוויס התגלגלו למחזה. ג'ון נפוליאון דרלינג נקרא על שם ג'ק ליואלין-דייוויס, ומייקל ניקולס דרלינג נקרא על שם שני האחים הצעירים במשפחה, מייקל וניקו. הבן השני, ג'ורג', נתן את שמו לאדון דרלינג האב. פיטר היה האח האמצעי במשפחת ליואלין-דייוויס, וצעיר האחים בשנה שבה הכיר בארי לראשונה את המשפחה. ואולם בארי טרח להדגיש שגיבור המחזה אינו מבוסס על פיטר בלבד: "יצרתי את פיטר בכך ששפשפתי את חמישתכם זה בזה ברוב עוז, כפי שפראים משפשפים שני מקלות זה בזה כדי להצית להבה," הוא כתב במבוא למחזה.

בשבוע-שבועיים הראשונים אחרי שבאה ונדי היה ספק אם יוכלו להמשיך להחזיק בה, כי היא הייתה עוד פה שצריך להאכיל. אדון דרלינג היה גאה בה עד מאוד, אבל הוא היה איש של כבוד, ועל כן ישב על קצה מיטתה של גברת דרלינג, אחז בידה וחישב הוצאות, בעוד היא שולחת בו מבט תחנונים. היא רצתה להסתכן, יהיה מה שיהיה, אבל זאת לא הייתה דרכו; דרכו הייתה לשבת עם עיפרון ודף נייר, ואם היא תבלבל אותו בכל מיני הצעות הוא ייאלץ להתחיל הכול מההתחלה.

"אל תקטעי אותי עכשיו," הפציר בה.

"יש לי כאן פאונד ושבעה-עשר שילינג, ושני שילינג ושישה פני במשרד; אוכל לוותר על קפה במשרד, נגיד עוד עשרה שילינג, בסך הכול שני פאונד, תשעה שילינג ושישה פני, ביחד עם שמונה-עשר השילינג ושלושה הפני שלך יש לנו בסך הכול שלושה פאונד, תשעה שילינג ושבעה פני, ועוד חמישה אפס אפס בפנקס ההמחאות שלנו, זה בסך הכול שמונה פאונד, תשעה שילינג ושבעה פני – מי זז שם? – שמונה תשע שבע, נקודה ושארית שבע – אל תדברי, בבת-עיני – והפאונד שהלווית לאיש ההוא שניגש לדלת – הס, ילדה – נקודה ושארית, ילדה – אוף, תראי מה עשית! – אמרתי תשע-תשע-שבע? כן, אמרתי תשע-תשע-שבע; השאלה היא, האם נסתדר למשך שנה עם תשעה פאונד, תשעה שילינג ושבעה פני?"

"ברור שכן, ג'ורג'," היא קראה. אבל היא הייתה משוחדת לטובת ונדי, והוא היה בעל החזון מבין שניהם.

"אל תשכחי חזרת," הוא הזהיר, כמו מאיים, וחזר לחשב. "חזרת פאונד אחד, זה מה שרשמתי, אבל סביר להניח שהסכום האמיתי יהיה קרוב יותר לשלושים שילינג – אל תדברי – חצבת פאונד וחמישה שילינג, אדמת חצי גיני, בסך הכול שני פאונד, חמישה-עשר שילינג ושישה פני – אל תכשכשי באצבע – שעלת, נניח חמישה-עשר שילינג" – וכך זה נמשך, ובכל פעם הוא הגיע לסכום אחר; אך לבסוף ונדי עברה בקושי, לאחר שהחזרת צומצמה לשנים-עשר שילינג ושישה פני, וחצבת ואדמת חושבו כמחלה אחת.

שלושה פאונד, תשעה שילינג ושבעה פני – מעניין אם גברת דרלינג שמה לב לכך שבעלה טועה בחשבון. שני פאונד, תשעה שילינג ושישה פני ועוד שמונה-עשר שילינג ושלושה פני הם בסך הכול שני פאונד, עשרים ושבעה שילינג ותשעה פני, או שלושה פאונד, שבעה שילינג ותשעה פני – ולא כפי שחישב אדון דרלינג.

חצבת ואדמת חושבו כמחלה אחת – הסימפטומים הכלליים של חצבת ואדמת דומים למדי: שתיהן מחלות ילדות הגורמות לחום ולפריחה אדומה, רגישות בעיניים ולהרגשה כללית רעה. חצבת (Rubeola) נקראת באנגלית measles ואדמת (Rubella) נקראת באנגלית German measles: אין שום קשר לגרמניה, אלא למילה הלטינית germanus, שפירושה "דומה" – כלומר שהאדמת "דומה לחצבת". טבעי אם כן שאדון דרלינג יבחר לקבץ את שתי המחלות יחד. עם זאת הוא כנראה מודע לכך שהחצבת קשה ומסוכנת יותר מהאדמת, שכן מראש הקציב לחצבת סכום כפול.

הגעתו של ג'ון לוותה בהתרגשות דומה, ומייקל עבר עוד יותר בקושי; אבל לבסוף הוחלט להחזיק בשניהם ועד מהרה ניתן היה לראות את שלושתם צועדים בשיירה אל גן הילדים של העלמה פולסום, בלוויית המטפלת שלהם.

גברת דרלינג אהבה שהכול מסודר בדיוק כטעמה, ואדון דרלינג השתוקק לִדְמוֹת בכל דבר בדיוק לשכנים שלו; ולכן, כמובן, הייתה להם מטפלת. והיות שהיו עניים, בגלל כמות החלב שהילדים שתו, המטפלת הייתה כלבה מטופחת מגזע ניופאונדלנד, ננה שמה, שלא הייתה שייכת לאיש לפני שמשפחת דרלינג שכרה את שירותיה. מאז ומעולם ילדים היו חשובים לה. בני משפחת דרלינג התוודעו אליה בגני קנסינגטון, שם נהגה לבלות את זמנה הפנוי בהצצה אל תוך עגלות הילדים, והייתה שנואה מאוד על המטפלות שהתרשלו במילוי תפקידן, שבעקבותיהן הלכה עד לבתים שבהם עבדו כדי להתלונן עליהן באוזני המעסיקות שלהן. בתור מטפלת היא הייתה פשוט אוצר. כמה יסודית הייתה בשעת הרחצה ובאיזו קלות קמה בכל שעות הלילה לשמע היבבות הכי קלושות שפלטו הילדים! המלונה שלה הוצבה כמובן בחדר הילדים. היה לה חוש מיוחד להבחין בין שיעול שאין צורך להקדיש לו תשומת לב לבין כזה שדורש חבישת גרב סביב הצוואר. עד יומה האחרון היא האמינה בתרופות-סבתא כגון עלה ריבָּס, והייתה משמיעה קולות בוז בתגובה לכל הדיבורים המודרניים על חיידקים, וכיוצא בזאת. מי שראה את ננה המלווה את הילדים לגן הילדים, פוסעת לצדם בשלווה כל עוד הם מתנהגים יפה ונוגחת בהם שיחזרו לתלם אם חלילה סטו מהדרך, זכה לקבל שיעור בנימוסין והליכות. בימים שבהם היה לג'ון אימון בכדורגל היא לא שכחה אף פעם להביא את הסוודר שלו, ובדרך כלל הייתה נושאת בפיה מטרייה שמא יירד גשם. במרתף בית-ספרה של העלמה פולסום יש חדר שבו ממתינות המטפלות. הן ישבו על ספסלים בעוד ננה רבצה על הרצפה, אבל בזאת תם ההבדל ביניהן. הן התאמצו להתעלם ממנה כאילו השתייכה למעמד חברתי נחות משלהן, והיא סלדה מפטפוטי ההבל שלהן. היא לא ראתה בעין יפה ביקורים של חברותיה של גברת דרלינג בחדר הילדים, אך אם בכל זאת באו לבקר מיד הייתה מסירה ממייקל את הבגד הרגיל ומחליפה אותו בבגד עם התיפּוּרים הכחולים ומחליקה את תלבושתה של ונדי ונחפזת לסדר את שערו של ג'ון.

מעולם לא היה חדר ילדים שהתנהל באופן מופתי יותר, ואדון דרלינג ידע זאת, ואף על פי כן תהה לפעמים בינו לבין עצמו אם השכנים מדברים עליו מאחורי גבו.

היו לו משרה בעיר ומעמד לשמר.

ננה – את ההשראה לדמותה של ננה שאב בארי בעיקר מכלבו פּוֹרתוֹס, כלב מגזע סן-ברנרד אשר ליווה אותו ברבים מטיוליו וממשחקיו עם ילדי משפחת ליואלין-דייוויס, והופיע כדמות בספרו הציפור הלבנה הקטנה (1902). אך פורתוס כבר לא היה בחיים כאשר פיטר פן עלה לבמה, ועל כן עוצבה דמותה הפיזית של ננה בצלם כלבו החדש של בארי, כלב מגזע ניופאונדלנד בשם לוּאַת'. השחקן ששיחק את ננה בהצגת הבכורה, ארתור לוּפּינוֹ, בילה כמה שעות בחברתו של לואת' כהכנה לתפקיד, ואימץ כמה מהתנועות האופייניות של לואת', כגון דפיקה על הרצפה ברגלו הקדמית.

גני קנסינגטון – כשכתב את פיטר פן התגורר ג'יימס בארי בבית המשקיף על גני קנסינגטון, ושם פגש לראשונה את ילדי משפחת ליואלין-דייוויס, כאשר טיילו עם האומנת שלהם. פיטר ליואלין-דייוויס היה אז עדיין תינוק בעגלה. בגני קנסינגטון בילה בארי שעות ארוכות במשחקי דמיון עם הילדים, ואלה שימשו השראה לסיפוריו. כשכתב לראשונה על תינוק בשם פיטר פן אשר התעופף יום אחד ונמלט מחלון חדרו, שלח אותו בארי לא אל ארץ לעולם-לא, כי אם לגני קנסינגטון, המופיעים בנספח פיטר פן בגני קנסינגטון בהמשך ספרנו.

הדיבורים המודרניים על חיידקים – על אף הראיות המדעיות הרבות, עבר זמן-מה מאז שפרסם לואי פסטר בשנת 1861 את תוצאות מחקריו בחיידקים ועד שאלה חלחלו אל תודעת הציבור הרחב. קודם לכן רווחה בציבור "תיאוריית המיאזמה", ההנחה שריחות רעים ואוויר רע הם הגורמים למחלות. בהתאם לתיאוריה זו, הרשויות בתקופה הוויקטוריאנית נקטו אמצעי התגוננות כגון חפירת מערכות ביוב והקמת מזבלות, פעולות שלעתים קרובות אכן סייעו להגביל תפוצה של מחלות. עם זאת, כאשר מערכות הביוב התנקזו אל תוך מערכת מי השתייה, התוצאה הייתה הפוכה ותרמה להתפשטות מגפות. ריפוי חולים נעשה באמצעות תרופות מסורתיות שנרקחו בבית, לפי מתכונים שעברו מדור לדור או שתועדו במדריכים ביתיים. בבתי עשירים היה מקובל להעסיק משרתת "מבינה" בעשבי מרפא, ולהטיל עליה את האחריות לעזרה ראשונה ולטיפול בחולים. ברור אם כן שננה היא משרתת חכמה כזו, שמכירה את כל הדרכים הנושנות והטובות, ואין לה שום צורך בבלבולי המוח של המדע המודרני.

משרה בעיר – בסיפור לא בדיוק ברור מהי עבודתו של אדון דרלינג. לפי הוראות הבמה משנת 1928: הוא עובד "בעיר, שם הוא יושב כל היום על שרפרף, דבוק למקומו כמו בול דואר, הוא כה דומה לכל האחרים סביבו עד כי תזהו אותו לפי השרפרף ולא לפי פניו, אבל בבית הדרך לשבות את לבו היא להגיד שיש לו אישיות ייחודית".

והיה עוד דבר בננה שהטריד אותו. לעתים היה נדמה לו שהיא לא מתפעלת ממנו. "אני יודעת שהיא מתפעלת ממך מאוד, ג'ורג'," הייתה גברת דרלינג מנחמת אותו ומסמנת לילדים להיות חביבים במיוחד לאביהם. ריקודים נפלאים הם רקדו אז, ולעתים הרשו גם למשרתת האחת הנוספת, לייזה, להצטרף אליהם. בחצאית הארוכה ובכובע המשרתת היא נראתה כננסית ממש, אף על פי שכאשר שכרו את שירותיה נשבעה שכבר מלאו לה מזמן עשר שנים. כמה עליזות היו המצהלות הללו! ועליזה מכול הייתה גברת דרלינג, שהייתה מסתחררת בפראות כזאת עד כי כל מה שניתן לראות ממנה הייתה הנשיקה, ומי שהיה מזנק לעברה באותו רגע אולי היה משיג אותה. מעולם לא הייתה משפחה פשוטה ומאושרת כל-כך, עד שהגיע פיטר פן.

גברת דרלינג שמעה לראשונה על פיטר בזמן שערכה סדר במוחות של ילדיה. מנהג קבוע של כל אימא טובה אחרי שילדיה הולכים לישון הוא לחטט במוחותיהם ולסדר הכול לקראת בוקר המחרת, ולארוז במקומם את כל הפריטים שנדדו לאורך היום. אילו יכולתם להישאר ערים (אבל כמובן אינכם יכולים) הייתם רואים כיצד גם אימא שלכם עושה זאת, מה שהיה בוודאי מעניין אתכם מאוד. זה דומה למדי לסידור מגירות. הייתם רואים אותה רוכנת על ברכיה, מן הסתם, מתעכבת בהנאה על חלקים מהתוכן שלכם, מתפלאת איפה אספתם דבר זה או אחר, מגלה תגליות מתוקות ומתוקות פחות, פה מהדקת דבר-מה ללחייה כאילו היה רך ונעים כגור חתולים, פה ממהרת לסלק דבר-מה ולהסתירו. וכשאתם קמים בבוקר, כל מעשי השובבות והיצר הרע שאיתם הלכתם לישון כבר קופלו לצרורות קטנים ונטמנו בקרקעית המוח, ובראש הערימה פרושות המחשבות היפות שלכם, מאווררות לתפארת, מוכנות לשימוש.

אולי מעולם לא ראיתם מפה של מוח אנושי. הרופאים מציירים לפעמים מפות של חלקים אחרים בגוף, ומפה של גופכם עשויה להיות דבר מרתק בזכות עצמו. אבל אין סיכוי שינסו לצייר מפה של מוח של ילד, שהוא דבר מבולבל, ואם לא די בזה – גם מסתחרר ללא הרף.

כבר מלאו לה מזמן עשר שנים – בהפקה הראשונה שיחקה את לייזה צעירת השחקנים על הבמה, הילדה אלה ק. מיי, שהייתה קטנת ממדים במיוחד. כהלצה, בתוכניית ההצגה הראשונה ניתן לה הקרדיט על כתיבת המחזה. בעת שעלה המחזה על הבמה כבר חל באנגליה חוק חינוך חובה לגילים 5 עד 15, אבל רק כמה עשרות שנים קודם בימי המהפכה התעשייתית, ילדים מגיל שלוש הועבדו בפרך בתעשיית הטקסטיל ובמכרות הפחם באנגליה, והעסקת ילדים כמשרתים הייתה עניין רגיל בהחלט.

פיטר פן – פיטר, ששמו כשם הבן השלישי במשפחת ליואלין-דייוויס, הופיע לראשונה כדמות בספרו של בארי הציפור הלבנה הקטנה משנת 1902. השם פן ניתן לו על שמו של האל היווני בעל רגלי התיש, המנגן בחלילים.

כולו מכוסה קווים מזוגזגים, כמו שרטוט של החום שלכם בטבלה כשאתם חולים, ויש להניח שאלה הם דרכים החוצות את האי – שהרי ארץ לעולם-לא היא תמיד פחות או יותר אי, המעוטר פה ושם בכתמי צבע מדהימים ובשוניות אלמוגים וספינות מסוכנות-למראה המרימות עוגן, ופראים ומאורות מבודדות, וגמדים שרובם עובדים כחייטים, ומערות שנהרות זורמים דרכן, ונסיכים שהם הצעירים בשבעה אחים, ובקתה נוטה לנפול, וזקנה אחת כפופה מאוד עם אף מעוקל. אילו בזאת התמצה העניין, המפה הייתה פשוטה, אבל במוח ישנם גם היום הראשון ללימודים, דת, אבות, הבריכה העגולה, רקמה, מעשי רצח, הוצאות להורג בתלייה, פעלים עומדים שאינם מתחברים למושא ישיר, ימים שמגישים בהם קינוח שוקולד, איך לובשים כתפיות, תגיד ארבעים וארבע, שלושה פני אם תעקור לבדך את השן המתנדנדת, וכיוצא בזאת, וכל אלה גם הם חלקים של האי או בעצם שייכים בכלל למפה אחרת שמבצבצת מבעד לזו, והכול מבלבל מאוד, בעיקר מפני ששום דבר גם לא מפסיק לזוז.

מובן שיש הבדלים רבים בין ארצות הלעולם-לא השונות. בארצו של ג'ון, לדוגמה, הייתה לגונה שמעליה ריחפה להקת ציפורי פלמינגו שג'ון ניסה לצוד בירייה, בעוד בארצו של מייקל, שהיה קטנטן, היה פלמינגו שמעליו ריחפה להקת לגונות. ג'ון התגורר בתוך סירה הפוכה על החוף החולי, מייקל בתוך אוהל של אינדיאנים, ונדי בתוך בית עשוי עלים שנתפרו זה לזה ביד אמונה. לג'ון לא היו שם בכלל חברים, למייקל היו חברים רק בלילה, לוונדי היה זאב מחמד שהוריו נטשו אותו. אבל בסך הכול יש דמיון משפחתי בין ארצות הלעולם-לא, ואילו היו ניצבות זו ליד זו בשורה אפשר היה להגיד עליהן שיש להן אותו אף, וכן הלאה. ועל חופי הקסם הללו עוגנות מאז ומעולם הסירות של הילדים המשחקים. גם אנחנו היינו שם; ועוד נשמע את רעש הגלים המתנפצים אל החופים, אף אם לעולם כבר לא ננחת בהם.

ארץ לעולם-לא – עוד קודם לפיטר פן שימש המושג Never-Never ככינוי באנגלית למרחבי הפרא של אוסטרליה, ובשנת 1902 כתב המחזאי הבריטי וילסון בארט מחזה בשם The Never, Never Land בעקבות טיול שערך באותה יבשת. לא ידוע עד כמה הושפע בארי מתיאורים של אוסטרליה או ממחזהו של בארט (שלא הוצג בלונדון), אך בגרסה הראשונה למחזה פיטר פן נקראה ארצו הדמיונית Never, Never, Never Land – ארץ לעולם, לעולם, לעולם-לא; ייתכן שהשילוש נועד להבדיל בין המצאתו לבין המושג הקיים. לאורך השנים שוכתב המחזה פעמים רבות, ושם הארץ הלך והתכווץ, תחילה ל-Never, Never Land, בהמשך ל-Never Land (כך במחזה הכתוב) ולבסוף למילה אחת (כך בספר פיטר וונדי): Neverland.

הבריכה העגולה – ושוב חזרנו למחוזות גני קנסינגטון. על הבריכה העגולה כתב בארי באריכות בפיטר פן בגני קנסינגטון, וראו בעמ'.

פעלים עומדים שאינם מתחברים למושא ישיר – במקור, verbs that take the dative, סוג של הטיה זדונית במיוחד של פעלים מסוימים בלטינית. באותם ימים, השכלה טובה כללה תמיד לימודים קלאסיים; ילדים בריטים בני המעמדות הגבוהים הכירו היטב את ייסורי הלטינית. המתרגמים לעברית (ובכללם אני) נאלצו למצוא מקבילות מוכרות יותר לקוראיהם, וכך הפך משפט זה אצל בנימין גלאי: "אותיות בומ"ף ובכל"ם שבדקדוק"; ואצל אבירמה גולן, "פעלים בהטיה יוצאת דופן".

תגיד ארבעים וארבע – במקור: "say ninety nine". בעבר, אמירת המילים ninety nine באנגלית הייתה חלק קבוע בבדיקת רופא שגרתית, שנועד לסייע באבחון מחלות ריאה כגון שחפת ודלקת ריאות. הרופא היה מבקש להגיד את המילים, ואז במישוש היה יכול לאתר אזורים של תנודה מוגברת בדופן החזה ("tactile fremitus"), המעידים על נוכחות נוזלים בריאות. הבדיקה עדיין נהוגה אבל נפוצה פחות בימינו, עם הירידה בשכיחות השחפת ועלייה בזמינות בדיקות כגון שיקוף חזה. בעברית מבקשים הרופאים ממטופליהם להגיד "ארבעים וארבע" או "בננה".

מכל האיים המענגים, ארץ לעולם-לא הוא המגונן והמצומצם ביותר. הוא לא כזה גדול ורחב-ידיים, עם מרחקים מייגעים בין הרפתקה להרפתקה, אלא צפוף כמו שצריך. בשעות היום כשמשחקים עם הכיסאות והמפה בארץ לעולם-לא, היא אינה מפחידה כלל, אבל בשתי הדקות לפני שנרדמים בלילה היא נהיית אמיתית מאוד. בשביל זה יש מנורות-לילה.

מפעם לפעם, כששוטטה במוחות ילדיה, מצאה גברת דרלינג דברים שלא הבינה, ומכולם הטריד אותה ביותר השם פיטר. היא לא הכירה שום פיטר, אך הנה הוא צץ פה ושם במוחות של ג'ון ושל מייקל, ומוחה של ונדי התמלא כולו שרבוטים של שמו. השם בלט באותיות עבות יותר מכל שאר המילים, ובעודה מביטה בו חשבה גברת דרלינג שיש במראהו משהו שחצני.

"כן, הוא באמת די שחצן," הודתה ונדי בצער. אמה תחקרה אותה בעניין.

"אבל מי הוא, מתוקה שלי?"

"הוא פיטר פן, את מכירה אותו, אימא."

בתחילה גברת דרלינג לא הכירה אותו, אבל אחרי שהרהרה בילדותה הצליחה להיזכר בפיטר פן כזה שאמרו עליו שהוא חי עם הפיות. סיפרו עליו כל מיני סיפורים משונים, כגון שכשילדים מתים הוא מלווה אותם קצת בדרכם שלא יפחדו. באותה עת היא האמינה בו, אבל כעת, כשכבר הייתה נשואה ומלאת חוכמה, היא הטילה ספק בדבר קיומו.

"וחוץ מזה," היא אמרה לוונדי, "הוא בטח כבר גדל והתבגר בינתיים."

כשילדים מתים – מות ילדים היה עובדת חיים מצערת בתקופה הוויקטוריאנית, ומוטיב חוזר בספרות אותה תקופה. שיעורי תמותת התינוקות היו גבוהים לפחות פי עשרה מהשיעורים במדינות מתועשות בימינו. בעיר ליוורפול בשנת 1899 מתו בשנת חייהם הראשונה 136 מכל 1,000 תינוקות שנולדו לבני המעמד הגבוה; במעמד הפועלים מתו 274 מכל 1,000 תינוקות; ובשכונות העוני עמד שיעור התמותה על 509 תינוקות מכל 1,000. שיעורי התמותה לילדים ששרדו את שנתם הראשונה היו גבוהים אף הם: על פי אחת ההערכות, מחצית מכל ילדי הפועלים, האיכרים, בעלי המלאכה והמשרתים מתו בטרם מלאו להם חמש שנים, לעומת אחד מכל 11 במעמדות הגבוהים.

לבארי, מוות בילדות לא היה עניין לסטטיסטיקות בלבד, אלא חוויה אישית מוכרת ומכוננת. כשהיה בן שש מת אחיו הגדול דייוויד, ואמם שקעה בדיכאון קשה עד כדי כך שבמשך שנה סירבה לצאת מחדרה. כדי לנחמה ולזכות בתשומת לבה החליט ג'יימס בארי הקטן להידמות בכל אופן אפשרי לאחיו המת. החיים בצל המוות עיצבו את אישיותו והשפיעו על כתיבתו. אותם פעוטות שמתעופפים מחלון חדרם ואינם עם בוקר, אותם ילדים "אבודים" שלעולם לא יגדלו, עשויים בהחלט להתפרש, הן ישירות והן על דרך המשל, כילדים שמתו.

"הו לא, הוא לא אדם מבוגר," פסקה ונדי בביטחון, "ובגודל הוא בדיוק כמוני." היא התכוונה שגודלו דומה לגודלה, גם גופנית וגם נפשית; היא לא ידעה איך ידעה זאת, רק ידעה שהיא יודעת.

גברת דרלינג התייעצה עם אדון דרלינג, אבל הוא חייך בביטול. "זכרי היטב את דברַי," אמר, "אין זו אלא שטות שננה הכניסה להם לראש; סוג הרעיונות שמתאימים לכלב. אל תתערבי, זה יעבור מעצמו."

אבל זה לא עבר מעצמו, ועד מהרה חזר הילד הטורדני והבהיל את גברת דרלינג כהוגן.

ילדים משתתפים לפעמים בהרפתקאות מוזרות ביותר בלי שזה יטריד אותם. לדוגמה, הם עשויים לזכור להגיד, שבוע לאחר מעשה, שכשיצאו ליער הם פגשו שם את אביהם המת ושיחקו איתו. באותו אופן סתמי השמיעה בוקר אחד ונדי גילוי מפחיד. כמה עלים של עץ נחו על רצפת חדר הילדים, אף כי בבירור לא היו שם כשהילדים הלכו לישון בערב הקודם. בעוד גברת דרלינג מביטה בהם בתהייה, ניגשה אליה ונדי ואמרה בחיוך סבלני:

"נראה לי שזה שוב הפיטר הזה!"

"מה זאת אומרת, ונדי?"

"לא יפה מצִדו שהוא לא מנגב את הרגליים," אמרה ונדי באנחה. היא הייתה ילדה מאוד מסודרת.

היא דיברה באופן ענייני ביותר כשהסבירה שנדמה לה שפיטר נכנס לפעמים לחדר הילדים בלילה, מתיישב למרגלות מיטתה ומנגן לה בחלילי הפן שלו. למרבה הצער היא מעולם לא התעוררה ולא ידעה איך היא יודעת זאת, רק ידעה שהיא יודעת.

"אילו שטויות את מדברת, אוצר שלי. אף אחד לא יכול להיכנס לבית בלי לדפוק בדלת."

"אני חושבת שהוא נכנס דרך החלון," היא אמרה.

"אהובה שלי, זאת הקומה השלישית."

"אבל העלים נמצאו ליד החלון, נכון, אימא?"

וזה היה נכון; העלים נמצאו קרוב מאוד לחלון.

גברת דרלינג לא ידעה איך להגיב, כי נראה שהכול טבעי כל-כך לוונדי, שאי-אפשר לבטל את דבריה בטענה שהיא חלמה חלום.

"בתי," קראה האם, "מדוע לא סיפרת לי על כך קודם?"

חלילי הפן – החלילים הקרויים על שמו של האל פן אשר העניק לפיטר פן חלק משמו ומזהותו, מזכירים דמות ספרותית נוספת: החלילן מהמלין, שבקסם נגינת החליל שלו פיתה את ילדי המלין והוביל אותם אחריו לארץ לא נודעת.

"שכחתי," אמרה ונדי בקלילות. היא מיהרה כבר לארוחת הבוקר.

אח, בטח זה רק חלום.

אבל מצד שני, הנה עדותם של העלים. גברת דרלינג בחנה אותם בקפידה; מהעלים נותר רק שלד עורקיהם, אבל היא הייתה בטוחה שמקורם אינו בשום עץ שצומח באנגליה. היא ירדה על ארבעותיה, בחנה את הרצפה לאור הנר וחיפשה עקבות של רגל זרה. היא קשקשה במחתָה במעלה הארובה ונקשה על הקירות. היא שלשלה סרט מן החלון עד למדרכה ומדדה גובה של עשרה מטרים לא פחות ולא יותר, ולא היה בסביבה אף מרזב שניתן לטפס עליו.

אין ספק שוונדי חלמה.

אבל ונדי לא חלמה, כפי שהתברר כבר למחרת, בלילה שבו ניתן להגיד כי התחילו הרפתקאותיהם המופלאות של הילדים הללו.

באותו לילה שכבו כל הילדים במיטות כהרגלם. במקרה היה זה הערב החופשי של ננה, וגברת דרלינג היא שרחצה אותם ושרה להם שירי ערש עד שבזה אחר זה הרפו מכף ידה והחליקו ממנה אל ארץ השינה. הם נראו כעת רגועים ומוגנים עד כדי כך שגברת דרלינג חייכה וחששותיה שככו, והיא התיישבה בשלווה ליד האח לתפור.

היא תפרה דבר-מה בשביל מייקל, שביום הולדתו כבר יתחיל ללבוש חולצות. ואולם האש הייתה חמה, והאור שבקע משלוש מנורות-הלילה בחדר היה קלוש, ועד מהרה צנחו כלי התפירה על ברכיה של גברת דרלינג. וכעת גם ראשה הורכן, בתנועה, הו, ענוגה כל-כך. היא נרדמה. הביטו בארבעתם: ונדי ומייקל שם, ג'ון כאן, וגברת דרלינג יושבת ליד האח. חסרה רק מנורת-לילה רביעית.

ובעת שישנה פקד אותה חלום. היא חלמה שארץ לעולם-לא התקרבה יתר על המידה, ושילד משונה פרץ והגיח ממנה. היא לא נבהלה ממנו, כי היה נדמה לה שכבר ראתה אותו, משתקף בפניהן של נשים חשוכות ילדים. אולי גם בפניהן של אמהות אחדות הוא משתקף.

יתחיל ללבוש חולצות – מקובל היה שבנים עד גיל ארבע ואף יותר מזה לבשו כותנות ארוכות – מעין שמלות. מלבד הנוחות שבהחלפת חיתולים, השמלות גם סימנו את המעמד השונה של פעוטות לעומת ילדים בוגרים יותר, שעליהם הוטלה יותר אחריות. המעבר לחולצות ולמכנסיים סימן שלב התפתחותי, מעבר מפעוטות לילדות. המכנסיים הראשונים שהלבישו לבנים צעירים היו מכנסיים קצרים או מכנסי שלושת-רבעי: רק כשגדלו עוד הותר להם ללבוש גם מכנסיים ארוכים.

אבל בחלומה הוא ביתק את הקרום המחפה על ארץ לעולם-לא, והיא ראתה שוונדי וג'ון ומייקל מציצים אל תוך הפתח.

החלום לבדו היה עניין של מה בכך, אבל בעודה חולמת נפתח חלון החדר במשב של רוח, וילד זר אכן נחת על הרצפה. בעקבותיו נכנס גם כדור אור משונה, גודלו כגודל אגרוף, שזינק כה וכה בחדר כמו יצור חי, ולדעתי האור הוא שהעיר את גברת דרלינג משנתה.

היא קמה בזעקת בהלה וראתה את הילד, ואיכשהו ידעה מיד שזהו פיטר פן. אילו היינו שם אני או אתם או ונדי, ודאי היינו אומרים שהוא דומה לנשיקה של גברת דרלינג. הוא היה ילד יפה-תואר, לבוש בשלדי-עלים ובשרף הנוטף מן העצים, אבל הדבר המרתק ביותר בו היה שכל השיניים בפיו היו שיני חלב. כשראה שעומדת לפניו אישה בוגרת, הוא נהם וחשק את פניניו הקטנות.

ביתק את הקרום – במקור, rent the film, כלומר, קרע באלימות את הרדיד או את הדוק. מסתמנת פרשנות פרוידיאנית, שאותה ביקשתי להדגיש בתרגום: דמות זכרית קורעת את הרקמה המפרידה בין מחוזות הילדות המוגנים בחסותה של האם, לבין עולם אפל של הרפתקאות מהנות אך מסוכנות.

לבוש בשלדי עלים – אנו רגילים לדמיין את פיטר פן לבוש בחליפה ירוקה, בצבע העלים, אך בהצגות הראשונות לבש אדום דווקא. ייתכן שמכאן שאבה ג'רלדין מקורקרן את ההשראה לספר ההמשך שכתבה, פיטר פן בארגמן. כמו-כן, בהצגות הראשונות, כמו גם בכל תיאוריו של בארי, היה פיטר גלוי-ראש; ואילו במרוצת השנים, אם בהשפעת מאיירים שונים ואם בהשפעת סרטו של וולט דיסני, התרגלנו לדמיין את פיטר חובש מעין כומתה מעוטרת בנוצה.